1.
רקע
לפני כ-20 שנה נטלו המבקשים (להלן: "
המבקשים") מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "
הבנק" או "
המשיב"), שתי הלוואות אשר באמצעותן מימנו את רכישת ביתם הפרטי בישוב רעות ברח' סחלב 1 (להלן: "
הבית").
ביום 28.12.92, נחתם בין המבקשים לבין הבנק חוזה לקבלת הלוואה בסך נומינאלי של 180,000 ש"ח שמספרה 1370772405837 (להלן: "
ההלוואה
הראשונה").
כשלושה שבועות לאחר ההלוואה הראשונה ביום 24.1.93, נחתם בין המבקשים לבין הבנק חוזה לקבלת הלוואה נוספת בסך נומינאלי של 140,000 ש"ח שמספרה 1370772406637 (להלן: "
ההלוואה
השנייה").
כ-7 חודשים לאחר העמדת ההלוואות החלו המבקשים לפגר בתשלום ההחזרים החודשיים. ביום 10.1.94 הגיש הבנק, תביעה כנגדם בגין הפיגורים, וביום 12.10.94 ניתן פסק דין כנגד המבקש 2.
לאחר שסכום פסק הדין לא שולם העמיד הבנק את ההלוואה לפרעון מיידי.
ביום 19.3.95 פתח הבנק תיק הוצאה לפועל שמספרו 0-95-25064-01 למימוש השיעבוד של הבית (להלן: "
תיק
ההוצאה
לפועל") ועו"ד שלומי הס מונה לכונס נכסים למימוש הבית (להלן: "
הכונס").
ביום 1.7.99, בסמוך למועד שנקבע לפינויים של המבקשים מהבית, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב תביעה בת"א 2103/99, במסגרתו הם העלו טענות שונות ביחס לתנאי ההלוואה שניתנה להם על ידי הבנק וביחס לחיובים שונים שנגבו מהם כחלק מהחזרי ההלוואה (להלן: "
התביעה
בתל
אביב").
ביום 9.8.09, ניתן על ידי
כב' השופט
מגן
אלטוביה פסק דין בתביעה בתל אביב, ובית המשפט בפסק דין מפורט ומנומק,
דחה את כל הטענות שהעלו המבקשים בתביעתם שם (להלן:"
פסק הדין בת"א").
ביום 14.2.11, לפי המלצת בית המשפט העליון ובהסכמת המבקשים, נדחה הערעור שהגישו המבקשים בתל אביב (ע"א 9392/09).
2.
התובענה
בתובענה דנא, בה נתבעים הבנק והכונס (להלן:
"המשיבים") מבוקש ליתן פסק דין המצהיר כי בפתיחת תיק ההוצאה לפועל נקטו המשיבים בפעולות הטייה ותרמית כלפי רשם ההוצאה לפועל והמבקשים, זייפו את מסמכי האגרה לצורך פתיחת התיק, הגישו לרשם המשכונות מסמכי הלוואה מזוייפים תוך הטיית רשם המשכונות לצורך רישום המשכון, הטעו את רשם המשכונות כשצרפו הודעת משכון המתייחסת להלוואה אחת והצגתה כמתייחסת לשתי הלוואות. בהסתמך על מסמכים מזוייפים אלו, שהושגו בתרמית והטעייה, ניהל ומנהל המשיב כנגד המבקשים הליכים שונים במסגרת תיק ההוצאה לפועל.
לטענת המבקשים, הודעת המשכון היחידה הקיימת היום בחתימת המבקשים ניתנה להבטחת פרעון הלוואה אחת בלבד בסך 180,000 ש"ח ואין זיקה בין הודעת המשכון היחידה שנחתמה על ידי המבקשים לבין ההלוואה השנייה שניתנה על סך 140,000 ש"ח אשר בגינה לא שיעבדו המבקשים את ביתם לטובת המשיב.
ההלוואה נשוא המשכון נפרעה, המשכון בגינה פקע ולמשיב אין כל זכות לעשות שימוש במשכון במסגרת תיק ההוצאה לפועל.
לאור כל האמור, עותרים המבקשים ליתן צו המורה על עיכוב כל ההליכים המתנהלים על ידי המשיבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל ולהורות על ביטול צו הפינוי שניתן במסגרת תיק זה.
3.
טענות הצדדים
3.1. טענת המבקשים, בתיק זה הינה אחת ויחידה לפיה בידי המשיב לא היו ואין את המסמכים המתאימים לפתיחת תיק הוצאה לפועל בגין ההלוואה השנייה. לטענתם, הוכח כי תיק ההוצאה לפועל במסגרתו מונה הכונס לבקשת הבנק ככונס נכסים למכירת דירת המגורים של המבקשים, נפתח למימוש שטר משכון אחד בלבד שניתן להבטחת ההלוואה הראשונה בסך 180,000 ש"ח. המשיבים הציגו במרמה בפני ראש ההוצאה לפועל מצג כוזב, לפיו כביכול מונחים בפניו שני שטרי משכון המבטיחים את פרעון שתי ההלוואות. המבקשים טוענים כי הם הוכיחו כי החוב נשוא שטר המשכון שהוגש לביצוע במסגרת תיק ההוצאה לפועל, בגין ההלוואה הראשונה, נפרע במלואו וכפועל יוצא מכך, מן הדין להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל וביטול כל ההליכים הננקטים במסגרתו לביצוע המשכון שפקע.
לטענתם, במסגרת הדיון שהתקיים בתיק זה כאן, הם העלו טענות קשות כנגד המשיב וכי התצהיר היחידי אשר צורף לתמיכה לכתב התשובה הינו של מר משה ולך אשר תמך בעמדת הבנק אך לא בעמדת הכונס והחשוב מכך לטענתם עד זה אינו עד מקצועי שאין לו כל ידיעה לגבי נסיבות המקרה ולפיכך נותרו טענות המבקשי ם ללא תשובה ומענה מצד המשיבים.
מההיבט הראייתי טענו המבקשים כי במסגרת הראיות שהציגו התגלתה תמונה שלמה של מעשה תרמית לפיה אין מחלוקת כי המבקשים נטלו מהבנק שתי הלוואות נפרדות במועדים שונים וכל הלוואה הינה הלוואה נפרדת מרעותה. המבקשת הודתה כי שתי ההלוואות נלקחו לצורך רכישת הבית ברעות כאשר במועד לקיחת ההלוואה הראשונה סברו המבקשים כי יתרת הכספים הדרושים להם יתקבלו ממקור אחר ורק לאחר שחל עיכוב בקבלת הכספים מהמקור הנוסף, בקשו ליטול הלוואה נוספת מעת הבנק שהיא ההלוואה השנייה. שתי ההלוואות הן הלוואות שונות ובהמשך אף החליף הבנק את מספרי ההלוואות במספרים חדשים שבכל הלוואה שני מספרים האחד ישן והשני חדש כאשר כל הלוואה הובטחה בהודעת משכון נפרדת.
בגין ההלוואה הראשונה מסרו המבקשים בידי הבנק יפוי כח בלתי חוזר נוטריוני להבטחת רישום שיעבוד הנכס לטובת הבנק (להלן: "
יפוי הכח"). יפוי הכח ניתן במסגרת ההלוואה הראשונה בקשר לבטוחות שניתנו לבנק במסגרת ההלוואה הראשונה בלבד והוא נחתם בשעה שלא עמדה על הפרק הלוואה נוספת כלשהי.
בגין ההלוואה הראשונה חתמו המבקשים על הודעת משכון אשר נרשמה בלשכת רישום המשכונות בתל אביב בעוד שבגין ההלוואה השנייה לא נרשם כל משכון ברשם המשכונות והמבקשים לא נתנו בידי המשיב יפוי כח כלשהו המקנה לו זכויות לרישום משכנתא או משכון על זכויותיהם בבית. לראשונה במסגרת הגשת התשובה בתובענה זו נמצא והוצג בפני המבקשים מסמך הנחזה להיות שטר משכון בגין ההלוואה השנייה אלא שמסמך זה איננו המקור ובפועל אין בידי הבנק את מסמך המקור. מסמך זה נושא את החותמת באר שבע והבנק טוען כי המשכון נרשם ברשם המשכונות בבאר שבע הגם שבפועל לא הוצג אישור רשם המשכונות בבאר שבע המאשר את רישום המשכון.
בשנת 1994 כאשר ביקש הבנק לפתוח את תיק ההוצאה לפועל, בגין חוב ההלוואות, נוכח כי המסמכים שבידם מתייחסים להלוואה הראשונה בלבד ולפיכך הבין המשיב כי בהעדר משכון הוא ייאלץ לפתוח בגין ההלוואה השנייה בהליכים בבית משפט להבדיל מהליכי הוצאה לפועל, ומכך ביקש להמנע וכאן לדברי המבקשים נרקמה אצל הבנק התחבולה לפעול להליכי מימוש בהוצאה לפועל גם של חוב ההלוואה השנייה והכל בדרך של תרמית, זיוף והצגת מצגי כזב.