1. ראשיתה של הפרשה כאשר המבקש, מר שלמה אבני (להלן:
"המבקש"), המציא לאפוטרופוס הכללי צוואה בה הורה שלא לקבור את גופתו לאחר מותו, אלא להניחה בשדה למאכל החיות. בעקבות הודעת האפוטרופוס הכללי כי חלק זה של צוואתו אינו חוקי, הגיש המערער עתירה לבית המשפט העליון (בג"צ 6167/09) בה ביקש ליתן צו המורה למדינה לקיים את בקשתו וצוואתו.
עתירתו נדחתה בפסק הדין מפי כב' השופטים א. פרוקצ'ה, ס. ג'ובראל וא. רובינשטיין, מהטעם שהסעד המבוקש מנוגד לתקנת הציבור וכבוד האדם ועשוי לפגוע בזולת ובסביבה. כך גם נדחתה בקשתו לדיון נוסף.
2. לאחר שנדחו עתירותיו לאפשר לבנו להשליך את גופתו לאחר מותו בשדה למאכל החיות, הגיש המבקש ביום 23.08.10 את הבקשה נשוא הדיון הנוכחי בדרך של המרצת פתיחה, בה עתר ל
סעד הצהרתי שיתיר לבנו למשוך את גופתו מחדר הקירור כדי להשליכה לים. לטענתו, גופתו היא קניינו הפרטי, וככל שהוא אינו פוגע בסביבה או בזולת הוא רשאי להורות מה ייעשה בה לאחר מותו, זכות הקנויה לו לטענתו מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לטענתו, האדמה אינה מיועדת לשמש "כמחסן לגופות מתות".
לפיכך עתירתו היא לסעד הצהרתי, שיינתן צו שיתיר לבנו בבוא העת למשוך את הגופה מחדר הקירור, וכדי למנוע כל חשש מזיהום סביבתי או פגיעה בזולת (כפי שנקבע על ידי ביהמ"ש העליון לגבי מצב בו הגופה תושלך לשדה למאכל החיות) - ביקש שבנו ישכור על חשבונו כלי שיט ושגופתו תושלך לים, לטובת הדגה, מחוץ למים הטריטוריאליים. המבקש הוסיף וציין, שהוא מבקש שגופתו תיקשר לסלע כדי למנוע כל חשש שתיסחף לחוף.
3. יצוין, כי עם הגשת המרצת הפתיחה הגישה המדינה בקשה לסילוק על הסף, אשר התקבלה ביום 20.2.11 בנימוק של העדר סמכות עניינית ושל מעשה בית דין לאור פסק דינו של בג"צ, שדן כבר בשאלת אי קבורת המבקש, כמפורט לעיל. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט העליון (ע"א 1835/11) התקבל, ובית המשפט העליון קבע כי
"...בקשתו של המערער, מבלי לנקוט עמדה לגבי היענות לה, יכולה להידון בבית המשפט המחוזי... הייתי מציע שלא לדחות את תביעת המערער על הסף מפאת היעדר סמכות עניינית...".
באשר לשאלת קיומו של מעשה בית דין קבע בית המשפט כדלקמן:
"... בפועל הכרעת בגץ ב-6167/09 לא דנה בסוגיה הכללית של אי-קבורת אנשים ללא הצגת חלופה קונקרטית, אלא בקיום צוואת המערער שגופתו תינתן למאכל חיות טורפות בשדה. הנימוק לדחיית העתירה האמורה בבג"ץ טמון בפגיעה בכבוד הזולת ובזיהום הסביבתי שיגרמו בעקבות השלכת גופתו בראש חוצות. קביעה זו לא התייחסה לכל בקשת אדם שלא להיקבר בדרך הנהוגה, אלא באופן קונקרטי לדרך הטיפול בגופתו אשר העלה המערער, קרי השלכת גופתו על פני הארץ...
כעת, מבקש לדון בבקשתו שיותר לבנו לזרוק גופתו לים, באופן שלא תיחשף אליה הזולת ושהגופה לא תזהם את הסביבה, לפחות לא יותר מאשר גופת אדם הטובע... אמנם קיים קשר בין שתי הבקשות, אך הן אינן זהות...המערער רשאי, אפוא, ששאלתו תקבל מענה... הסוגיה בדבר השלכת גופת המערער לים לאחר מותו לא הוכרעה בבג"ץ...".
