המשנה לנשיא מ' נאור:
במוקד העתירה שלפנינו עומדת שאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת בעל להפחתת מזונות בנו הקטין, כאשר הסכם הגירושין בו נקבעו המזונות אושר בבית הדין הרבני ללא דיון לגופו של ההסכם. העתירה הוגשה על ידי אמו של הקטין, המשמשת לו כאפוטרופסית, לאחר שבית הדין הרבני הגדול בירושלים פסק כי נתונה לו הסמכות לדון בתביעת הבעל האמורה. בעתירה הוצא צו על תנאי ולאחר מכן הוחלט על הרחבת ההרכב. כפי שיפורט, אני סבורה כי על פי ההלכה הפסוקה הדין עם העותרת, ואין מקום לשנות את ההלכה. אם תישמע דעתי נקבל את העתירה ונהפוך את הצו שהוצא למוחלט.
רקע והליכים קודמים
ביום 9.9.2003 נישאה העותרת למשיב 3 (להלן: המשיב), וביום 12.4.2005 נולד בנם של בני הזוג, שהוא כיום כבן 8 (להלן: הקטין). נישואיהם של העותרת והמשיב לא עלו יפה, וביום 10.4.2006 הגיש המשיב תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי). בני הזוג ניסחו הסכם גירושין בסיוע עורך דין, לפיו בנם הקטין יישאר במשמורת העותרת עד הגיעו לגיל 18, ואילו המשיב ייפגש עימו פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים ובכל שבת שנייה. לאחר שיגיע הקטין לגיל 3, כך הוסכם, ישקלו השניים לינה של הקטין אצל האב בכל סוף שבוע שני, ו"בהעדר הסכמה/החלטה משותפת יקבע העניין ע"י בית המשפט" (סעיף זה השתנה בהמשך, כפי שיפורט). אשר למזונות הקטין הוסכם כי המשיב ישלם מדי חודש מזונות בסך 2,300 ש"ח עד סיום לימודיו התיכוניים של הקטין או עד גיוסו לשירות צבאי. בתקופת שירותו הצבאי של הקטין הוסכם שהמשיב ישלם לעותרת מזונות בסך שליש מדמי המזונות האמורים. עוד הוסכם כי דמי המזונות יוצמדו למדד, וכי המשיב יישא במחצית מכל הוצאה חריגה הנוגעת לקטין. הצדדים התחייבו לפעול בתיאום זה עם זו לטובת בנם, הצהירו כי חתמו על ההסכם ברצון חופשי, וויתרו על כל טענה נוספת זה אל זו.
הסכם הגירושין הוגש לאישורו של בית הדין האזורי ביום 20.3.2007, וביום 14.5.2007 התקיים דיון בבית הדין. בני הזוג הודיעו כי אין סיכוי לשלום בית, וכי הם מבקשים מבית הדין לאשר את הסכם הגירושין ולתת לו תוקף של פסק דין. בדיון הודיעה העותרת כי לא החליטה אם לוותר על כתובתה (בסך 520,000 ש"ח), וכי היא תולה זאת בכך שהמשיב לא יבקש את הפחתת המזונות. בפסק דינו של בית הדין שניתן בו ביום בהרכב חסר (הדיינים הרב י' יפרח והרב א' כלאב) נקבע כדלקמן:
"א. מאשרים את הסכם הגירושין שהתקבל בביה"ד בתאריך א' ניסן תשס"ז (20.3.07) ונותנים לו תוקף של פסק דין עם מתן הגט. האשה תחליט עד יום מתן הגט אם היא מוותרת או דורשת את הסכום הכתוב בכתובה. הצדדים קיבלו סמכות ביה"ד בהרכב חסר לאישור הסכם הגירושין. מוציאים פסק דין לגירושין.
ב. קובעים ישיבה לבירור שמות וסידור הגט ביום שני כ"ה סיון תשס"ז (11.6.07) שעה 9:00 ויש להזמין הצדדים, ועליהם להביא תעודות זהות, תעודת נישואין, כתובה ועדים שמכירים את בני הזוג ואת אבותם".
יצוין כי בהסכם הגירושין שקיבל את אישורו של בית הדין, בסעיף 5.2 הנוגע להסדרי הראייה של הקטין, שונה המשפט "בהעדר הסכמה/החלטה משותפת יקבע העניין ע"י בית המשפט" כך שהמילים "בית המשפט" נמחקו בכתב יד, ונרשם במקומן "בית הדין הרבני". בדיון שהתקיים ביום 11.6.2007 ויתרה העותרת על כתובתה, והגט סודר.
