פתח דבר
1. בפניי עתירתו של התובע, מר אליהו מסיקה (להלן: "
התובע"), לחייב את הנתבע, רופא מנתח ותושב זר בשם פרופ' וינקו דולנס (להלן: "
פרופ' דולנס" או "
הנתבע"), לשלם לו פיצויים בגין נזקים שהסב לו פרופ' דולנס, כך לטענת התובע, במהלך ניתוח שביצע בראשו ביום 20/5/92 בבית החולים האוניברסיטאי בעיר לובליאנה שבסלובניה (להלן: "
בית החולים").
ביום 14/2/99 קבע כב' השופט מ' טלגם ז"ל, אשר דן בתובענה במועד זה, כי הדיון בה יפוצל כך שראשית תידון שאלת
אחריותו של פרופ' דולנס לנזקיו של התובע, ורק לאחר מכן, וככל שפרופ' דולנס אכן יימצא אחראי לנזקים אלה, תידון שאלת
הפיצוי שעליו לשלם לתובע. החלטה זו אושרה ביום 21/9/99 על ידי בית המשפט העליון, אשר הוסיף וקבע כי בד בבד עם הדיון בשאלת חבותו של פרופ' דולנס על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "
פקודת הנזיקין") ידון בית המשפט גם בשאלת
הדין החל על התובענה (רע"א 2029/99).
2. ביום 4/9/02 הועברה התובענה דנן לדיון בפני, כשבמועד זה נשמעו זה מכבר מרבית עדי התביעה לעניין הדין החל על התובענה ולעניין שאלת אחריותו של פרופ' דולנס. עם זאת, נתברר כי הנתבע עשה כל שלאל ידו על מנת לסכל את גביית עדותם של העדים מטעמו, ובכלל זה סירב להגיע לארץ על מנת למסור את עדותו שלו, וטען שגם העדים מטעמו שאינם תושבי ישראל מסרבים להגיע לכאן. משכך, הורה בית המשפט על גביית העדויות בדרך של שיחת וידאו טלוויזיונית, וגם לכך התנגד הנתבע. ניסיון לגבות את העדויות בדרך של חיקור דין אף הוא נכשל. התנהלות זו נדונה בשורה ארוכה של החלטות שניתנו על ידי מותבים שונים בבית משפט זה ועל ידי בית המשפט העליון ואין לי אלא להפנות אליהן (ראו, בין היתר: בש"א 36546/99, בש"א 30422/00, בש"א 17912/02, רע"א 8762/01).
במהלך הדיון בתובענה נתתי בידי פרופ' דולנס, כפי שעשו גם המותבים אשר דנו בתובענה לפני, הזדמנויות למכביר להציג עדויות וראיות מטעמו, תוך ניסיונות כנים להתחשב בו באופן שמיעת העדויות - אך ללא הואיל. פעם אחר פעם פרופ' דולנס לא שעה להחלטות בית המשפט, וביום 5/9/04 אף חדל להתייצב, בעצמו או על ידי פרקליט מטעמו, לדיונים שנקבעו.
משכך, בלית ברירה ובצעד יוצא דופן, הוריתי ביום 4/6/03 כי תצהיר עדותו הראשית של פרופ' דולנס יימשך מתיק בית המשפט, וביום 7/11/04 אף הוריתי על משיכתם של תצהירי העדים מטעמו.
ביום 9/6/05 קבעתי בהחלטה מנומקת, אשר ניתנה על סמך החומר הראייתי שנותר בתיק בית המשפט כאמור, כי הוראות הדין הישראלי הן החולשות על התובענה דנן וכן כי פרופ' דולנס נושא באחריות לנזקיו של התובע, ככל שאלה יוכחו על ידו. בהחלטה זו אף פרטתי באריכות את הקשיים שביקש פרופ' דולנס להערים על ניהול התובענה, ואת האופן בו ניצל לרעה את הליכי המשפט והביא להתמשכות הדיון עד מאד.
