1. לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בצ"א 19838-03-12 (כב' השופט ר' שפירא), מיום 7.4.2013, במסגרתה נקבע כי טענות המשיבה 1 (להלן: המשיבה) בדבר זכויותיה בסכום של 100,000 ש"ח, אשר המערערת ביקשה לתפסו במסגרת בקשה לצו חילוט רכוש זמני, ראויות להתברר במסגרת הליך אזרחי נפרד.
ההליכים הקודמים להגשת הערר
2. ביום 14.3.2011, נפתחה חקירה משטרתית גלויה נגד המשיבים 5-2 (להלן: המשיבים), ובעקבותיה ביקשה המערערת לתפוס את רכושם. במסגרת הליך התפיסה, הורה בית משפט השלום בחיפה (צ"א 23997-09-11) על איסור ביצוע כל פעולה בדירת מגורים, אשר המשיב 2 רכש מהמשיבה, ביום 1.10.2010, עליה רשומה הערת אזהרה לטובת המשיב 2 (להלן: הדירה).
בהמשך, פנתה המשיבה לבית משפט השלום בחיפה, הודיעה כי ההסכם בינה לבין המשיב 2 בוטל, וביקשה לאפשר לה למכור את דירת המגורים לצד שלישי, בגין חובות אליהם נקלעה, ועל אף העובדה שהדירה נתפסה על ידי המערערת. ביום 30.1.2012, קיבל בית משפט השלום את הבקשה, וקבע כי חובות המשיבה יפרעו מתוך התמורה שתתקבל בגין מכירת הדירה, תוך ניכוי ההוצאות הכרוכות במכירתה. יתרת התמורה, כך נקבע, תוחזק בנאמנות על ידי בא כוח המשיבה, עו"ד זאב רויץ'.
ביום 12.3.2012, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המשיבים והחברות שבשליטתם (ת.פ. 19713-03-12), המייחס להם ביצוע עבירות מרמה, הלבנת הון ועבירות מס רחבות היקף. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המערערת מבית המשפט המחוזי (צ"א 19838-03-12) ליתן צו זמני ברכוש, מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג -1973 (להלן: פקודת הסמים). במסגרת הבקשה, התבקש בית המשפט המחוזי "ליתן תוקף של החלטה בצו זמני ברכוש להחלטת בית משפט השלום", ולפיה להורות על תפיסת הכספים שיופקדו בחשבון הנאמנות של עו"ד רויץ', והפקדתם בקרן החילוט. יצויין, כי המשיבה זומנה לדיון בבקשה למתן הצו הזמני, אך היא לא הופיעה לדיון. בהמשך, הגיעו המערערת, המשיבים ויתר הנאשמים בתיק הפלילי להסכם בדבר הסעד הזמני ברכוש, ובעקבותיו הם ביקשו מבית המשפט המחוזי להורות על העברת כספי התמורה בגין מכירת הדירה, לידי עו"ד ברזילי, אחד מבאי כוח המשיבים, וכך הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 6.6.2012.
בו ביום, הגישה המשיבה בקשה לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי, בטענה כי היא זכאית לקבל מתוך יתרת התמורה בגין מכירת הדירה, סכום של 100,000 ש"ח (להלן: הסכום שבמחלוקת) אשר, לשיטתה, המשיב 2 חב לה כפיצוי מוסכם, בגין הפרתו את הסכם המכר. ביום 10.6.2012, הורה בית המשפט המחוזי, כי יתרת התמורה עבור מכירת הדירה, למעט הסכום שבמחלוקת, תוחזק בנאמנות בידי עו"ד ברזילי, בהתאם להסכם שנערך בין המערערת לנאשמים בתיק, ובכלל זה המשיבים. הסכום שבמחלוקת, כך נקבע, יוחזק בנאמנות אצל עו"ד רויץ' "עד שהצדדים יסיימו את ההתדיינות בעניין זה בבית המשפט המוסמך". בעקבות החלטתו זו, פנתה המשיבה לבית משפט השלום בחיפה (צ"א 23997-09-11) בבקשה למתן סעד הצהרתי, לפיו היא זכאית לקבל את הסכום שבמחלוקת. בית משפט השלום דן בהתנגדות המערערת וקיבל את עמדתה ביום 9.7.2012, לפיה אין לו סמכות לדון בבקשה. בעקבות החלטה זו, פנו המשיבים, בהסכמת המערערת, לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות על העברת הסכום שבמחלוקת לידיו של עו"ד ברזילי, בהתאם להסכם בין הצדדים. בסמוך לאחר מכן, הגישה המשיבה, פעם נוספת, תובענה בדרך של המרצת פתיחה, והפעם לבית משפט השלום בתל אביב (ה"פ 44867-12-12), במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי, לפיו היא זכאית לסכום שבמחלוקת, בעקבות ביטול הסכם המכר בינה לבין המשיב 2. ביום 4.3.2013, קבע בית משפט השלום, כי מאחר שהסוגיה עומדת לפתחו של בית המשפט המחוזי, יש להמתין להחלטתו בנושא.
