הבקשה
;
בקשת רשות ערעור על החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל בחדרה (כבוד הרשמת קרן מרגולין-פלדמן), מיום 24.12.07, אשר ניתנה בהעדר הצדדים.
1. בהחלטתה, קבעה כבוד ראש ההוצאה לפועל, כי מאחר שזכויותיה של המשיבה בביתה (להלן: "
הבית"), הינן זכויות רשומות, הרי שעל מכירת הבית ע"י כונס הנכסים במסגרת הליכי מימוש שננקטו בתיק ההוצל"פ, חל סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "
החוק" או "
חוק הגנת הדייר"), מכוחו הופכת המשיבה לדיירת מוגנת בבית. לכן קבעה כבוד ראש ההוצאה לפועל, כי הבית יימכר
כתפוס
.
החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
תחולת חוק הגנת הדייר
;
2. המבקש טוען, כי החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל שגויה, הן מאחר שלפי סעיף 14 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "
החוק" או "
חוק הגנת הדייר"), אין לחוק תחולה על הבית (זאת, מאחר שהבית הושלם בשנת 1992, דהיינו - לאחר תשכ"ח - הוא המועד הקבוע בסעיף 14 לחוק) והן לאור כך שמדובר בוילה יוקרתית, אשר מצויה על מגרש בשטח של 402 מ"ר בזכרון יעקב ואשר שוויה כפנויה הינו 15,000 $, כך שסעיף 33 לחוק אינו מאזן נכונה בין זכויות הצדדים.
3. ב"כ המבקש טוען, כי כפי שביהמ"ש צמצם, מכח מדיניות שיפוטית, בפרשת פרמינגר (ע"א 3295/94 -
גיל פרמינגר, עו"ד
נ' חוה מור ואח' . פ"ד נ(5), 111), את תחולת ההגנה אשר מקנה סעיף 33 לחוק (לאור היותה אנכרוניסטית ובלתי צודקת, כלשונו של ביהמ"ש) וקבע, כי היא תחול רק על זכויות (בעלות או חכירה), הרשומות אצל רשם המקרקעין, כך יש להחיל מדיניות משפטית זהה ולקבוע, לאור סעיף 14 לחוק, כי החוק יחול רק על בנינים שבנייתם הושלמה, עד לשנת 1992 (בתנאים האמורים בסעיף 14 לחוק).
עוד טוען הוא, כי המחוקק לא התכוון שהוראת סעיף 33(א) לחוק, תשמש מקלט לחייבים המשתמטים מתשלום חובותיהם ולכן, בנסיבות אלה, יש לקבוע כי זכויותיה של המשיבה תגזרנה מסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1968 (להלן: "
חוק ההוצל"פ"), המקנה זכות לדיור חלוף.
4. ב"כ המשיבה טוען, כי לשון סעיף 14(א) מחייבת הוצאת בתים צמודי קרקע מתחולת החוק, שכן בית צמוד קרקע (וילה) אינו "דירה" ואינו "נכס בבנין", כלשון הסעיף.
5. אומר, בקצרה, כי אין לטענה אחרונה זו, על מה לסמוך.
לא ניתן לפרש את לשון סעיף 2 לחוק, הקובעת: "שכירות של בנין או של חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות", כאילו איננה חלה על בתים צמוקי קרקע.
כך, גם בנוגע לסעיף 14 לחוק, הקובע, כי החוק לא יחול על: "נכס בבנין או בתוספת בנין שבנייתם הושלמה לאחר תשכ"ח, והושכר אחרי מועד זה, לא יחול חוק זה על שכירותו."
גם נכס, שהינו הנכס
היחיד
בבניין, הינו "נכס
בבנין". אין, איפוא כל יסוד, לא לשוני ולא ענייני, להוצאת בתים צמודי קרקע מתחולת סעיף 14 לחוק. לא רק זאת, אלא שמשמעות הוצאת בתים צמודי קרקע מתחולת סעיף 14 הינה, כי לגבי בתים אלה ממשיך לחול חוק הגנת הדייר. לא לכך היתה כוונת המחוקק.
סעיף 33(א) לחוק - הסדר מיוחד, הנמצא "מחוץ לחוק"
?
6. מנגד, לא אוכל לקבל את טענותיו של ב"כ העורר בנוגע ליחס שבין סעיף 14(א) לחוק הגנת הדייר ובין סעיף 33(א) לחוק, הגם שסבורה אני כי יש טעם בדבריו, לגופם וכי ראוי היה לשנות את הדין, כפי שאבהיר להלן.
7. אביא, ראשית, כלשונן את הוראות סעיף 14(א) לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצל"פ.
סעיף 14(א) לחוק הגנת הדייר קובע:
"נכס בבנין או בתוספת בנין שבנייתם הושלמה לאחר תשכ"ח,
והושכר
אחרי מועד זה, לא יחול חוק זה על שכירותו."
. . . . . . . . .