תיארתי בתמצית את השתלשלות האירועים עד אשר הועבר התיק לטיפולי ביום 4/9/02 וגם לאחריה, שכן תיאור מפורט נמצא בהחלטתי מיום 9/6/05 ואיני רואה מקום לחזור על הדברים.
3. בשלב זה של הדיון בתובענה, אם כן, עסקינן
בשאלת
הפיצוי לו זכאי התובע מידיו של הנתבע. דא עקא, גם בעניין זה וכפי שיפורט בהמשך, ביכר פרופ' דולנס שלא להעמיד לעצמו הגנה כלשהי - ומשכך לא נותר לי אלא לפסוק על סמך החומר הראייתי שהוצג בפני מטעמו של התובע בלבד.
העובדות הצריכות לעניין וטענות התובע
4. בשנת 1992 התגלה בראשו של התובע גידול תוך גולגולתי מסוג מנינגיומה, במיקום שהוגדר על ידי רופאיו כרגיש מבחינה נוירולוגית. הגידול אמנם היה שפיר, אך הפעיל לחץ על גזע המוח של התובע ולכן היווה סכנה ממשית לחייו. משכך, החליט התובע להישמע לעצת רופאיו ולהסיר את הגידול בהליך כירורגי.
התובע, יליד 23/1/59, היה במועד זה כבן 33, נשוי ואב לשניים.
בחודש אפריל 1992 פנתה משפחתו של התובע אל פרופ' דולנס, מנתח סלובני אשר שמו הלך לפניו כאחד מטובי המנתחים בעולם, על מנת שיבצע את הניתוח להסרת הגידול בראשו. לאחר חילופי מסמכים רפואיים והצעות מחיר, נקשר בין הצדדים הסכם שלפיו משפחתו של התובע העבירה לפרופ' דולנס סך של 24,000$, ואילו פרופ' דולנס עתיד היה לבצע בבית החולים שבסלובניה את הניתוח להסרת הגידול.
5. ביום 19/5/92 אושפז התובע בבית החולים שבסלובניה, כשהוא מלווה באחיו - אורי מסיקה (להלן: "
אורי") ושמואל מסיקה - אשר לא משו ממנו עד לשובו מאוחר יותר לישראל.
ביום 20/5/92 עבר התובע כריתה שלמה של הגידול תחת ידיו של פרופ' דולנס, אולם בבוקר יום המחרת התלונן על חוסר תחושה בגפיים העליונות והתחתונות, ואף נזקק להנשמה מלאכותית עקב קשיי נשימה חמורים מהם סבל. התובע נותר שרוי במצב זה, כשהוא מחובר למכשירי הנשמה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שבסלובניה, כחודש וחצי נוספים לאחר הניתוח.
בהחלטתי מיום 9/6/05 מצאתי כי הטיפול הרפואי שהעניק הנתבע לתובע לקה בשני מחדלים עיקריים: ראשית, פרופ' דולנס כשל לערוך לתובע בדיקת CT מייד עם הופעת קשיי הנשימה והשיתוק בגפיים - אף על פי שמקובל כי תופעות אלה מעידות על סיבוכים חמורים שלאחר הניתוח; ושנית, פרופ' דולנס כשל לעקוב אחר מצבו הרפואי של התובע ביחידה לטיפול נמרץ מיד עם צאתו מחדר הניתוחים - ותחת זאת הוא הועבר למחלקה זו רק ביום המחרת, שאז כבר נגרמו לו נזקים בלתי הפיכים. הוספתי וקבעתי, תוך שימוש בדוקטרינת הנזק הראייתי, כי קיים קשר סיבתי בין אי ביצוע בדיקת ה- CT כאמור לבין הנזקים שנגרמו לתובע.
התובע טוען כי במהלך אשפוזו בבית החולים שבסלובניה, כשהוא משותק בארבעת גפיו, נאלצו אחיו לסעוד אותו במיטת חוליו. עקב כך, נעדרו האחים ממקום עבודתם בישראל ואף נדרשו להוציא סכומי כסף ניכרים עבור מגורים ומזון, ולכן השהות הממושכת שנכפתה עליהם בסלובניה, כך לטענת התובע, הסבה להם נזק כלכלי בסך 25,000ש"ח (ראו סעיף 6 לתצהירו מיום 8/11/05, להלן: "
תצהיר הנזק מטעם התובע").
