השופט י' עמית:
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט המחוזי בבאר שבע מיום 30.8.02 (כב' השופטת ר' ברקאי) בת"א 7092/03. לשם הנוחות, נכנה את המשיב והמערער שכנגד "המשיב".
1. המשיב, יליד 6.2.59, נפגע בתאונת דרכים מיום 30.8.02 כאשר אופנוע עליו רכב התהפך בכביש הערבה. ממקום התאונה פונה המערער במסוק לבית החולים סורוקה בבאר שבע, אושפז משך 321 ימים במספר בתי חולים ועבר מספר ניתוחים. כתוצאה מהתאונה נותר המשיב משותק בפלג גופו התחתון, הוא ישוב על כסא גלגלים, נזקק לצנתורים בגין אי שליטה על הסוגרים וסובל מחולשה בזרוע יד שמאל. אין חולק כי דרגת נכותו הצמיתה של המשיב עומדת על 100%, ובית המשפט מינה את ד"ר פרבר כמומחית בתחום השיקום על מנת שתחווה דעתה לגבי צרכיו השיקומיים.
2. הצדדים לא הניחו ידם מכל מחלוקת אפשרית ובית משפט קמא נדרש ליתן דעתו על כל ראשי ופריטי הנזק, החל מציוד ואביזרים (כסא גלגלים ממונע וכסא גלגלים רגיל, כסא שירותים ורחצה, מיטה, מנוף וכיוצא באלה) דרך טיפולים רפואיים למיניהם (כמו פיזיותרפיה וטיפול נפשי) וכלה בראשי נזק בגין צריכה מוגברת של חשמל ובלאי של מצעים ומגבות. לסופו של יום, פסק בית המשפט לזכות המשיב סכום כולל של 7,511,048 ש"ח, ומסכום זה נוכו תגמולי מל"ל בגין נכות כללית בסך 584,114 ש"ח ותגמולי שרותים מיוחדים (שר"מ) בסך 932,494 ש"ח.
3. בערעור שבפנינו תקפו המערערים והמשיב את סכומי הפיצויים שנפסקו בראשי נזק שונים. איני רואה להידרש לכל פריט ופריט באשר אין דרכה של ערכאת ערעור להיכנס לפני ולפנים לכל אחד מראשי הנזק הרבים בתיקים כגון דא ולהתערב בגובה הפיצוי שנפסק בראשי נזק כאלה ואחרים, מקום בו התוצאה הכללית נראית סבירה ונכונה (ראו לדוגמה: ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (לא פורסם, 4.8.05); ע"א 7157/07 אי.איי.גי. נ' עזבון אברהם (לא פורסם, 17.3.08); ע"א 4716/07 פלוני נ' אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב (לא פורסם, 13.7.09); ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה (לא פורסם, 28.5.08) פסקה 8).
אקדים ואומר כי לסופו של יום, ועל רקע ההלכות דלעיל, דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. עם זאת, מצאתי להתעכב על ארבעה נושאים עיקריים שהועלו על ידי הצדדים כמפורט להלן.
בסיס השכר לחישוב הפסדי השכר בעבר ובעתיד ואובדן כושר ההשתכרות
4. בית משפט קמא קבע כי שכרו של המשיב עובר לתאונה עמד על סך נטו של 15,000 ש"ח לחודש, וכי נותר לו כושר השתכרות במומו בסכום של 2,000 ש"ח לחודש. בהתאם לכך נערך חישוב הפסד השכר לעבר לפי 15,000 ש"ח נטו לחודש, ולעתיד על בסיס של 13,000 ש"ח לחודש. המערערים הלינו על רמת השכר שנקבעה למשיב, ומנגד, טען המשיב כי שכרו עמד אף על יותר משילוש השכר הממוצע במשק, וכיום הוא לא מסוגל להשתכר במומו כלל, כך שצריך היה להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפסד שכר לעתיד, על 15,000 ש"ח לחודש.
5. הקושי בקביעת שכרו של המשיב נובע מכך שהמשיב לא היה עובד שכיר במובן הרגיל, אלא בעל חברה בתחום הדפוס, ובחישוב שכרו ופוטנציאל השתכרותו הסתמך בית המשפט, בין היתר, על משיכותיו מהחברה.
המערערים טענו כי המשיכות של המשיב מהחברה אינן משקפות את שכרו האמיתי של המשיב, באשר לא היה למשיכות אלה "כיסוי" נוכח מצבה של החברה, כפי שניתן ללמוד גם ממצבה של חברה קודמת שהייתה בבעלותו של המשיב ושותף נוסף, חברה שקרסה וחשבונותיה הוגבלו. מנגד, טען המשיב כי החברה החדשה הייתה רווחית, כפי שעולה מהמסמכים ומעדותו של רואה החשבון של החברה, וכי פוטנציאל הרווח של החברה גדל ללא שיעור נוכח רכישתה של מכונת דפוס חדשה מדגם "גלילאו", מכונה שאפשרה לחברה להיענות להזמנות מורכבות ואיכותיות יותר. כתמיכה בטענתו, הביא המשיב לעדות את מי שרכש ממנו את מכונת ה"גלילאו", והלה העיד על מחירי הדפוס שאותם הוא גובה מלקוחותיו עבור עבודות המבוצעות באמצעות אותה מכונה.
