מבוא
1. זאת תביעתה של א.פ. שירותי הרמה ושינוע בע"מ (להלן, "התובעת") נגד זאב בוקר (להלן, "הנתבע" או "זאב"), שהוא מנהלה של חברה בשם ר.ס. עובדות בע"מ (להלן, "חברת ר.ס."). התביעה החלה בהגשת השטר נספח א' לתצהירו של מנהל התובעת, מר צבי נוימן, מיום 14.7.04 (להלן, "השטר") ללשכת ההוצאה לפועל. הנתבע הגיש את התנגדותו לביצוע השטר תוך הצהרתו, שלא ערב אישית לחובות חברת ר.ס. לתובעת, ושחתימתו על השטר היא להבטחת חובו האישי כלפי התובעת. ואולם, לשיטת הנתבע, משנמנע הוא מלהשתמש בשירותי התובעת באופן אישי, אין לו כל חוב אישי כלפיה ואין עליו לפרוע את השטר (סעיפים 5-8 לתצהירו של הנתבע, התומך בהתנגדותו לביצוע השטר, אשר גם שימש לו תצהיר בעדות ראשית).
2. א. בעת הישיבה המקדמית ביום 1.11.04 קבע כב' הרשם גדעון (כתוארו אז): "אינני
סבור כ יש להפוך במקרה זה סדרי הבאת הראיות. אמנם, מדובר פה בשטר, אלא שהשטר ניתן מראש, לטענת התובעת ועליה להוכיח כי ניתנה תמורה בעד השטר, או כי לנתבע חובות כלפיה בגינם ביקשה לבצע את השטר שהיא טוענת בתצהיר העדות הראשית שצירפה". בפתח ישיבת ההוכחות בפני התייחסתי להחלטתו הנ"ל של חברי באומרי: "היתה איזה החלטה לגבי סדר הבאת הראיות. אנחנו נשאיר אותה על כנה. אינני מתכוון להתווכח עם איש. נציג התובעת יעלה על דוכן העדים ונתחיל". לאחר ישיבת ההוכחות, משלא הסתייע המשא ומתן לפשרה נתתי צו לסיכומים, על-פיו ראשון המסכמים היה הנתבע, אשר גם ניתנה לו הרשות להגיש סיכומי תגובה.
ב. קיימת מחלוקת לגבי משמעותה של החלטת כב' הרשם גדעון (כתוארו אז) מיום
1.11.04, אם היא מתייחסת לסדר הבאת הראיות או לנטל ההוכחה. סבורני, שראוי לאמץ את הפרשנות, לפיה מצומצמת ההחלטה הנ"ל לסדר הבאת הראיות בלבד. זאת משתי סיבות: ראשית, ההחלטה ניתנה במסגרת הסוגיה, שהעלה בא-כוחה המלומד של התובעת בפני כב' הרשם גדעון (כתוארו אז), היא השאלה, מי יעיד קודם (עמ' 1 שורות 4-5 לפרטיכל הדיון מיום 1.11.04). שנית, חזקה על בית-המשפט (חברי כב' הרשם גדעון, היום כב' השופט גדעון) כי לא התכוון לשלול את החזקה העובדתית בסעיף 29 (א) לפקודת השטרות, הקובע:
"כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך".
השטר
3. בשטר, אשר אין חולק נחתם על-ידי הנתבע ומולא על-ידי התובעת נרשם:
"ביום
10 בחודש
נובמבר שנה
2003 ... אני מתחייב לשלם נגד שטר זה לפקודת סך של
15,122 שקלים חדשים ... בתוספת הצמדה וריבית כמפורט להלן...(הטקסט, המודגש בקו תחתון, הוא אשר מולא -ג'ט"ל)
".
הנתבע חתום פעמיים על השטר, פעם בתור עושה השטר ופעם נוספת בתור הערב לו. בקטע השטר עליו חתם הנתבע בתור ערב נכתב:
"
ערבות אוואל
אנו החתומים מטה, ערבים בזה בערבות אוואל... לתשלום שטר החוב שלעיל ע"י עושה השטר..."
פשיטא, כי אין אדם יכול לערוב לחובו שלו. לכן, אין תימה, שהתייחסות בעלי-הדין אל השטר היא כאל התחייבותו האישית של זאב. ההבדל בין גישת בעלי-הדין היא, שלדידי התובעת התחייבותו האישית של זאב בשטר כוללת את הסכמתו לערוב לחובות חברת ר.ס., אשר בלעדיה לא היתה התובעת מספקת לחברת ר.ס. שירותים וציוד.
