1. התובע מס' 1 (להלן - "
התובע"), נולד להוריו, התובעים 2 ו- 3, בתאריך 21.8.91, בבית החולים ע"ש דר' הלל יפה בחדרה. התובע נולד בשבוע ה- 31 להריון אמו, והוא פג במשקל 1,450 גרם. בגיל 13 חודשים, בעקבות בדיקות שנעשו לתובע עקב איחור בהתפתחותו, נמצא כי לקה בשיתוק מוחין קשה מסוג Spastic Diplegia.
2. בתביעתם טוענים התובעים, כי שיתוק המוחין בו לקה התובע בא לו כתוצאה מהתרשלות הצוות הרפואי שטיפל באמו (להלן - "
התובעת") בתקופת הריונה, ועל כן, עותרים הם לכך, שהנתבעת תחויב לפצותם עבור הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתרשלות הצוות הרפואי.
3. את טענותיהם בדבר הרשלנות בטיפול הרפואי, שקיבלה התובעת במהלך תקופת ההריון, מבססים התובעים על שתי חוות דעת של דר' אמיר פוקס, מומחה בגינקולוגיה, מיילדות וליקויי פריון. חוות הדעת של דר' פוקס הוגשו לפני וסומנו כמוצגים ת/1 ו- ת/2. מומחה נוסף מטעם התובעים הוא דר' אריק שינוול, מנהל מחלקת פגים ותינוקות בבית החולים "קפלן" ברחובות, המסכים עם חוות דעתו של דר' פוקס , וחוות דעתו הוגשה לפני וסומנה ת/3.
4. לעומת טענות התובעים, וחוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעמם, טוענת הנתבעת, כי לא נפל כל פגם בטיפול הרפואי שקיבלה התובעת, ולא נעשו או נחדלו כל מעשה או מחדל שיש בצדם התרשלות הצוות הרפואי. לטענת הנתבעת, הטיפול הרפואי שניתן לתובע ולתובעת היה טיפול הולם וטוב, כמצוות כללי הרפואה כפי שנודעו בעת בה נולד התובע, והפגימה החמורה בה לקה אין לה כל קשר סיבתי עם הטיפול הרפואי שקיבלו התובע ואמו. את טענותיה סומכת הנתבעת על חוות דעת של פרופ' ציון חגי, מומחה במיילדות וגינקולוגיה (מוצגים נ/1 ו- נ/2) וכן על חוות דעתו של דר' יעקב קוינט, מומחה לטיפול בתינוקות ובפגים.
להלן אסקור באופן תמציתי את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים.
5.
חוות דעתו של דר' אמיר פוקס:
חוות הדעת ת/1, שערך דר' פוקס, היא חוות הדעת הראשונה שנתן, ובה סקר את הרקע המיילדותי של התובעת. התובעת, ילידת 25.7.63, הייתה כבת 28 שנים בעת ההריון עם התובע. בשנת 1988 הייתה בהריון ראשון, אך ההריון הסתיים בהפלה מאוחרת בשבוע ה- 20, וכך היה אף בהריונה השני בשנת 1990. הריונה השלישי, אף הוא בשנת 1990, הסתיים אף הוא בהפלה בטרימסטר הראשון (שבוע 8 - 9), וההריון עם התובע היה הריונה הרביעי.
על פי המסמכים שעמדו לפני דר' פוקס, וסת אחרון לתובעת היה בתאריך 23.1.91, והחל מתאריך 26.3.91 (שבוע תשיעי) הייתה במעקב ב"טיפת חלב". החל מהשבוע התשיעי הייתה התובעת נתונה אף למעקב של רופא, ובשבוע 23 נמצא כי העובר גדול יחסית. בתאריך 5.8.91 (שבוע 28) להריונה, אושפזה התובעת למשך שלושה ימים בבית החולים ע"ש דר' הלל יפה בחדרה, ונמצא כי קיים חשש לריבוי מי שפיר, ובאותו אשפוז נעשתה תפירה של צוואר הרחם. גם בבדיקות שנעשו באותו אשפוז נמצא, כי מידות ראש העובר ובטנו גדולות בכשלושה שבועות יחסית לגילו, ולפי בדיקת אורך הירך, גילו גדול בכשבוע אחד יחסית לגילו.
בתאריך 20.8.91 (שבוע 30) התקבלה התובעת לאשפוז בבית החולים ע"ש דר' הלל יפה, עם ירידת מים צלולים, ללא חום וללא צירים או כאבים (כך לדעת דר' פוקס). התובעת חוברה למוניטור, ונמצא כי הפעילות הרחמית תקינה. לעומת זאת, בניטור שנעשה בתאריך 21.8.91, במשך ארבע שעות, נמצאה ירידה בפעילות הרחמית, ואף בתאריך 22.8.91 נמצא כי הפעילות הרחמית אינה סדירה (ואציין, כי התובע נולד בתאריך 21.8.91 בשעה 13:00 כך שלא ברורה התייחסותו של דר' פוקס לפעילות רחמית בתאריך 22.8.91).
לדעת דר' פוקס היה מקום לסווג את התובעת כשייכת לקבוצת הריון בסיכון גבוה, וזאת לאור שלוש ההפלות שעברה בעבר וריבוי מי השפיר שנמצאו בהריונה עם התובע. דר' פוקס מציין, כי בעת שהתובעת שוחררה מהאשפוז בתאריך 7.8.91 נכתבה לה המלצה לפנות כעבור שבועיים למעקב הריון בסיכון גבוה. בחוות דעתו קובע דר' פוקס:
"הצוות הרפואי המטפל היה צריך בשלב זה לשקול מתן סטרואידים כטיפול מניעתי למניעת סיבוכי פגות אפשריים שכן לאישה היו מספר גורמי סיכון ללידה מוקדמת ובעטיו של כל אחד מהם כאמור, הייתה בסיכון גבוה. לחילופין, לאור עברה ומצבה הנוכחי, היה מקום להשאיר את היולדת באשפוז לצורך מעקב והשגחה ובכלל זה ביצוע תרביות מהנרתיק לזיהוי וגלוי גורמי זיהום הידועים שעלולים לגרום לפקיעה מוקדמת של קרומים ובכלל זה G.B.S.[סוג של חיידק (Group B Streptococus)- י"כ]. שחרור היולדת כמו גם אי מתן סטרואידים מהווים סטייה מהטיפול הרפואי המקובל."
דר' פוקס מוצא פגם נוסף בטיפול בתובעת, והוא, שכאשר אושפזה בתאריך 20.8.91 עם ירידת מים וללא תלונות על צירים, הרי לימד הדבר על פקיעת קרומים. לדעת דר' פוקס ההחלטה באותו שלב להוציא את התפרים מצוואר הרחם, ללא תלונות על צירים וללא דיון באפשרויות הטיפוליות אף אלה הם "סטיה מהטיפול הרפואי המקובל".
על פי דעתו של דר' פוקס, לאחר שהתקבלה ההחלטה על הוצאת התפר בצוואר הרחם, נעשתה לתובעת בדיקה נרתיקית, בה בשעה "שקיימת הוריה מוחלטת שלא לבצע בדיקה נרתיקית בעת פקיעה מוקדמת של קרומים שלא בלידה" משום הסיכון המוגבר לזיהום מי השפיר, מצב המסכן את העובר והאישה כמו גם עשוי לאלץ יילוד מוקדם. לדעת דר' פוקס, הבדיקה הנרתיקית שבוצעה באותו שלב "מהווה סטייה חמורה מהטיפול הרפואי המקובל".
דר' פוקס מוסיף, כי בקבלת התובעת לאשפוז היה מקום לתת לה סטרואידים, וזאת "כטיפול מניעתי בחלק מסיבוכי פגות אפשריים שכן ברור היה שאישה זו עתידה ללדת לידה טרם המועד". דר' פוקס מסביר בחוות דעתו, כי בתקופה ההיא היו שסברו כי מתן סטרואידים עשוי להגביר את הסיכון לזיהום מי השפיר, אך במקרה של התובעת כלל לא נערך דיון בשאלה זו, "והעדר דיון כמו גם אי מתן טיפול זה מהווים סטייה מהטיפול הרפואי המקובל". בחוות דעתו המשלימה (מוצג ת/2), שניתנה בעקבות חוות דעתו של פרופ' ציון חגי, הוסיף דר' פוקס וקבע, כי כבר בשנת 1972 פורסם מאמר על טיפול בסטרואידים שניתן ל- 1,070 יילודים. דר' פוקס מוסיף, כי במחלקה בה הוא עובד נתנו סטרואידים ליולדות כבר בשנים 1982 ו- 1983. מכל מקום לדעת דר' פוקס, בתקופת הריונה של התובעת, בשנת 1991, היו בידי הגניקולוגים מספיק עבודות שהוכיחו את יעילות הטיפול בסטרואידים.
בתאריך 21.8.91 בשעה 08:45 בוצעה בדיקה נרתיקית נוספת לתובעת, ונמצאה פתיחה של 5 ס"מ. דר' פוקס מניח כי הצוות הרפואי חשד כי מתקיימת לידה פעילה, אך לדעתו לא ברור מהיכן קיבל הצוות הרפואי מידע, שכן לא נרשמה מפי התובעת תלונה על צירים או כאבים. התובעת קיבלה תרופה בשם פיטוצין, הגורמת לזירוז והגברת הצירים, אך בשעה 2:45 (בלילה הקודם) נרשמה פתיחה של 4 ס"מ, דבר המצביע על דינמיקה מזערית, "כך שלא ברור שהאישה הייתה בהכרח בלידה פעילה".
בסיכום חוות דעתו חוזר דר' פוקס ומדגיש את העובדה שהתובעת לא קיבלה סטרואידים. לדעתו אסור היה לבדוק את התובעת בדיקה נרתיקית מחשש לזיהום מי השפיר, והיה מקום לתת לה סטרואידים מיד עם קבלתה. אם התובעת לא הייתה נבדקת בדיקה נרתיקית, ובדיקות נוספות שבוצעו לאחר קבלתה, ואם לא היה מוצע התפר מצוואר הרחם, אפשר ולידת התובע הייתה מתעכבת "ובשלב זה כל יום (בהעדר זיהום) הינו רווח משמעותי ליילוד". דר' פוקס מוסיף, כי מתן סטרואידים בעת קבלת התובעת "היה מספיק לפעול את פעולתו, ומניעת טיפול זה מהווה חריגה מהסטנדרטים המקובלים".
6.
חוות דעתו של דר' אריק שינוול:
דר' שינוול סקר את הטיפול בתובע מיד לאחר לידתו, וציין בחוות דעתו כי התובע "לא סבל מסיבוכי פגות משמעותיים כמו מצוקה נשימתית או זיהום". במהלך תקופת אשפוזו לא נעשתה לתובע בדיקת אולטרסאונד ראש, ובגיל 40 ימים שוחרר התובע לביתו במשקל 2,235 גר'. עם זאת, בגיל 13 חודשים נעשתה לתובע בדיקת CTעקב איחור התפתחותי, והבדיקה הראתה אטרופיה מוחית קלה. בהמשך הזמן אובחן כי התובע לקה בשיתוק מוחין מסוג Spastic Diplegia.
דר' שינוול מסכים עם דר' פוקס "באופן מלא", כי היה מקום ברור לתת לתובעת סטרואידים, ועוד קובע דר' שינוול בחוות דעתו: