פסק-דין בתיק ברע 629/05

1.         המבקשת עותרת להרשות לה לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות באשדוד לפיו חויבה לשלם למשיב 1 (להלן: "המשיב") סך של  13,700 ש"ח ולמשיבה 2 (להלן: "המשיבה") סך של 6,300 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחה בסך של כ-2000 ש"ח.

            המשיב הינו ועד הבית בפרויקט מגורים. המבקשת הינה חברה שהתקינה שער עבור המשיב, ואילו המשיבה היא חברת ניהול ואחזקה שסייעה למשיב ויצרה את הקשר בין הצדדים האחרים. תביעתו הכספית של המשיב בטענה שהשער אינו תקין התקבלה כאמור על ידי בית משפט לתביעות קטנות.

            בבקשה זו מעלה המבקשת טענות עקרוניות ופרטניות. נטען שהמשיב אינו אישיות משפטית ולחלופין אינו רשאי על פי דין להגיש תביעה בבית משפט לתביעות קטנות. עוד מלינה המבקשת על כך שבית משפט הסתמך על חוו"ד של מומחה שהוגשה על ידי המשיב. נטען שהסכום שנפסק הינו מעבר לסמכותו העניינית של בית משפט לתביעות קטנות. ובכל מקרה לא היה מקום לחיייב את המבקשת לשלם למשיבה. הסיבה לכך הינה שהמשיבה לא הגישה תביעה או הודעת צד ג' נגד המבקשת, אלא ששתיהן כאחת נתבעו על ידי המשיב.

2.          לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובהעדר תגובה מטעם המשיבה החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

             סעיף 60 א לחוק בתי המשפט קובע ש "בית משפט לתביעות קטנות ידון בתביעה אזרחית שהגיש יחיד". משמע רק יחיד רשאי להגיש תביעה קטנה. מכאן טוענת   המבקשת  שועד בית אינו יחיד ועל כן טעה בית משפט קמא בכך שלא דחה את התביעה על הסף. אודה שהפרשנות המוצעת על ידי המבקשת אוחזת היגיון. ואולם הייתי מגדיר היגיון זה כפורמלי ולא תכליתי. במילים אחרות הפרשנות המוצעת  הינה אפשרית אך איננה ראויה וזאת לנוכח המטרה שעומדת ביסוד הקמתו של בית משפט לתביעות קטנות.

בענין סרבוז נפסק שבית משפט לתביעות קטנות נועד "לסייע לאזרח ולצרכן הקטן... שבשל הקשיים הכרוכים בפנייה לבתי המשפט הרגילים אינו      יכול או אינו מעונין להביא את ענינו דרך צינורות השיפוט המקובלים"(רע"א  292/93 סרבוז

 נגד אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177). המשפט המודרני הפך ליקר. העלות בפניה לערכאות עלולה להפוך "תביעה קטנה" להליך שאינו כדאי מבחינה כלכלית. התעלמות ממציאות זו עלולה להביא שלא במתכוון למצב בו תביעות צודקות לגופו של ענין לא יתבררו בבית משפט בשל שיקולים כספיים. אין להשלים עם כך שכן הצדק חפץ להשמיע את קולו גם בסכסוכים כספיים בעלי שיעור נמוך. הסכום שנתבע הינו נתון אובייקטיבי אך חשיבות הענין בעיני הצדדים נמדדת גם על פי מדד סובייקטיבי. על רקע זה קם הצורך להקים בית משפט לתביעות קטנות. ושוב נפנה לפסק דין סרבוז "התכלית שלשמה נוצר מוסד זה, היא פתיחת שערי המשפט בפני האזרח הקטן". הטעם בהגבלת זהותו של תובע בתביעה קטנה ליחיד בלבד, הינו למנוע סוג של ניצול על ידי חברות גדולות שעשויות לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות  "לגבייה מהירה וזולה של תשלומים המגיעים להן". החשש האמור התממש בארה"ב. לכן קבע המחוקק הישראלי שהנתבע אינו "יכול להיות תאגיד" (הצעת חוק 1174, תשל"ה-1975, עמוד 208). יושם אל לב שהמונח 'יחיד' מוגדר בהקשר זה על דרך השלילה. היחיד אינו חברה ואינו תאגיד.

בפרספקטיבה האמורה יש לבחון את מעמדו של ועד בית. הלה זכה להכרה על ידי הדין. הועד אמור לייצג את דיירי הבית המשותף. נציגות זו מיועדת  "לניהול הפנימי השוטף של הבית, ובעיקר בכל הנוגע לרכוש המשותף, אופן השימוש בו, החזקתו התקינה, ביצוע תיקונים בשעת הצורך, גביית הוצאות ההפעלה השונות וכדומה. החוק הקנה לנציגות הבית המשותף לצורך ביצוע תפקידיה מעמד משפטי מיוחד: על פי האמור בסעיף 69 הנ"ל ניתנת לנציגות הבית המשותף בתור שכזו כשרות להיות צד לפעולות משפטיות שונות, אולם כשרות זו מוגבלת ומסויגת בסעיף עצמו, התוחם את גבולותיה לעניינים הנוגעים להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף" (ע"א 98/80 נציגות הבית המשותף  רחוב רבי עקיבא 77 נגד קידמת לוד בע"מ ואחרים פ"ד ל"ו (2) 21, 24). אכן הפסיקה מתיחסת לנציגות כאל אישיות משפטית מוגבלת(ראה ספרו של פרופ' וייסמן, קניין בעלות ושיתוף, עמ'  461) - ודוק אישיות מוגבלת אך מוכרת וקיימת.

סבורני שועד בית עונה על המונח יחיד כהגדרתו בסעיף 60 (א) לחוק בתי המשפט.

תביעות רבות של נציגות הבית המשותף תופננה אל המפקח על המקרקעין ולא לבית המשפט. סעיף 72 לחוק המקרקעין קובע שהסמכות להכריע בסכסוכים בין בעלי דירות בבית משותף נתונה למפקח על המקרקעין. ואולם כאשר בעלי דירות בבית משותף תובעים את זכויותיהם או חובותיהם כלפי צד ג' הם עומדים כגוף אחד. כשם שתביעה כספית של בעל ואישה כנגד חברה ניתנת להגשה בבית משפט לתביעות קטנות בכפוף לתקרת הסמכות הכספית של אותו בית משפט, כך גם תביעתו של ועד הבית. למעשה מדובר ביחידים שעל פי דין נהפכים לגוף אחד ללא סמכויות רחבות ובעלי כתפים צרות. הרציו העומד ביסוד בית המשפט לתביעות קטנות יפה גם לתביעה המוגשת על ידי ועד בית בסכום כספי שעונה על הדרישה הכספית הקבועה בחוק. מסקנתי הינה שנציגות של בית משותף - ובענייננו ועד בית - רשאית להגיש תביעה לבית משפט לתביעות קטנות.

3.         משנקבע שבית משפט לתביעות  קטנות היה מוסמך לדון בתביעה יש לבחון את  פסק דינו לגופו של ענין. בנושא זה ניתן לחלק את הפסיקה לשניים: החיוב של המבקשת כלפי המשיב והחיוב של המבקשת כלפי המשיבה. באשר לראשון נחה דעתי שלא נפלה כל טעות בפסיקת בית משפט קמא. אף מעדות נציג המבקשת עולה שהשער לא היה תקין. בית משפט קמא ניסה למנות מומחה מוסכם. משהתברר שמונה אדם שאינו מתמצא בתחום הרלוונטי, צרף המשיב חוות דעת מטעמו. לא רק שהמבקשת נמנעה מלעתור לדחיה לשם הגשת חוות דעת מטעמה או לשם הזמנת עדים כפי שביקשה בהליך הערעור, אלא הביעה את עמדתה "שהגיע הזמן לקבל פסק דין בתיק". במצב זה אין לבוא בטרוניה עם בית משפט קמא שמצא לנכון להסתמך על חוות הדעת שהוגשה בפניו. בכל מקרה אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. טענותיה השונות של המבקשת לא בוססו כנדרש. אין מקום איפוא  להעניק רשות ערעור בחיובו של המבקשת כלפי המשיב.

דעתי שונה ביחס לחיוב של המבקשת כלפי המשיבה. נפלו שלוש טעויות בפסיקת בית משפט קמא. ראשית הסכום הכולל של החיוב מגיע ל20000 ש"ח, דהיינו סכום שהוא מעבר לסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות. שנית הבעתי את דעתי כאמור שועד בית הינו יחיד, ברם אין מחלוקת שהמשיבה הינה חברה בע"מ, קרי אין היא בגדר "יחיד". שלישית המשיבה לא תבעה את המבקשת ולא הגישה הודעת צד ג' נגדה אלא נתבעה על ידי המשיב. במצב זה לא היה מקום לחייב את המבקשת בחיוב כספי כלפי המשיבה.

4.         סוף דבר,

הערעור מתקבל באופן חלקי. פסק הדין של בית משפט קמא יתוקן באופן שתבוטל ההוראה שמחייבת את המבקשת לשלם למשיבה סך של 6,300 ש"ח.

יתר ההוראות בפסק הדין של בית משפט קמא יעמדו בעינן.

בנסיבות הענין ולנוכח התוצאה אליה הגעתי על נימוקיה אין צו להוצאות בערעור  זה.

ניתן היום ט' באדר, תשס"ו (9 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.