1. הערעור הוא על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור) בתיק תא"מ 20716-10-09 מיום 21/12/10 לפיו נתקבלה תביעת שיבוב שהגישה המשיבה, שומרה חברה לביטוח בע"מ, בגין נזקים בהם פיצתה את המבוטחת עבור נזקי רכב שנגרמו עקב נפילת עץ על הרכב.
הרקע וההליכים הקודמים:
2. אין חולק כי ביום 21/2/09 נפל עץ הנמצא בתחום שיפוטה של המערערת (להלן:
המועצה), על רכב שהיה מבוטח על ידי המשיבה. המשיבה פיצתה את המבוטחת עבור נזקיה ובגין כך הגישה תביעת שיבוב כנגד המועצה.
המבוטחת, הגב' ניצן הלביץ (להלן:
הגב' הלביץ), מסרה בעדותה כי בשעות לילה החנתה את רכבה סמוך לביתה בפרדס חנה, ברחוב המלאכה מול בית מספר 12. בעדותה בבית המשפט במסגרת החקירה הנגדית ציינה כי במהלך הלילה מזג האוויר היה סוער וקר, נשבו רוחות ואף ירד גשם במהלך הלילה. למחרת בבוקר התברר כי נפל עץ על הרכב. כתוצאה מן האמור נגרם נזק לרכב.
המשיבה פיצתה אותה בגין הנזקים שנגרמו בסכום של 17,431 ש"ח ודרשה את הסכום מהמועצה באשר לטענתה התרשלה בכל הנוגע לטיפול בעץ נשוא התביעה.
3. המשיבה הגישה כתב תביעה בסדר דין מהיר. במסגרת כתב התביעה טענה כי המועצה אחראית על מניעת מפגעים בשטח השיפוט של הרשות, לרבות גיזום עצים וענפים באופן שימנע קריסתם, ומאחר שהנזק נגרם בעת שהרכב היה במצב של עצירה מוחלטת בחניה ברחוב והרכב נפגע "מענף אשר קרס על גבי הרכב הנפגע והסב לו לנזקים", הכל כפי שפורט בחוות הדעת שצורפה, ותוך הסתמכות על סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:
פקודת הנזיקין), יש להעביר את נטל ההוכחה על המועצה, וכי עליה להוכיח כי לא התרשלה באופן הפיקוח הנדרש ממנה בנוגע לעצים שנטועים בתחומה.
לחילופי חילופין נטען כי התאונה נגרמה בשל רשלנותה של המועצה אשר לא פעלה כדי למנוע קיומם של מפגעים כגון אלה, ולא נהגה כפי שרשות מקומית זהירה אמורה לפעול.
4. המועצה אשר הביאה לעדות את מנהל מחלקת תשתיות ונכסים במועצה (להלן:
מר וקנין) בהיות העץ הנטוע ברחוב, טענה כי יש לדחות את עמדת המשיבה ככל שהטענה היא בדבר היות עץ בגדר של "דבר מסוכן" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין או כי מדובר ברשלנות שהדבר מעיד על עצמו לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכי למעשה התביעה מבוססת על עילת רשלנות, ומכאן שנטל הראיה מוטל על המשיבה, והיא לא עמדה בו. לכן עתרה לדחיית התביעה.
פסק הדין של הערכאה הדיונית:
5. בפסק הדין נקבע כי המועצה לא הוכיחה כי מילאה את חובתה לדאוג למניעת סיכונים ומפגעים בתחומה בנוגע לעצים הנטועים שם. לעניין עדותו של מנהל מחלקת התשתיות והנכסים קבע בית משפט השלום שלמעשה הובאה בפניו ראייה שהאחריות לפקח על העצים בתחומיה הם בתחום סמכותה של מחלקת הגינון. המועצה לא הביאה לעדות את נציג מחלקת הגינון. לא הובאה עדות על פיקוח שוטף, ככל שמתקיים כזה, אשר אמור היה להתבצע על ידי מחלקת הגינון, ובהעדר עדות של נציג מן המחלקה, לא ברור אם התקיים פיקוח כזה, ובאיזה תדירות הוא מתנהל וכיצד. זאת ועוד, לא הוצגה כל ראייה כי לפני האירוע בוצע פיקוח ברחוב מגוריה של גב' הלביץ. לכן קבע בית המשפט כי לא הוכח קיומו של מנגנון פיקוח הולם שיש בו לצאת ידי חובת הזהירות המוטלת עליה (סעיף 6 בפסק הדין).
עוד קבע בית משפט השלום שיש לדחות את טענת המועצה בדבר קיומם של תנאי מזג אוויר קשים אשר הביאו לקריסת העץ וכי המועצה לא הייתה יכולה לצפות מראש כי כך יקרה, ולמנוע את התוצאה האמורה, אפילו נקטה בזהירות סבירה.
בית משפט השלום כאמור דחה את הטענה וקבע כי מדובר בנזק שניתן היה לצפייה ולמניעה, וכי לא מדובר היה בתנאי מזג אוויר חריגים ובלתי צפויים, ועל המועצה היה להביא בחשבון תנאי מזג אוויר כאלה במסגרת טיפולה בעצים שבתחומה. לעניין זה הפנה בית המשפט לת"א (מחוזי חי') 110/01 נפו מניאשיץ ורה נ' עיריית חיפה[22/7/04].
בהסתמך על שני הממצאים האמורים קבע בית משפט השלום כי יש לראות את המועצה כאחראית לנזק שנגרם כתוצאה מקריסת העץ בתחומה וחייבה את המועצה לשאת במלוא התשלום שתבעה המשיבה.
6. במהלך הדיון בערעור סבר בית המשפט כי יש מקום להביא את הצדדים לפשרה, באופן שהנזקים יחולקו בדרך מסוימת בין המועצה לבין המשיבה, בעיקר בשל חובת הזהירות המושגית המוטלת על המועצה.
משלא נתקבלה הצעת הפשרה, יש ליתן פסק דין.
טענות בעלי הדין בערעור:
7. המועצה טענה כי התביעה התבססה על עילת רשלנות. המועצה אכן הודתה בחובת הזהירות המושגית המוטלת עליה, אך טענה כי נטל הראייה במקרה זה, בנוגע לאי עמידה בחובת הזהירות הקונקרטית מוטלת הייתה על המשיבה, והיא לא עמדה בחובה זו, ודי היה בנימוק זה כדי לדחות את התביעה.
עוד טענה המועצה כי עדותו של מר וקנין, מנהל מחלקת תשתיות ונכסים במועצה, היא עדות נדרשת ומספיקה לצורך המחלוקות שהיו בין הצדדים, ודי היה בעדות זו כדי להוכיח שהמועצה עמדה בחובת הזהירות הקונקרטית, ובית משפט קמא טעה עם כל הכבוד משהגיע למסקנה אחרת (ראה סעיף 11 להודעת הערעור).
לעניין זה טענה המועצה שהמשיבה לא הביאה נתונים וראיות לעניין סוג העץ, הליקוי אשר היה קיים בו, וכי המועצה אכן יכולה הייתה לצפות את האירוע, וממילא לא הוכיחה כיצד הפרה המועצה את חובת הזהירות המוטלת עליה ומה היו האמצעים שהיה עליה לנקוט כדי למנוע את האירוע. המועצה הפנתה עוד לכך כי גם המשיבה הגדירה את האירוע כ"נזק טבע".