ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
1055-09
05/07/2010
|
בפני השופט:
ישעיהו שנלר
|
| - נגד - |
התובע:
ליאת שרצר בר
עו"ד שאול שרצר
|
הנתבע:
1. רבקה סמיירה (ריבה)
2. פודרה בע"מ
3. סמירה הרצל
עו"ד רזיאל גסלר
|
| פסק-דין |
1. בפני ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת אביגיל כהן) בת.א. 47047/07, בו נדחתה תביעת המערערת לפיצוי בסך 60,000 ש"ח על-פי
חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-
1981 (להלן:
החוק), נגד המשיבים 1-3:
המשיבה 1 - הנה מעצבת אופנה אשר עבדה כמעצבת ראשית אצל המשיבה 2.
המשיבה 2 - הנה חברה אשר ניהלה סלון בשם "אושידה", ברח' דיזינגוף 255 בתל אביב.
המשיב 3 - הנו בעלה של המשיבה 1.
רקע עובדתי
2. ביום 16.12.02 התקיימה חתונתם של בני הזוג ננסי ברנדס וצ'רסלה קוסטאן ב"סטואה" בקיבוץ געש, אשר המערערת היתה אחת מן האורחות בחתונה (להלן:
החתונה), בה צולמה התמונה נשוא הערעור.
המערערת טענה כי מספר חודשים לפני הגשת התביעה, בחודש יולי 2007, נדהמה לגלות, כי בדף הפרסום של עסקם של המשיבים לעיצוב שמלות כלה תחת המותג "אושידה", באתר האינטרנט "מתחתנים ברשת" (להלן:
האתר), מפורסמת תמונתה וזאת מבלי שניתנה רשותה לכך. המערערת פנתה במכתב למשיבים ולאתר, לפיו הם נדרשו להסיר את תמונתה באתר ובכל אמצעי פרסום אחר, ולהמציא לה דו"ח מפורט על שימוש שנעשה על-ידי המשיבים בתמונה, דו"ח הכנסות שהתקבלו על-ידי המשיבים בגין פרסום התמונה ותשלום פיצוי בסך 50,000 ש"ח לצרכי פשרה.
האתר הסיר את התמונה לאחר קבלת הדרישה, ועקב אי-התייחסות המשיבים למכתבים השונים, הגישה המערערת את תביעתה.
פסק-דינו של בית-משפט קמא
3. בית-משפט קמא קבע, כי המערערת לא ביססה עילת תביעה, ולו לכאורה, נגד המשיבים 1 ו-3. המשיבה 1 היא מעצבת אופנה בלבד ולא הוכח כי במועדים הרלוונטיים הייתה מנהלת בחברה, ואילו המשיב 3 הנו הבעלים היחיד והמנכ"ל של המשיבה 2.
4. בית-משפט קמא קבע, כי עצם הגשת התביעה הנו שימוש לרעה בניצול המערכת המשפטית. מדובר בצילום המערערת, אשר מצולמת ברקע כאורחת הנמצאת בחתונה, וזאת בלבד. כך, גם איש לא יקנה את השמלה רק בגין התרשמותו מדמות המערערת או האורחים.
5. בכל הקשור לחוק, קבע בית-משפט קמא כי איסור הפגיעה לפי סעיף 1 לחוק הנו אם הדבר נעשה "ללא הסכמתו". אולם, ההסכמה אינה חייבת להיות בכתב, אלא גם הסכמה מכללא, ולאור הגדרת ההסכמה בסעיף 3 לחוק.
עצם הנוכחות בחתונה מתוקשרת, כמוהו כידיעה של האורח שדמותו עשויה להיות מצולמת, וכי בעצם השתתפותו בחתונה ניתנת ההסכמה לכך. יתר על כן, בית-משפט קמא דחה את הטענה כאילו מדובר בפרסום לצורך הפקת רווחים.
6. עוד קבע בית-משפט קמא, כי יש להבחין בין סוגי החתונות השונים, בבואנו להשיב על השאלה אם מדובר ב"רשות הרבים" או ב"רשות היחיד". במקרה דנן, מדובר בחתונה מתוקשרת, עם אורחים רבים ומצלמות רבות, וכשגב' ברנדס היא זו שנתנה את התמונה למשיבה 1, על-מנת שתוכל לפרסמה באתר האינטרנט שלה, ועל כן מדובר בצילום שנעשה ברבים כמשמעותו בסעיף 2(4) לחוק, וכשלא מדובר על נסיבות בהן הפרסום עלול להשפיל או לבזות את המערערת.
בית-המשפט הוסיף וציין, כי קבלת התביעה בנימוק של הפרת פרטיותה של המערערת, תוביל לתוצאה אבסורדית. כך, צלם אשר יוזמן לאירוע ובין היתר יצלם את הקהל, יהיה חייב לקבל אישור של כל אחד ואחד מהמצולמים לפרסום התמונה.
7. בית-משפט קמא גם דחה את הטענה, כי עצם הסרת התמונה מהווה הודאה שהפרסום היה שלא כדין.
8. לבסוף, דחה בית-משפט קמא את הטענה כאילו למערערת יש זכויות יוצרים בדמותה בנסיבות דנן, כפי שקבע כי לא נעשה שימוש מסחרי בתמונה.
טענות הצדדים
9. המערערת טוענת, כי השאלה המשפטית המתעוררת במקרה דנן היא, האם פרסום התמונה באופן ולמטרה שלשמה פורסמה, במשך תקופה של כ- 4 שנים, יש בו כדי להפר את זכויות המערערת אשר לא חפצה בפרסום דמותה, גם אם דמותה של המערערת לא הייתה במוקד התמונה ולא המקור או הבסיס לפרסום.