1. התובעת טוענת כי בינה לבין הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) היו יחסים עסקיים קודמים. ב-2.7.03 פנה הנתבע 2 (להלן: הנתבע) לתובעת וביקש לרכוש אריחי קרמיקה עבור פרוייקט של הנתבעת במקבץ דיור בעכו. ביום 5.7.03, העבירה התובעת לנתבעת הצעת מחיר לרכישת 9,500 מ"ר אריחי גרניט פורצלן דגם 633. לאחר מו"מ, הוסכם ביום 10.7.03 שהנתבעת תרכוש מהתובעת את האריחים. לאחר שנקשר הסכם מחייב, פנה הנתבע לתובעת וביקש שההסכם יהיה בין נתיב דוד חברה לבנין בע"מ לבין התובעת, לפי התנאים שסוכמו בין התובעת לנתבעת. לטענת התובעת, שאלה את הנתבע 2 אם הנתבעת 3 אמינה ותוכל לעמוד בתנאי ההסכם ולשלם עבור ההזמנה, והנתבע 2 השיב שהנתבעת 3 אמינה לחלוטין ותפרע את החשבון. על סמך הצהרה זו הסכימה התובעת להתקשר עם הנתבעת 3 בהסכם, סיפקה לה את האריחים אך לא קיבלה תמורה. לטענת התובעת, ידעו הנתבעים 1 ו- 2 שהנתבעת 3 היא במצב כספי קשה ולמרות זאת הציגו מצג שהנתבעת 3 במצב כספי טוב ותשלם עבור האריחים.
הנתבעים 1 ו- 2 טוענים כי הנתבעת חתמה עם הנתבעת 3 על הסכם מפתח להקמת שלד וגמר במקבץ הדיור בעכו תמורת סכום שהוסכם. האדריכל והנתבעת 1 המליצו לנתבעת 3 לרכוש ארחים אצל התובעת, וכאשר הנתבעת 3 טענה שהמחיר יקר מדי, ניהלה הנתבעת משא ומתן לקביעת המחיר. דברים אלה הובאו לידיעת התובעת, והתובעת הועמדה על כך שהמתקשרת היא הנתבעת 3, שאכן קיבלה חשבוניות ותעודות משלוח. כמו כן נטען, שהנתבע לא נשאל על אמינותה של הנתבעת 3 ולא אמר. באותו זמן היתה הנתבעת 3 חברת בניה גדולה בצפון הארץ בהיקפים גדולים ובליווי בנקאי. הנתבעים לא ידעו שמצבה הכספי של הנתבעת 3 בכי רע, והדבר הפתיע גם אותם, שהתקשרו עם הנתבעת 3 רק חודש וחצי לפני ההתקשרות נשוא התביעה.
2. התביעה היא איפוא בעלת שני פנים: הפן החוזי ופן מצג השווא. בגדר הפן החוזי, השאלה העיקרית העומדת לדיון היא האם ההתקשרות סוכמה עם הנתבעת, כאשר רישום ההסכם וההזמנה והחשבוניות ותעודות המשלוח על שם הנתבעת 3 לא היה אלא ביצוע של ההסכם בין התובעת לנתבעת. בגדר פן מצג השווא, השאלות הן האם מסר הנתבע לתובעת מצג על מצבה הכספי של הנתבעת 3, והאם ידע שהמצב אינו טוב ואמר שהוא טוב.
3. אין חולק שבסופו של משא ומתן בין התובעת לנתבעת, יצאה ביום 10.7.03 הזמנת לקוח מס' 53006 מהתובעת לנתבעת. ואולם, הזמנה זו לא נחתמה מעולם. לעומת זאת, באותו יום, יצאה הזמנה דומה אך לא זהה מהתובעת לנתבעת 3, מס' 53007. על הזמנה זו חתמה הנתבעת 3, לא לפני ששונו בה מספר תנאים בכתב יד: הכמות שונתה מ- 9,500 ל- 8,500, והתשלום שהיה במזומן שונה ל"שוטף + 90 - ממסרים דחויים ינתנו לפני קבלת הסחורה. גם מועדי האספקה שונו. מכאן, שאין מדובר בהסבה של ההסכם באופן פורמלי, אלא במשא ומתן נוסף שנוהל אחרי ההזמנה שנשלחה לנתבעת. מכאן חיזוק לגירסת הנתבע שאמנם ההזמנה נשלחה לנתבעת אך הוא הסב את תשומת הלב לכך שהמתקשרת היא הנתבעת 3 ולא הנתבעת. מר זינמן, מנהל התובעת, לא צירף לתצהירו בכלל את ההסכם החתום עם הנתבעת 3, אלא רק את ההזמנה הבלתי חתומה שנשלחה לנתבעת, וכאשר נשאל על כך בעמ' 5, ענה בצורה מתחמקת. איני מאמין לעדותו של מר זינמן בנקודה זו, ולכן גם איני מאמין לגירסתו כאילו היתה הסכמה בעל פה להזמנה הבלתי חתומה, וגם בקשר לכך גמגם העד בעמ' 4. האמת היא כמו שנכתב בסעיף 4.1 כי ההזמנה היתה בין התובעת לנתבעת 3 משום שהכוונה היתה שהיחסים המשפטיים יהיו בין אלה בלבד ולא עם הנתבעת.
עדותו של מר זינמן כאילו סוכם הסכם בעל פה המאשר את ההזמנה בכתב עם הנתבעת ולאחר מכן הוסב ההסכם כפי שהוא לנתבעת 3 כביצוע של ההסכם עם הנתבעת אינה אמינה בעיני בהיותה נסתרת הן לפי ההסכם שנחתם לבסוף עם הנתבעת 3, הן לפי האמור בכתב התביעה, הן לפי חקירתו של מר זינמן והן לפי עדותו של מר קוטלר האמינה בעיני. לפיכך, אני קובע שלא נקשר בין התובעת לנתבעת כל הסכם מחייב לאספקת אריחים כנטען בתביעה, והם אכן לא סופקו לנתבעת.
4. הטענה השניה, בדבר מצג שווא שהניע את התובעת להתקשר בהסכם עם הנתבעת 3, סותרת את הטענה הראשונה שלפיה ההסכם היה עם הנתבעת. ממה נפשך, אם ההסכם היה עם הנתבעת, מה משנה מצבה הכספי של הנתבעת 3, הרי הנתבעת היא שחייבת לשלם. אם ההסכם היה עם הנתבעת 3, מדוע טענה התובעת שההסכם היה עם הנתבעת? טענות סותרות כגון אלה אינן מותרות לפי תקנה 72 (ב) הקובעת:
בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות.
ואולם, הצדדים לא טענו דבר בענין זה, ועל כן אניח שאלה זו לעת מצוא.
5. כאמור, שני יסודות עיקריים לטענת מצג השווא המופנית כלפי הנתבעים. האחת היא שהם הציגו את המצב כטוב, והשניה היא שהם ידעו שהמצב רע. מר זינמן העיד שהנתבע אישר לו את מצבה הטוב של הנתבעת 3, וכי הוא מנווט את הכספים המגיעים לנתבעת 3 וישגיח שהיא תפרע את החוב. הנתבע העיד כי לא נשאל מעולם על מצבה של הנתבעת 3 ונאמר לו שהנתבעת 3 מוכרת לתובעת. מר זינמן אישר שאינו יודע אם דיבר עם הנתבע לפני ההזמנה או לאחריה (עמ' 6), והלא יש הבדל ניכר בין שני המועדים. רק אם דיבר עם הנתבע לפני ההזמנה היה יכול לעשות את ההזמנה על סמך דברי הנתבע. אם דיבר עם הנתבע לאחר ההזמנה, אז אין שום קשר בין ההזמנה למצג של הנתבע. עצם העובדה שמנהל התובעת לא יכול להעיד אם דבריו של הנתבע היו לפני ההזמנה או אחריה פוגעת באמינות גירסתו שבכלל דיבר עם הנתבע על כך. יתר על כן, מר זינמן סיפר על חששות כבדים שהיו לו מאספקה לנתבעת 3 וטען שהנתבעת ממש הבטיחה שהיא תדאג לתשלום. התרשמתי מהעד שהוא מודע היטב לזכויותיו וליכולותיו לדרוש חתימות, ולכן נשאל בצדק מדוע לא החתים את הנתבעת על ההזמנה שהיא אחראית לתשלום. תשובתו שנהג בטיפשות אינה אמינה בעיני. הוא לא היה טיפש בעריכת ההסכם. כנראה שלאחר מעשה הגיע למסקנה, שמצבו היה יותר טוב אילו דרש גם זאת כתנאי לאספקה, אבל לא כך היה הדבר בעת חתימת ההסכם. אציין, שב"כ התובעת לא שאל את הנתבע כמעט אף שאלה אחת בנושא מצג השווא. יתר על כן, עדות הנתבע שגם לאחר שהשיקים של הנתבעת 3 חזרו לא הובא הדבר לתשומת ליבו לא נסתרה והיא מצביעה גם כן על כך שהתובעת לא ציפתה לתשלום מהנתבעת. לפיכך, אני קובע כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה לכך שהנתבע מסר לה שמצבה של הנתבעת 3 טוב והיא עתידה לשלם עבור אספקת החומרים.