4. משכך הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי. הדיון הראשון התקיים בפניי ביום 8.1.12, בנוכחות המבקש ובנו, בו שב וטען המבקש כי גופתו היא קניינו הפרטי ולכן הוא רשאי לעשות בה כרצונו כל עוד אין פגיעה בזולת ובסביבה, ובו הבהיר המבקש, כי ככל שתתקבל בקשתו ההליך יתבצע על חשבון בנו באופן שבנו ישכור אמבולנס באמצעותו יעביר את הגופה לחוף הים, ישכור סירה ויפליג לתוך המים הטריטוריאליים, יקשור סלע לגופת אביו וישליכה לים
"לטובת הדגה מחוץ למים הטריטוריאלים וקשור לסלע שלא תסחף לחוף".
5. בתגובתה להמרצת הפתיחה, שהוגשה לאחר הדיון הנ"ל, התנגדה המדינה להטלת הגופה לים, שכן מדובר בהטלת פסולת שעלולה לגרום לזיהום הים בהתאם ל
חוק מניעת זיהום הים (הטלת פסולת) התשמ"ג-1983 (להלן:
"החוק" או
"חוק מניעת זיהום הים").
"פסולת" מוגדרת בחוק כ
"חומר מכל סוג, צורה או תיאור". סעיף 2 לחוק קובע בעניין האיסור להשלכת פסולת, כדלקמן:
"2.(א) לא יטיל אדם לים פסולת מכלי השיט או מכלי הטיס המפורטים להלן,
אלא על פי היתר לפי חוק זה (להלן - היתר):
(1)
כלי שיט וכלי טיס ישראליים, אלא אם כן ההטלה נעשתה בהתאם לאמנה ועל פי אישור שניתן כדין לפי דיני המדינה שבה ניתן;
(2)
כלי שיט וכלי טיס הטוענים בישראל פסולת לשם הטלתה;
(3)
כלי שיט המצויים במימי החופין של ישראל או במימיה הפנים-ארציים, וכלי טייס המצויים מעליהם.
(ב) לא יטעין אדם פסולת על כלי שיט או כלי טיס לצורך הטלתה לים אלא על פי היתר.
(ג) לא ירשה בעלו או קברניטו של כלי שיט או כלי טיס כאמור בסעיף קטן (א) להטיל פסולת מכלי השיט או מכלי הטיס או להטעינה עליו לצורך הטלתה, אלא אם שוכנע כי הדבר נעשה על פי היתר".
לאור הוראות החוק, שהן ברורות, טענה בא כוח המדינה כי הטלת הגופה לים היא בבחינת הטלת פסולת, והיא אסורה, גם אם נעשית מחוץ למים הטריטוריאליים, זאת לאור אמנות בינלאומיות המחייבות את ישראל, לפחות כנוהג, אלא אם ניתן לכך היתר. הגורם המוסמך על פי החוק ליתן היתר להטלת פסולת לים הינו
הועדה למתן היתרי הטלה לים, אשר כפי שנקבע בחוק, מורכבת מנציג השר להגנת הסביבה, נציג שר הבטחון, נציג שר הבריאות, נציג שר התעשיה והמסחר, נציג שר התחבורה, נציג שר התיירות ונציג הגופים הציבוריים שעניינם שמירת איכות הסביבה, כאשר עבודתה של הועדה מוסדרת בתקנות זיהום הים (הטלת פסולת), תשמ"ד-1984.
לאור זאת טענה בא כוח המדינה שככל שהמבקש מעונין לקבל היתר להשלכת גופתו לים, עליו להגיש בקשה, כאמור, שתידון בפני הועדה.
6. בעקבות דיון נוסף שהתנהל בפני, לאחר שהוגשו כאמור כתבי הטענות מטעם הצדדים, בו למעשה גרסה המדינה כי על המבקש למצות הליכים ולפנות לוועדה לקבלת היתר, הסכים בסופו של יום המבקש לקבל את המלצת בית המשפט, כי אין מנוס מפניה לוועדה לקבלת היתר, ועליו להגיש בקשה מסודרת לוועדה, בפניה יציג את עתירתו כדי שהועדה תדון בבקשה ותיתן החלטתה.