6. לאחר שהחלים מדלקת ריאות בה חלה בסמוך לאחר הניתוח, שוחרר התובע מבית החולים שבסלובניה, תוך שנקבע על ידי הצוות הרפואי שם כי ניתן להשיבו לישראל ולהמשיך כאן בטיפול בו. עם זאת, לא בית החולים שבסלובניה ואף לא פרופ' דולנס נטלו חלק במציאת פתרון הולם להטסתו של התובע לארץ, אף על פי שברור היה כי מדובר במהלך מורכב לביצוע מבחינה טכנית ואף מסוכן ביותר לבריאותו ולחייו של התובע. משלא היה באפשרותה של משפחת התובע לשאת בעלותו של אמבולנס אווירי (כ- 40,000$ לטענת התובע), היא נאלצה לרכוש עבורו שישה מושבים בטיסה מסחרית - אשר פורקו ובמקומם הותקנה אלונקה בה שכב כל משך הטיסה. כמו כן, אל התובע התלווה בכל שלבי הנסיעה רופא, כשבאמתחתו ציוד החייאה, בלוני חמצן ואביזרים רפואיים נוספים. משכך, טוען התובע, עלות הבאתו לישראל הסתכמה בסך 17,500ש"ח (ראו סעיפים 7-9 לתצהיר הנזק מטעם התובע; ולתצהיר אורי מיום 8/11/05, להלן: "
תצהיר
הנזק מטעם אורי").
עם הגעתו לישראל אושפז התובע ביום 9/7/92 במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים סורוקה בבאר שבע כשהוא משותק בארבעת גפיו, מונשם ומוזן באופן מלאכותי, וחסר שליטה בסוגריו. במהלך אשפוז זה נגמל התובע באופן חלקי מן ההנשמה המלאכותית (ראו עמ' 3 לחוות דעתו של פרופ' חיים רינג).
7. ביום 10/8/92 הועבר התובע לבית החולים לוינשטיין ברעננה לצורך תהליך שיקום אינטנסיבי ושם שהה משך כשנתיים. במהלך תקופה זו נגמל התובע מהנשמה מלאכותית, אך רופאיו החליטו להותיר במקומו את הצינור הקבוע שהותקן בקנה נשימתו עוד בבית החולים בסלובניה (קנולה), על מנת שישמש לשאיבת הפרשות ליחה ולהזרמת חמצן. כמו כן, חל שיפור במנגנון הבליעה של התובע וניתן היה להאכילו כמויות קטנות של מזון פעמיים ביום, אך עדיין הזנתו נעשתה בעיקר באופן מלאכותי - על ידי צינור שהוחדר ישירות לקיבתו דרך חתך בבטנו (PEG). במצב השיתוק של התובע, לעומת זאת, לא חל כל שיפור - הוא לא היה מסוגל לבצע כל תנועה פונקציונאלית בגפיו, להחזיק את ראשו, או לשלוט בסוגריו (ראו עמ' 3 לחוות דעתו של פרופ' חיים רינג).
כעבור כשנתיים, כאשר הוברר כי לא יחול עוד שיפור במצב השיתוק בגפיו של התובע, הוחלט על שחרורו מבית החולים לוינשטיין. משפחתו של התובע מיאנה להעבירו למוסד סיעודי, מאחר שסברה כי ייטב עימו אם יעביר את ימיו בחיק משפחתו ובקרבת אשתו ושני ילדיו (ראו סעיף 12 לתצהיר הנזק מטעם אורי). משכך, בוצעו שינויים בדירת מגוריה של אמו בה עבר לדור - לצורך התאמתה לצרכיו המיוחדים - המוערכים על ידי התובע ואחיו בסך של 40,000ש"ח.