יצויין כעובדה, ששמה של ר.ס. עובדות בע"מ אינו מופיע בשטר. גם יצוין, כי בנוסח השטר כתוב:
"קיבלתי את מלוא התמורה לשביעות רצוני המלאה".
על גב השטר ניתנו ההוראות, שנוסחן הודפס, בחתימת ידו של הנתבע. בהוראות הנ"ל נכתב בין היתר:
"2. אני מרשה לכם בזה באופן בלתי חוזר:
א. 1. למלא בשטר, בכל עת, את מועד וסכום השטר.
2. ... מובהר בזה כי הסכום אותו תהיו רשאים למלא בשטר הנו סכום החוב המגיע לכם ממני במועד השלמת השטר - כמפורט בספרי החשבונות שלכם וברישומיכם המתנהלים ביחס אלי... ובתוספת הצמדה למדד או לדולר, לפי בחירתכם, ובתופסת הריבית (כהגדרתה בשטר החוב)... ובתוספת סכום בשיעור של 10% מסכום החוב בצרוף מע"מ כדין בגין הוצאותיכם לרבות הוצאותיכם המשפטיות הצפויות."
טענות הצדדים
4. א. עיקרי טענותיו של זאב מתבססים על התפיסה [אשר שללתי בסעיף 2 (ב) לעיל],
שנטל ההוכחה מוטל על התובעת. לפי הטענה, התובעת לא עמדה בנטל זה, כי מנהלה, אשר העיד, אינו יודע מידיעתו האישית, אם מולא השטר בעת עשייתו ובעת השלמת סכומו כראוי. לפי הטענה, גם אין הוא יודע מידיעה אישית אם הצרופים לתצהירו מייצגים סכום שלא שולם על-ידי חברת ר.ס. אם לאו. נטען, שעל נקלה ניתן היה לתובעת לזמן לעדות את אלו, שניהלו את החשבונות ואשר יכלו להעיד מידיעה אישית על מהות התחייבותו של זאב כלפי התובעת ו/או על גובה חובו (המוכחש) כלפיה. לפי הנטען, חזקה, שאילו אנשים אלו היו מעידים מטעם התובעת, עדותם היתה פועלת לרעתה.
לחלופין, נטען על-ידי בא-כוחו המלומד של הנתבע, שאם נטל ההוכחה מוטל על הנתבע, השטר הוא שטר אישי לתשלום חובותיו של זאב, אך שזאב לא השתמש בשירותיה ובציוד של התובעת כלל. נטען, שעל עף טענת התובעת, שהמדובר בשטר ערבות לחובותיה של חברת ר.ס., השם של חברת ר.ס. אינו מופיע כלל בשטר. נטען, שהתובעת מסתמכת על הסכם ערבות בעל-פה במקביל לשטר, אשר, לטענתה, מתירה את השימוש בשטר לצרכי ערבות. ואולם, לפי הנתבע, אין ניתן לבסס את הערבות על הסכם בעל-פה, כי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמנית מחייב הוכחת הסכם, שנהוג לעורכו בכתב, במסמך בכתב. והרי, לפי הטענה, בהתאם לסעיף 3 (א) לפקודת השטרות נהוג לערוך שטרי ערבות בכתב. הגם, כך נטען, שבהעדר ידיעתו האישית של מנהל התובעת (אשר הוא לבדו העיד מטעמה) לא הוכח תוכן הערבות ולא הוכח חובה של חברת ר.ס.. ועוד נטען, שבהעדר חקירתו הנגדית של זאב על מהות חתימתו על השטר, לא נסתרה גירסתו, שהשטר אינו מבטיח את חובותיה של חברת ר.ס.. לבסוף, נטען, שאין תחולה לחזקה שבסעיף 19 (א) לפקודת השטרות, הקובע: "
היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו". זאת, כי, לפי הטענה, לא נתמלאו התנאים שבסעיף 19 (ב) לפקודת השטרות הקובע: "
מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה..." לטענת הנתבע, אין השטר אכיף על הנתבע משני טעמים: ראשית, הוא מולא בחובות נטענים, שנוצרו בחודשים מאי עד יולי 2002 על-ידי חברת ר.ס. ומולא רק בנובמבר 2003 לאחר חלוף הזמן הסביר למילויו. שנית, נטען, שבכל מקרה, סכום השטר, אשר מולא, עולה על סכום השטר, לפי ההרשאה, ולכן, בהתאם לאמור ב-י' זוסמן
דיני שטרות (תשמ"ג ) 169, אין השטר מחייב את הנתבע כלל.