השופט י' עמית:
1. המנוחה, ר.ב. ז"ל, נפטרה בביתה ביום 9.1.2000, כשהיא כבת 26 במותה, נשואה ואם לשבעה ילדים.
בחודשיים שקדמו לפטירתה, פנתה המנוחה מספר פעמים למרפאת קופת חולים לאומית (להלן: קופת חולים) במקום מגוריה בבית"ר עילית, בתלונות שונות שבעקבותיהן נבדקה על ידי רופאים והופנתה לבדיקות שונות ולצילומים, כמפורט להלן:
ביום 21.11.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר בלה קיסלמן, שרשמה לה מרשם לסירופ נגד שיעול.
ביום 25.11.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר קרול, רופא כללי וילדים, בפניו התלוננה על כאבי גב. הרופא בחן ומצא כי לא מדובר בבעיית דיסק, ציין כי המנוחה מוגבלת בקבלת תרופות בהיותה מניקה, הנחה אותה לעשות קומפרסים חמים, לנוח ולחזור למעקב.
ביום 1.12.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר חוליו ברמט, מומחה באורטופדיה, אשר מצא כי אין הגבלה בתנועות הגב, ושלח את המנוחה לבדיקות דם וצילום עמוד שידרה מותני.
ביום 5.12.1999 ביקרה שוב המנוחה אצל ד"ר ברמט, שציין כי טרם נעשה צילום ואין עדיין תוצאות של בדיקות דם.
ביום 7.12.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר ויזל, בפניו התלוננה על שיעולים. בבדיקה נמצא כי המנוחה אינה סובלת מחום ומקוצר נשימה, וניתן לה מרשם לתרופה בשם נפרוקס.
בתאריך בלתי ידוע ביקרה המנוחה אצל ד"ר ניסים קיוויתי, רופא בסניף קופת החולים, אשר הפנה אותה לבדיקות דם שאותן ביצעה ביום 28.12.1999. נקדים ונאמר כי לא היה בממצאי הבדיקות ערך חריג המצדיק טיפול דחוף כלשהו.
ביום 4.1.2000 פנתה המנוחה לחדר מיון בבית החולים "מעייני הישועה" בבני ברק, שם שהתה בבית אמה. המנוחה נבדקה על ידי רופאי בית החולים, שהגיעו למסקנה שלא נדרש המשך אישפוז. עם זאת, ד"ר ליבמן, שבדק את המנוחה בבית החולים, התרשם כי היא מצוייה במצוקה והזמין לחדר המיון את העובדת הסוציאלית של בית החולים שהמשיכה ללוות את המנוחה עד לפטירתה. ד"ר ליבמן אף הפנה את המנוחה וקישר בינה לבין ד"ר רות ניבן, רופאת קופת חולים, העובדת בין כתלי בית החולים.
למחרת, ביום 5.1.2000, הגיעה המנוחה למרפאת קופת החולים המצויה בין כתלי בית החולים "מעייני הישועה" (ולא בסניף הקופה במקום מגוריה), שם נבדקה אצל ד"ר ניבן, אשר ערכה בירור רפואי מקיף למנוחה והפנתה אותה לבירור דחוף אצל ראומטולוג ולביצוע בדיקות מקיפות נוספות, כולל צילומי חזה ומפרקים, צילומים שהמנוחה ביצעה עוד באותו היום ולא העלו ממצאים חריגים.
למחרת, ביום 6.1.2000 (יום חמישי בשבוע) פנתה המנוחה לד"ר נועם חרץ, פנימאי וראומטולוג, שאיבחן כי היא סובלת מפיברומילאגיה (מחלה שאין חולק שאינה מצריכה טיפול דחוף). ד"ר חרץ הפנה את המנוחה לבדיקות דם, הורה לה ליטול קלונקס ונקסין, והנחה אותה לחזור לביקור אצלו תוך שבוע עם תוצאות הבדיקות.
ביום 9.1.2000, במוצאי שבת לפנות בוקר, נמצאה המנוחה מתה במיטתה. לא נערכה נתיחה שלאחר המוות, ואין חולק כי סיבת המוות אינה ידועה.
2. בחלוף שבע שנים פחות כחודש מפטירת המנוחה, הוגשה התביעה דכאן, בה נטען כי המנוחה נפטרה כתוצאה מקריסת מערכות גופה וכי קופת חולים והרופאים בקופה (המשיבים 4-1) ובית החולים וד"ר ליבמן (המשיבים 6-5) התרשלו באי איבחון מצבה של המנוחה מבעוד מועד, ובכך שלא נתנו לה את הטיפול הראוי.
3. בפסק דינו, בחן בית משפט קמא באופן פרטני כל ביקור וביקור של המנוחה בקופת חולים כמפורט לעיל, ואת הרשומות של אותו ביקור, ולסופו של יום מצא כי לא הוכחה כל רשלנות מצד רופאי קופת חולים. נקבע כי הרופאים פעלו באופן סביר וחלקם נהגו אף למעלה מהנדרש מרופא סביר, בצורה מיטבית וראויה לשבח. עוד נקבע, כי גם אם היו חוסרים כאלה ואחרים באופן מילוי הרשומות הרפואיות, הרי שלא היה בכך כדי לגרום לעמימות לגבי תלונות המנוחה והטיפול שניתן לה, ולמצער, מהלך האירועים שולל קיומו של קשר סיבתי בין פגמים כאלה ואחרים ברשומות הרפואיות לבין מותה של המנוחה.
בנוסף, בחן בית משפט קמא את תוצאות בדיקות הדם של המנוחה והגיע למסקנה כי לא היו ממצאים חריגים בבדיקות, למעט עלייה בערכי בדיקת ה-CRP, מה שיכול להעיד על תהליך דלקתי כלשהו או על מחלה ויראלית, וכי התרופות שניתנו למנוחה תואמות ממצא זה.
בית המשפט בחן את טיפול הרופאים בחדר המיון בבית החולים, ומצא כי מצבה של המנוחה לא הצדיק בדיקות מיוחדות או אישפוז, וכי ד"ר ליבמן פעל כרופא סביר בכך שהחליט לשחרר את המנוחה להמשך בירור אמבולטורי.
בית משפט קמא בחן באופן דקדקני ופרטני את פעולותיה של ד"ר ניבן, ובסופו של יום מצא כי היא פעלה אף מעבר לטיפול של רופא משפחה סביר וכי התיעוד לגבי בדיקותיה היה מלא ומקצועי.
כאמור, שלושה ימים לפני מותה נבדקה המנוחה על ידי ד"ר חרץ, לאחר שהופנתה אליו על ידי ד"ר ניבן. נקבע, כי גם מעדותו של ד"ר אמסטרדם ז"ל, המומחה מטעם התובעים, עולה כי האבחנה של ד"ר חרץ תאמה את הנתונים שעמדו בפניו וכי אבחנה זו לא הצדיקה אישפוזה של המנוחה.