6. אשר לטענה כי הנתבעים 1 ו- 2 ידעו שמצבה של הנתבעת 3 בכי רע, העיד מר זינמן שלמד על כך מהבקשה להקפאת הליכים שהוגשה בענינה של הנתבעת 3. אם מר זינמן למד על כך מהבקשה להקפאת הליכים, בודאי גם אנו, אם נקרא בעיון, נלמד על כך מאותו מקור. עיון בבקשה להקפאת הליכים לא מעלה שום מקור לתיזה הזו. מר זינמן נשאל על כך בעמ' 7, ובסופו של דבר, לאחר פעמיים של התחמקות, תשובתו היתה "אין לי את הנייר פה לפני. אני יודע שחודש וחצי לפני המשא ומתן איתי קנו את הזכויות של החברה. קיבלו את הזכויות של מעמידר". כלומר, מר זינמן לא ידע להצביע על מקור בבקשה להקפאת הליכים, משום שאין בה ביסוס כלשהוא לתיזה שהנתבעים ידעו על קריסתה הצפויה של החברה, והוא מסתפק בהעלאת שמועות עמומות. כנראה שמר זינמן מתכוון לכך שחודש וחצי לפני המשא ומתן איתו, עשו הנתבעים הסכם עם הנתבעת 3 אבל בכך אין שום ראיה לכך שידעו שמצבה של הנתבעת 3 קשה, אלא דווקא להיפך. יתר על כן, מר זינמן העיד שלאחר האספקה היה במקום והקומות צמחו והעבודה לא הפסיקה לרגע, במשך 3 חודשים. העד נשאל אם כך למה הוא חושב שהנתבעת ידעה על הקריסה לפני הקריסה, ותשובתו הבלתי מספקת היתה שזה היה מתוכנן. כנראה שיש למר זינמן חשדות, אבל חשדות אינן ראיות. על התובעת נטל השכנוע והיה עליה להראות שהנתבעים 1 ו- 2 ידעו על הקריסה הצפויה. התובעת לא הצליחה להראות ראיה כלשהיא לכך. לפיכך, אני קובע כי הנתבעים 1 ו- 2 לא ידעו על הקריסה הצפויה.
7. התוצאה היא, שהתובעת לא התקשרה עם הנתבעת בהסכם, ולא הוכיחה שהנתבעים 1 ו- 2 מסרו לה מצג שווא על מצבה הכספי הטוב של הנתבעת 3 ביודעם כי מצבה רע. ממילא אין מקום להרמת מסך בין הנתבעת לנתבע, הן משום שלא הוכח דבר המקים הרמת מסך כאמור והן משום שהנתבעת לא חייבת ולכן לא תעזור הרמת מסך. אין צורך כלל לעסוק בשאלת הנזק, שגם הוא לא מוכח, שהרי הוא כולל סתירות בין אמירות שהסחורה כולה סופקה ללא תשלום, לתביעה של כמחצית בלבד מהתמורה עבור האספקה, לתביעה עבור עלויות החזרת סחורה. לפיכך דין התביעה להידחות.
8. על פי התקנות, יש לחשב את הוצאות המשפט לפי התעריף המומלץ. התעריף המומלץ קובע 10% שכ"ט עד 88,000 ש"ח ועוד 4% על היתרה, בצירוף ישיבות נוספות. בתעריף המומלץ נקבע שכר ישיבה נוספת ל- 590 ש"ח. זה השכר המתאים לדעתי לישיבת קדם משפט, בעוד השכר המתאים לישיבת הוכחות הוא להערכתי כ- 1,000 דולר, שהם 4,500 ש"ח. התביעה הוגשה על סך 372,381 ש"ח. השכר לפי אחוזים הוא 20,175 ש"ח, ובתוספת עלות ישיבה אחת, 24,675 ש"ח.
9. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעים כהוצאות משפט 24,675 ש"ח בתוספת מע"מ, צמודים ונושאים ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה עד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים
ניתן היום ג' בסיון, תשס"ו (30 במאי 2006) בהעדר הצדדים.