6. ככלל, מקובלת עלי עמדת המערערות כי משיכה של כספים מחברה שבשליטתו המלאה של הניזוק, אינה אינדיקציה שאין בלתה לקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים. כך, לדוגמה, יכולה חברה חסרת תוכן כלכלי של ממש ליטול הלוואה מהבנק והניזוק בעל החברה ימשוך מהחברה את כספי ההלוואה בדרך של משיכת משכורות גבוהות ללא כל קשר למצבה האמיתי של החברה. משיכת כספים מחברה שבשליטת הניזוק, אם בתלוש משכורת ואם בדרכים אחרות, צריכה אפוא להיבחן בראיה כוללת של מצב החברה על מנת לקבוע את בסיס השכר הריאלי של הניזוק. בסופו של דבר, קביעת בסיס השכר היא ממצא עובדתי, שבמקרה דנן, נקבע על ידי בית משפט קמא על סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, ואיני רואה להתערב בו.
7. בדומה, איני רואה להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, כי התובע מסוגל להשתכר במצבו דהיום כ- 2,000 ש"ח לחודש (ולא נעלמה מעיני טרונייתו של המשיב כי כושר השתכרות של 20% משכר ממוצע במשק כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, עומד על כ - 1,500 ש"ח לחודש). בהקשר זה, טען המשיב כי בנוסף למגבלותיו הפיזיות, התרופות שהוא נוטל על מנת להתמודד עם בעיית הספסטיות בפלג גופו התחתון, משפיעות על תפקודו הנפשי והקוגניטיבי.
בית משפט קמא התרשם ישירות מהמשיב ומיכולותיו הן בכתב והן בעל פה, מהעובדה שהמשיב עוסק שעות רבות ביום בתחביביו השונים, ולכך שהמשיב מסוגל להשתמש במחשב ולהקליד על אף המגבלה בידו. משמצא בית משפט קמא, נוכח התמונה שהצטיירה בפניו, כי המשיב מסוגל להשתכר במומו סכום זעום של כ-2,000 ש"ח לחודש, איני רואה להתערב בממצא זו.
הסכום שנפסק בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד
8. בית משפט קמא פסק למשיב פיצוי לעבר ולעתיד המבוסס על סכום של 9,500 ש"ח לחודש בגין עזרת צד ג', ועל כך מלין המשיב. לטענתו, בכך סטה בית המשפט מהסכום של כ-14,500 ש"ח משוערך להיום, כפי שנפסק בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4), 450 (2000) (להלן: הלכת אקסלרד). זאת, בהתחשב בכך שנוכח משקלו של המשיב והמגבלות בידו, הוא מתקשה לבצע מעברים בצורה עצמאית וזקוק לעזרה בנהיגה, בהתחשב בכך שהוא זקוק לעזרה בשינוי תנוחה ובצנתור בשעות הלילה, וסובל לעיתים מיציאות בלתי נשלטות.
9. הלכתאקסלרד היא ללא ספק קו מנחה בקביעת הפיצוי בראש הנזק של עזרת צד ג'. עם זאת, וכפי שנאמר פעמים רבות בפסיקה, כל מקרה ונסיבותיו. בתי המשפט דנים מעשה של יום ביומו במשרעת רחבה של נכויות ומגבלות קשות, החל מפראפלגים שאין להם כל מגבלה בפלג גוף עליון ואשר שולטים על הסוגרים, וכלה בקוודרופלגים שאינם יכולים להזיז איבר ואינם שולטים על הסוגרים. לכך יש להוסיף מגוון רחב של פגיעות ומוגבלויות בתחום הקוגניטיבי והשכלי. מטעם זה, וכפי שנאמר על ידי חברי השופט ריבלין (כתוארו דאז) בע"א 8083/02 כהן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, 10.8.05), הרף שנקבע בעניין אקסלרד נתון לבחינה קונקרטית בכל מקרה ומקרה על פי אופי הפגיעה וצרכי הנכה.
מאחר שכל מקרה יש לבחון על פי נסיבותיו, יש לטעמי ליתן משקל רב להתרשמותה של הערכאה הדיונית לגבי מגבלותיו של הניזוק וצרכיו בעקבות התאונה, כאשר הלכת אקסלרד משמשת מעין מצפן וקו מנחה באשר לגובה הפיצוי. במקרה דנן, הסכום החודשי שנפסק למשיב עומד במבחן הסבירות ואיני רואה להתערב בו.
קיצור תוחלת חיים
10. בית משפט קמא התבסס על קביעת ד"ר פרבר, המומחית השיקומית, שהעריכה את קיצור תוחלת החיים של המשיב ב-10% "בהשוואה לכלל האוכלוסייה". ברם, אם וככל שלא נאמר אחרת ולא הובהר במפורש על ידי המומחה השיקומי, יש לחשב קיצור תוחלת חיים מתוך יתרת השנים שנותרה לנפגע מיום פסק הדין (ראו, לדוגמה, ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה (לא פורסם, 28.5.08) פסקה 10 והאסמכתאות שם). כך, לדוגמה, אם הנפגע הוא בן 50 בעת מתן פסק הדין ותוחלת החיים לגבר ישראלי היא 80 וקיצור תוחלת חיים היא 10%, אזי קיצור תוחלת החיים הוא 3 שנים בלבד ( 10% מ-30 שנים) ויש לחשב את הפיצוי עד הגיעו של המשיב לגיל 77. במקרה דנן, בהיעדר הבהרה של ד"ר פרבר כי נתכוונה לקיצור של 10% מתוחלת החיים הרגילה הכוללת, יש ממש בטענת המשיב כי טעה בית משפט קמא בכך שחישב את הפיצוי מתוך הנחה של תוחלת חיים עד גיל 72 במקום עד גיל 77. מנגד, איני רואה להתערב בעצם הקביעה לקיצור תוחלת חיים, כפי שנטען על ידי המשיב.