ביום 30.10.2007, כארבעה וחצי חודשים לאחר סידור הגט, הגיש המשיב תביעה להפחתת מזונות לבית הדין האזורי. בתביעה נטען כי מצבו הכלכלי של המשיב הורע לאחר הגירושין, וכי תשלומי המזונות שנקבעו אינם מאפשרים לו לקיים עצמו בכבוד. עוד נטען כי העותרת מחזיקה בכספים בסך 70,000 ש"ח שניתנו לבני הזוג כהלוואה מאימו של המשיב. במישור האופרטיבי ביקש המשיב כי מזונות הקטין יועמדו על 1,300 ש"ח. העותרת מצידה ביקשה את דחיית התביעה על הסף, בטענת חוסר סמכות. בבקשתה טענה כי תביעת הגירושין הוגשה מבלי שנכרכו בה ענייני המזונות כדין, וכי בשום שלב לא נערך בבית הדין דיון במזונות הקטין המקנה לבית הדין סמכות נמשכת לדון בעניין. העותרת הדגישה כי אינה מסכימה לקיום הדיון בבית הדין. בתשובה מטעמו טען המשיב כי לבית הדין נתונה הסמכות לדון בתביעה, "למרות שלא נערך כלל דיון בעניין מזונות הקטין".
ביום 13.3.2008 נערך דיון בסוגיית הסמכות, ובו ביום נתן בית הדין האזורי את החלטתו לפיה הסמכות לדון בתביעה מסורה לו, כטענת המשיב. בית הדין הטעים כי מדובר בסמכות נלווית לסמכותו המקורית, וכי טענה לשינוי נסיבות המחייב את שינוי ההסכם, וכן טענת הטעיה המחייבת את ביטולו של ההסכם, מאפשרות לו להמשיך ולדון בהסכם. זאת, גם כאשר הסכם הגירושין אושר על ידי בית הדין ללא דיון לגוף ההסכם.
על החלטה זו ביקשה העותרת לערער לבית הדין הרבני הגדול, והרשות ניתנה לה. בית הדין (הדיינים הרב ש' דיכובסקי, הרב ע' בר שלום והרב צ' בוארון) קבע בפסק דינו מיום 19.3.2009 כי אין צורך להכריע בשאלת הסמכות, וזאת משום ש"אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי דוחה את התביעה על הסף. בכתב התביעה אין אפילו שמץ של שינוי נסיבות. לא התחדש דבר, ולא השתנה דבר מאז הסכימו הצדדים על סכום המזונות". בעקבות פסק דין זה שב ופנה המשיב בתביעה להפחתת מזונות לבית הדין האזורי. ביום 30.3.2009 נתן בית הדין האזורי החלטה, לפיה אין מקום להמשיך את ההליכים בבית הדין האזורי. בית הדין ציין בהחלטה כי המשיב רשאי לפנות לבית הדין הרבני הגדול לעיין מחדש בפסק דינו, לנוכח טענתו כי חל שינוי במצבו הכלכלי. המשיב ערער אפוא בשנית לבית הדין הרבני הגדול. ביום 3.6.2009 נדחה ערעורו השני של המשיב בהחלטה קצרה. בית הדין שב וציין כי בהעדר דיון בבית הדין האזורי בעת אישור ההסכם לא ניתן לדעת אם יש שינוי נסיבות או הטעיה, ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף.
ביום 3.8.2009 פנה המשיב בשלישית בתביעה לבית הדין האזורי להפחתת מזונות. בתביעתו טען כי חל שינוי נסיבות, משום שהוא פוטר מעבודתו ומצבו הכלכלי הורע. העותרת שבה וביקשה את דחיית התביעה על הסף. ביום 18.10.2009 התקיים דיון בתביעה, שהתמקד אף הוא בשאלת הסמכות. בהחלטתו של בית הדין האזורי שניתנה בו ביום הפנה בית הדין האזורי להחלטתו שלו מיום 13.3.2008, לפיה מסורה לו הסמכות לדון בתביעה, והורה למשיב להגיש תלושי שכר להוכחת טענותיו. על החלטה זו ביקשה העותרת וקיבלה רשות לערער לבית הדין הרבני הגדול, שזו הפעם דן בסוגיית הסמכות לגופה, כמפורט להלן. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 10.11.2009 החליט בית הדין האזורי להקפיא סך של 500 ש"ח לחודש מתוך סכום המזונות שמשלם המשיב לעותרת עד למתן החלטה אחרת של בית הדין, והחלטה זו עומדת לעת הזו בעינה.
בפסק דינו בערעורה של העותרת עמד בית הדין הרבני הגדול על ההלכות המנחות שנקבעו בעניין סמכותה של ערכאה שאישרה הסכם גירושין לדון בו לאחר האישור. לפי פסק הדין, התביעה להפחתת מזונות היא במישור היחסים בין ההורים לבין עצמם (בשונה מתביעת קטין למזונותיו), והיא צריכה להיות מוגשת לערכאה שאישרה את ההסכם. זאת, כחלק מסמכותה הנמשכת של הערכאה המאשרת לדון בתביעות הנוגעות לשינוי נסיבות מאוחר לכריתת ההסכם המשפיעות על מימושו. אי-לכך, נקבע כי טענת המשיב שהוא איננו יכול לעמוד בתשלומי המזונות החודשיים צריכה להתברר בבית הדין הרבני האזורי.
מכאן העתירה שלפנינו.
טענות הצדדים
לטענת העותרת לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעה להפחתת מזונות שהגיש המשיב. העותרת מבחינה בטענותיה בין סמכות נלווית לדון בעניין שהוכרע בו בעבר, כגון במקרים של טענה לביטול פסק דין המבוסס על הסכם שנפל פגם בכריתתו, לבין סמכות נמשכת לדון בעניינים שהוכרעו בפסק דין לאחר שינוי נסיבות ההופך את פסק הדין לבלתי צודק. לטענת העותרת במקרה שלפנינו אין לבית הדין סמכות נלווית, וזאת משום שהמשיב לא טען באופן ממשי טענה לפגם בכריתת ההסכם ולא ביקש את ביטולו. אשר לסמכות הנמשכת, לטענת העותרת סמכות זו איננה נקנית במקרים בהם הערכאה שאישרה את ההסכם לא דנה בפרטיו לגופם. אי-לכך, בענייני מזונות ילדים והחזקת ילדים, שהם עניינים דינאמיים החשופים לשינויי נסיבות רבים מעצם טיבם, אישור ההסכם ללא דיון בהסכם לגופו איננו מקנה לבית הדין סמכות נמשכת. בכך יש לטענת העותרת כדי לגרוע מסמכויות מקוריות הנתונות לבית המשפט לענייני משפחה. לטענת העותרת בהעדר כריכה של ענייני המזונות בתביעת הגירושין ובהעדר הסכמה בין הצדדים לקיים את הדיון בבית הדין הרבני, אין לו מעצם אישור ההסכם סמכות נמשכת בעניין מזונות ילדים. העותרת מדגישה כי אישור ההסכם הוא פורמאלי, וכי מלאכתה של הערכאה המאשרת תמה עם מתן האישור. לטענת העותרת, אין מקום להבחין בין תביעת בעל להפחתת מזונות לבין תביעת קטין למזונותיו. הבחנה שכזו, לטענתה, עלולה ליצור מרוץ סמכויות חדש בעניין מזונות הילדים, ולפגוע בנכונותם של צדדים לאשר הסכם גירושין בפני בית הדין מחשש שבכך תיקבע הסמכות לעניין מזונות הילדים. העותרת טוענת כי יש חשיבות לבהירות המצב המשפטי בנושאי הסמכות, ומבקשת להימנע ממצב בו די באישור הסכם הגירושין בבית הדין כדי להקנות לבית הדין את הסמכות בכלל הסוגיות העולות בו. העותרת מציינת כי המשיב ניתק את הקשר עם בנם ומפר את חובותיו לשלם מזונות. על יסוד האמור לעיל מבקשת העותרת לקבוע כי אין לבית הדין סמכות לדון בתביעה להפחתת המזונות, ולבטל את החלטת בית הדין להקפיא חלק ממזונות הקטין.
המשיב בתשובתו מאשים את העותרת בנתק מבנם המשותף, טוען כי היא מסיתה את הקטין נגדו, ומציין כי הוא נמצא עם הקטין בקשר טלפוני. לשיטת המשיב משנתן בית הדין תוקף של פסק דין להסכם הגירושין, מסורה לבית הדין הסמכות לשנות, לבטל ולפרש את ההסכם. המשיב טוען כי לתביעה להפחתת מזונות שהגיש שני ראשים: תביעה לביטול ההסכם בשל הטעיה, ותביעה לשינוי פסק דין. שתי עילות תביעה אלו מצויות לטענתו בסמכותו של בית הדין הרבני. המשיב טוען כי הדיון במזונות ילדים הוא חלק מסמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין על פי חוק. לטענת המשיב הסמכות הנמשכת נקנית גם במקרים בהם לא התקיים דיון לגופו של ההסכם. המשיב מציין כי הצדדים מעולם לא הקנו סמכות לבית המשפט לענייני משפחה בעניין המזונות, וכי הקניית הסמכות היחידה המופיעה בהסכם נוגעת להסדרי הראייה, ושם הוקנתה הסמכות דווקא לבית הדין. המשיב מדגיש כי הליך אישור הסכם הגירושין איננו פורמאלי גרידא, והוא מבטא בחירה של הצדדים בערכאה שתדון בעניינם. נוכח כל האמור מבקש המשיב כי העתירה תידחה.
מטעם בתי הדין הרבניים (להלן: בתי הדין) הוגשה באמצעות הרב עו"ד יעקבי עמדה מפורטת. עו"ד יעקבי עמד בהרחבה על ההתפתחויות בפסיקתן של הערכאות השיפוטיות השונות בעניין הסמכות הנמשכת. בתמצית ייאמר כי עו"ד יעקבי אוחז בעמדה כי גם בהעדר דיון לגופו של עניין בהסכם הגירושין, נתונה לערכאה המאשרת אותו סמכות לדון בשאלת מזונות הילדים. לטענתו זו אף הייתה ההלכה בעבר, אולם היא השתנתה בפסיקתו של בית משפט זה ב-בג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני (27.7.2008) (להלן: פרשת פלונית (2008)) בו נקבע לטענתו שהסמכות הנמשכת מוקנית לבית הדין רק כאשר הוא "דן ופסק" בנושא מסוים. התפתחות זו בהלכה, שלטענת עו"ד יעקבי נומקה ברצון להימנע ממצב בו החלטה של ערכאה אחת מסכלת את זו של רעותה, עומדת לטענתו בניגוד להלכות קודמות, ואין היא רצויה בשאלת מזונות הילדים. עו"ד יעקבי טוען כי שורשה של הסמכות הנמשכת הוא בסמכותו הטבועה של בית הדין ובכיבוד ההדדי בין הערכאות, ולא בשאלה אם התקיים דיון לגופו של עניין בערכאה שאישרה את ההסכם. עוד חולק עו"ד יעקבי על ההלכה לפיה מתן תוקף של פסק דין להסכם איננו שונה מאישור פורמאלי שלו; לטענתו, מתן תוקף של פסק דין להסכם משמעותו בחינת ההסכם לגופו ו"הצמדת כוחותיו השיפוטיים" של בית הדין להסכם, ועל כן שינוי של ההסכם יבוא בפני אותה הערכאה שאישרה את ההסכם. עו"ד יעקבי מדגיש כי סוגיית המזונות והחזקת הילדים היא נמשכת מעצם טיבה, וזהו לטענתו טעם עצמאי לתת לערכאה המאשרת את ההסכם סמכות נמשכת לדון בנושא. בסופו של יום מקובל על עו"ד יעקבי כי לפי ההלכה הפסוקה הדין אמנם עם העותרת, אולם הוא מבקש להחזיר עטרה ליושנה ולהעמיד על מכונן הלכות קודמות שלטענתו שונו.
ביום 6.6.2011 קיימנו דיון בעתירה, ולאחריו הורינו על הוצאת צו על תנאי (המשנה לנשיא מ' נאור והשופטים ע' ארבל ו-ע' פוגלמן). ביום 1.3.2012 התקיים דיון בהתנגדות לצו על תנאי (השופטים א' רובינשטיין, נ' הנדל ו-י' עמית), והמותב החליט כי יש מקום לדון בעתירה בהרכב מורחב. לאחר שמיעת טענות הצדדים בהרכב המורחב ביום 8.1.2013, אני סבורה כי יש להפוך את הצו על תנאי שהוצא בעתירה זו למוחלט, הכל כמפורט להלן.