השופטת א' פרוקצ'יה:
לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' יעקב), במסגרתה נדחתה על הסף תביעת המערערת כנגד המשיבות 1 ו-2, מחמת התיישנותה.
הרקע העובדתי וההליכים הקודמים
1. המערערת רכשה מהמשיבות 1 ו-2 חלקת קרקע בהסכם מכר שנערך ביום 18.4.1997 (להלן: הסכם המכר). זכויות אלה נמכרו למשיבות 1 ו-2 קודם לכן מידי משיבה 3, הבעלים של הקרקע. משיבה 3 מצידה קבלה זכויות בקרקע מחב' "קי.בי.עי. קב' בוני ערים בע"מ" (להלן: חב' קי.ב.עי.). על פי ההסכם, רכשה המערערת מהמשיבות 1 ו-2 זכויות בעלות בקרקע בגושים 473 ו-2023 במגרש מס' 168 ברובע ז' בעיר אשדוד (להלן: המקרקעין). שטחו הכולל של המגרש על פי הסכם המכר הוא 8 דונם למעט "זכות לבניית 1,035 מ"ר מסחרי" שנמכרו ל"עמותת אור חדש לבונייך לפתרון מצוקת דיור לנזקקים" (להלן: העמותה).
2. ביום 30.12.1998 הגישה המערערת בקשה להיתר בניה. במסגרת הליך זה, הסתבר לה כי העמותה טוענת לזכויות בכשליש בלתי מסוים מן המקרקעין, בשיעור של כ-4,140 מ"ר. טענה זו עמדה בסתירה בולטת למצב הדברים כפי שהיה ידוע למערערת, וכפי שבא לידי ביטוי בהסכם המכר, לפיו זכויות העמותה במקרקעין מסתכמות ב-690 מ"ר בלבד, שטח המספיק לבניית 1,035 מ"ר הנזכרים בהסכם המכר; זאת, על פי חישוב יכולת הניצול של 150 אחוזי בניה, בהתאם לתכנית בנין העיר שחלה על המקרקעין בעת כריתת ההסכם. כן נודע למערערת, כי בין המשיבה 3 והעמותה קיימת מחלוקת, בין היתר, בנוגע להיקף זכויות העמותה במקרקעין.
3. נוכח המידע שהובא לידיעתה, הגישה המערערת ביום 31.8.1999 תובענה למתן סעד הצהרתי, בדרך של המרצת פתיחה, לבית המשפט המחוזי בירושלים, בה נתבקשה הצהרה כי זכויות העמותה במקרקעין מסתכמות ב-690 מ"ר בלבד. התובענה הופנתה כנגד העמותה והמשיבה 3, ואילו המשיבות 1 ו-2 וכן חב' קי.בי.עי. צורפו כמשיבות פורמאליות.
4. ביום 17.11.1999 פסק בית המשפט המחוזי (כב' השופט ו' זילר) בתובענה לסעד הצהרתי, כי גודל שטח המקרקעין שנמכר לעמותה הוא 4,140 מ"ר (להלן: פסק הדין הראשון). לאחר שהתברר כי פסק הדין ניתן בטרם המשיבה 3 הספיקה להגיש את התייחסותה לסיכומי מפרק העמותה, ניתן פסק דין מתקן וסופי ביום 26.1.2000, אשר חזר ואישר את מסקנת בית המשפט כפי שבוטאה בפסק הדין הראשון (להלן: פסק הדין הסופי). ערעור שהגישה המשיבה 3 על פסק הדין לבית משפט זה נדחה בהסכמתה (ע"א 2428/00 דיור ב.פ. בע"מ נ' עמותת אור חדש לבוניך לפתרון מצוקת הדיור לנזקקים (לא פורסם, 24.10.2001)).
ההליך בפני בית המשפט המחוזי
5. ביום 4.12.2006 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעת השבה כנגד שלוש המשיבות, בה טענה, בעקבות קביעות פסק הדין ההצהרתי, כי שילמה למשיבות תמורה ביתר עבור 3,450 מ"ר מהמקרקעין השייכים לעמותה ולא לה, וכי עליהן להשיב לה את התמורה העודפת ששלמה עבור שטח זה, ולפצותה על נזקיה (להלן: תביעת ההשבה). המשיבות 1 ו-2 הגישו בתגובה בקשה לדחיית התובענה על הסף, בהתבסס על נימוקים שונים, ובראשם הטענה כי עילת התובענה התיישנה.
6. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת ההתיישנות שהעלו המשיבות 1 ו-2, לפיה עילת התובענה נולדה ביום 30.12.1998 או בסמוך לו, עת הגישה המערערת את הבקשה להיתר הבניה, ועת התוודעה לראשונה לטענות העמותה בענין היקף זכויותיה במקרקעין. בית המשפט דחה את טענת ההגנה שהעלתה המערערת כנגד טענת ההתיישנות, לפיה פסק הדין ההצהרתי יצר למעשה מצב עובדתי חדש, וכי עילת התביעה להשבה נולדה רק לאחר שהוא ניתן והפך לחלוט. בית המשפט ציין כי, ככלל, פסק דין הצהרתי מצהיר על מצב קיים ואינו יוצר מצב עובדתי חדש, ולכן הוא אינו מהווה נקודת פתיחה לגיבוש עילת התובענה לצורך מירוץ ההתיישנות. עוד נקבע, כי העובדה שהמערערת לא ערערה על פסק הדין הראשון מלמדת כי מבחינתה היה פסק הדין חלוט בעת שניתן. כתוצאה מכך, נקבע כי עילת התובענה התיישנה במועד הגשת תביעת ההשבה, וזאת אף אם ינוכו ממירוץ התקופה חמשת החודשים שבמהלכם התנהלה התובענה למתן סעד הצהרתי. עקב כך, דחה בית המשפט על הסף את תביעת המערערת כנגד המשיבות 1 ו-2. כנגד החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו.
טענות המערערת
7. במוקד הערעור עומדת טענת המערערת כי עילת התובענה נולדה ביום מתן פסק הדין ההצהרתי החלוט, ולא קודם לכן. לטענתה, עצם ידיעתה על כך שהעמותה טוענת לזכויות במקרקעין בהיקף שונה מזה שהוצג בפניה במסגרת הסכם המכר, לא הביאה לגיבוש עילת תביעה כלפי המשיבות 1 ו-2, משום שטרם התגבשה בשלב זה מערכת העובדות שהוכחתה היתה מזכה אותה בסעד ההשבה שבקשה בתביעתה כלפיהן. לדבריה, בכל שלבי ההתדיינות ועד למתן הפסק ההצהרתי, גרסו כל הצדדים הנוגעים לענין, למעט העמותה, כי אין ממש בטענות העמותה, וכי שטח הקרקע שהיא זכאית לו מסתכם ב-690 מ"ר בלבד. גם בהגשת התובענה למתן סעד הצהרתי אין לראות, לגישת המערערת, משום עדות או הודאה בכך שנתגבשה בידיה עילת תביעה כלפי משיבות 1 ו-2, אלא משום ביטוי לרצונה לברר באופן משפטי מחייב את שאלת היקף זכויותיה במקרקעין. לטענתה, ההכרעה בשאלת היקף זכויות העמותה במקרקעין הצריכה פרשנות של הסכם המכר, תוך הזדקקות לראיות שלא עמדו לרשותה בשלב הגשת התובענה, ובשלב מוקדם יותר. כך למשל, היא מציינת כי רק במסגרת בירור התובענה למתן סעד הצהרתי נודע לה כי המשיבה 3 הגישה בעבר דיווח לרשויות מס שבח, בו הצהירה כי השטח שנמכר לעמותה הינו 4,140 מ"ר, ולא 690 מ"ר כאמור. לאור האמור, טוענת המערערת, כי קיומה של עילת השבה כלפי המשיבות נצמחה לראשונה רק עם מתן פסק הדין ההצהרתי, ומאחר שממועד מתן פסק הדין הסופי ועד למועד הגשת תביעת ההשבה טרם חלפו שבע שנים, הרי שעילת ההשבה טרם התיישנה. לפיכך, שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את התביעה על הסף.
8. לדברי המערערת, מסקנה זו מתבקשת אף לנוכח המעמד המוענק בשיטתנו לזכות הגישה לערכאות, כפי שפותחה בפסיקת בית משפט זה, ואשר לאורה, ככלל, יש לפרש את דיני ההתיישנות באופן שיבטיחו לתובע את יומו בבית המשפט ולא ינעלו את שעריו בפניו. היבט זה תומך במסקנה כי עילת ההשבה התגבשה רק ביום מתן פסק הדין ההצהרתי הסופי, ועל כן, מירוץ ההתיישנות החל במועד זה, ולא חלף במועד הגשת תביעת ההשבה.
טענות המשיבות
9. המשיבות 1 ו-2 חוזרות על עמדתן, לפיה עילת ההשבה של המערערת התגבשה כבר ביום 30.12.1998 או בסמוך לו, הוא מועד הגשת הבקשה להיתר בניה בידי המערערת, שכן במועד זה כבר נתקיימו, לטענתן, כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס העילה בתביעת ההשבה. כן הן טוענות, כי פסק הדין ההצהרתי לא יצר מצב עובדתי חדש, ולא הוליד עובדות הנדרשות לעילת התביעה, אלא אך שיקף מצב עובדתי נתון. לדבריהן, פרשנות אחרת תביא להארכה מלאכותית של תקופת ההתיישנות, בסטייה מהוראות החוק, וכן תתיר למערערת לפצל עילותיה וסעדיה שלא כדין. עוד נטען, כי בכך שהמערערת נמנעה מלטעון את מלוא טענותיה ולדרוש את מלוא סעדיה במסגרת פנייתה הראשונה לבית המשפט, ובחרה תחת זאת להגיש לראשונה רק תובענה למתן פסק דין הצהרתי בלבד, יש כדי להעיד על כך כי ויתרה על טענותיה להשבה כלפיהן.
10. לחילופין, טוענות המשיבות 1 ו-2, כי גם אם מירוץ ההתיישנות החל ביום מתן פסק הדין בתובענה למתן סעד הצהרתי, הרי שיש למנותו החל ממועד מתן פסק הדין הראשון, שאותו ראתה המערערת כחלוט וסופי, ולראיה העובדה כי לא מצאה לנכון לערער עליו. מאחר שממועד זה ועד להגשת תביעת ההשבה חלפו למעלה משבע שנים, יש לקבוע כי עילת התביעה התיישנה.
11. לבסוף, המשיבות 1 ו-2 טוענות, כי על זכות הגישה לערכאות להידחות מפני תביעה שהתיישנה, ואשר לגביה נטענה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, כפי שקרה במקרה זה. לפיכך, גם טעם זה מוסיף ומחזק את המסקנה המתבקשת לפיה עילת התביעה שבידי המערערת התיישנה במועד הגשת תביעת ההשבה.
12. המשיבה 3 הצטרפה לטענת המשיבות 1 ו-2 כי מירוץ ההתיישנות החל, לכל המאוחר, עם היוודע למערערת דבר קיום המחלוקת ביחס להיקף זכויותיה במקרקעין הנובעות מהסכם המכר, וזה ארע במועד הגשת הבקשה להיתר בניה, שאז התגבש האינטרס הפוטנציאלי שלה. לפיכך, גם לטענתה, עילת ההשבה התיישנה במועד הגשת התביעה להשבה. עוד טוענת המשיבה 3 כי בית המשפט דלמטה קבע כממצא שבעובדה, כי עילת התביעה של המערערת התגבשה כבר ביום 30.12.1998, וכי ביום זה החל מנין תקופת ההתיישנות, ומאחר שמדובר בממצא עובדתי, אין להתערב בו ולשנותו.
דיון והכרעה