ביום 21.3.2012, ביקשה המשיבה מבית המשפט המחוזי לקבוע את זהות הערכאה המוסמכת לדון בשאלת זכותה בסכום שבמחלוקת. בית המשפט המחוזי קבע, ביום 7.4.2013, כי לבית המשפט הדן בבקשה למתן צו חילוט זמני ברכוש, אין סמכות לדון בסוגיה החוזית שעניינה זכותה של המבקשת בסכום במחלוקת, וההכרעה בסוגיה נתונה לבית משפט השלום בהליך אזרחי. בית המשפט המחוזי הבהיר בהחלטתו, כי רק אם יקבע בית משפט השלום, כי סכום הכסף שייך למשיבים ולמערערת, יפנו הללו לבית המשפט המחוזי לצורך העברת הכספים לעו"ד ברזילי, בהתאם להסכם שנערך ביניהם.
על החלטה זו הגישה המדינה את הערעור שלפניי.
טיעוני המערערת ותגובות המשיבים
3. לטענת המערערת, מאחר שבית המשפט, אליו הוגש כתב האישום נגד המשיבים, הוא המוסמך ליתן סעדים זמניים לצורך חילוט עתידי של רכושם, וזאת מכוח סעיף 36ו לפקודת הסמים, אין הערכאה האזרחית רשאית ליתן סעד אחר בנוגע לאותו הרכוש. לאור זאת, טעה בית משפט קמא בקביעתו, כי הסמכות לפסוק בדבר זכותה של המבקשת בסכום שבמחלוקת, המהווה חלק מהרכוש לגביו ניתן הצו הזמני, מסורה לבית משפט השלום בהליך אזרחי. יצויין, כי המערערת אינה חולקת על זכותה של המשיבה, כנושה אובליגטורית, לתבוע את זכותה בסכום שבמחלוקת בפני בית המשפט אזרחי, אך היא סבורה כי ההחלטה בעניינה שם אינה יכולה להתייחס לרכוש החוסה תחת צו החילוט הזמני. עוד הובהר בערעור, כי המשיבה היתה יכולה לבקש מבית המשפט המחוזי שלא יחלט את הסכום שבמחלוקת, לו היתה במעמד של "טוענת לזכות", ואולם היא לא הגיעה לבית המשפט על מנת להוכיח את מעמדה זה. בהמשך הגישה המערערת תשובה לתגובת המשיבים בעלת תוכן דומה.
המשיבים 5-2 הבהירו בתגובתם, כי טענותיה של המשיבה הינן טענות חוזיות אשר יש לבררן בבית המשפט האזרחי המוסמך, כפי שהורה בית משפט קמא. באשר לאפשרות כי למשיבה "טענה חפצית" בסכום שבמחלוקת, הרי שמאחר שהיא לא הגיעה לדיון שנקבע לצורך שמיעת עמדתה כ"טוענת לזכות", אין מקום להדרש לטענתה זו. מבלי לגרוע מהאמור, סברו המשיבים, כי על בית המשפט להורות על העברת הסכום שבמחלוקת לידיו של עו"ד ברזילי, כאמור בהסכם שנערך בין המערערת לבין המשיבים ויתר הנאשמים בתיק.
המשיבה הגישה תגובה לאקונית, לפיה היא משאירה את שאלת הסמכות לשיקול דעתו של בית המשפט.
דיון והכרעה
4. בהחלטתו מיום 7.4.2013, החריג בית המשפט המחוזי את הסכום שבמחלוקת מגדרי הצו הזמני ברכוש, אשר ניתן על ידו בהתאם להסכמת הצדדים, ביום 6.6.2012, וקבע כי ההכרעה באשר לזכויות המשיבה בסכום זה תימסר לבית משפט השלום בהליך אזרחי. המערערת אינה חולקת על זכות המשיבה לתבוע את הסכום שבמחלוקת במסגרת הליך אזרחי, אלא שהיא סבורה כי רק בית המשפט שדן בבקשתה למתן הסעד הזמני, מוסמך להכריע בזכויות המשיבה לגבי הסכום שבמחלוקת. במילים אחרות, הערעור שלפניי מעורר שאלה בדבר ההשלכות המעשיות, העשויות לנבוע מהחלטה בהליך אזרחי, על גורלו של הרכוש, לגביו ניתן הצו הזמני במסגרת ההליך הפלילי.
סעד זמני ברכוש - המסגרת הנורמטיבית
5. המסגרת הנורמטיבית להכרעה בערר מצויה בהוראות חוק איסור הלבנת הון ובפקודת הסמים. סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון מעגן את סמכותו של בית המשפט המרשיע נאשם בעבירה על הוראות מסויימות של החוק, להורות על חילוט רכושו, בנוסף לכל עונש שייגזר עליו, וזה לשונו של הסעיף:
21(א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא -
(1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך; (2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.
(ב) לענין סעיף זה, 'רכושו של הנידון' - כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו.