1. ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט השלום בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) מיום 21.11.04 בתיק מאוחד ת.א. 8206/98 ו-ת.א. 5030/02, בו נפסקו למשיבה 1 פיצויים בסכום כולל של 2,983,000 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ, בגין נזקים שנגרמו לה עקב שתי תאונות דרכים שאירעו ביום 24.4.96 וביום 28.2.97, תאונה שבעטיה גם נהרג בעלה המנוח, פרופ' קלמן מן ז"ל.
רקע עובדתי
2. המשיבה 1, הגב' בלומה מן (להלן: המשיבה), נישאה ביום 16.1.1995 לפרופ' קלמן יעקב מן ז"ל (להלן: המנוח). יתר המשיבים הינם עיזבון המנוח מן וארבעה מיורשיו. ביום 24.4.96 בעת שנסעו בכביש ירושלים תל-אביב, היו המשיבה והמנוח מעורבים בתאונת דרכים (להלן: תאונת הדרכים הראשונה), אשר כתוצאה ממנה נגרמו לשניהם נזקי גוף. לאחר כעשרה חודשים, ביום 28.2.97, היו השניים מעורבים בתאונת דרכים נוספת בסמוך למושב טל שחר (להלן: תאונת הדרכים השניה), אשר גם כתוצאה ממנה נגרמו לשניהם נזקי גוף. בתאונה זו נפגע המנוח אנושות, והוא נפטר ביום 14.3.97, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי מותו נגרם בקשר סיבתי ישיר לתאונת הדרכים.
מספר ימים לפני נישואיו למשיבה ערך המנוח צוואה, בה נקבע כי אם לאחר מותו לא תהיה המשיבה זכאית לקבל כספים מקופת קרן הפנסיה של "הדסה", תוקם קרן נאמנות לטובת המשיבה שתעביר לה סכום חודשי קבוע למחייתה.
המשיבה הגישה תביעת פיצויים נגד חברות הביטוח, אשר ביטחו את רכבם של המנוח והמשיבה (להלן: המערערות), בגין נזקי הגוף שנגרמו לה הן כנפגעת ישירה בשתי התאונות והן כתלויה של המנוח, על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד). עיזבון המנוח וארבעה מיורשיו הגישו תביעה נוספת כנגד המערערות כמיטיבים וכן בגין הנזק הלא ממוני. בהחלטה מיום 26.5.02 אוחדו תביעות המשיבה והעיזבון בהיותן עוסקות בנושא משותף.
3. בפסק דינו מיום 21.11.04 קבע בית-משפט קמא, כי המשיבה זכאית לפיצויים כתלויה במנוח. בית-המשפט חישב את גובה הפיצויים בהתייחס להכנסות המנוח מפנסיה ומקצבת זקנה לפי שיטת הידות. אחת השאלות אליה נדרש בית-משפט קמא, היא זכאותה של המשיבה לקבלת כספים מקרן הפנסיה של "הדסה" בה היה המנוח חבר. תקנון קרן הפנסיה של "הדסה" קובע, כי אלמנת פנסיונר, שהיתה נשואה לו בשלוש השנים שלפני מותו או גרה עמו, זכאית לקבל פנסיה חודשית בסך של 60% מהפנסיה שלו. בית-משפט קמא פסק, כי המשיבה הפסידה את זכאותה לקבל 60% משווי הפנסיה של המנוח, בשל פטירתו עקב התאונה לפני תום תוחלת חייו הצפויה, או לכל הפחות, לפני שימלאו 3 שנים לחייהם המשותפים. בחישוב גובה הפיצוי בגין אובדן הפנסיה, נלקח בחשבון הפסד הפנסיה של המשיבה כפי שהוא, עד תקרת שילוש השכר הממוצע במשק, זאת בהתחשב באמור בסעיף 4(א)(1) לחוק הפלת"ד. כמו-כן, קבע בית-המשפט קמא, כי אין לנכות מסכומי הפנסיה שנפסקו למשיבה את שווי ההטבה של תשלומי קרן הנאמנות אותם ציווה לה המנוח, לאור העיקרון ש"אין המזיק יוצא נשכר" ומאידך העיקרון לפיו אין מפצים את הניזוק יותר מכפי הנזק שסבל, כאשר אין חשש בנסיבות לכפל פיצוי, שכן קיים סיכוי רב כי המשיבה תשיב את הכספים לקרן הנאמנות עם קבלת הפיצויים מהמערערת.
על פסק-דין זה מונחים בפנינו ערעור וערעור שכנגד.
דיון
4. ב"כ המערערות העלה טענות שונות כנגד פסק הדין. מצאנו להתייחס רק לשלוש טענות: הטענה הראשונה היא, כי בית המשפט קמא חרג מסמכותו כאשר פסק פיצוי מעבר לתקרה הקבועה בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
דין טענה זו להידחות כפי שגם קבע בית המשפט בהחלטתו המשלימה מיום 10.1.05.
אכן, על פי ההלכה, סמכותו של בית המשפט נקבעת בהתאם לכתב התביעה. לפיכך תוספת של ריבית והפרשי הצמדה, בתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה, אינה פוגמת בסמכותו של ביהמ"ש (זוסמן
סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית - 1995, עמ' 57
).
הטענה השנייה היא, כי אובדן הסכומים המגיעים למשיבה מקרן הפנסיה, הינה נזק רחוק - לפי סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אף דינה של טענה זו להידחות.
לפי מבחן הצפיות יש לראות ברכיב נזק זה נזק צפוי. המשיבה היתה זכאית לתמיכה בדמות זכאות לפנסיה בעתיד אשר נשללה ממנה עקב מותו של המנוח, בטרם השלים את תקופת האכשרה של שלוש שנות נישואין עם המשיבה. מטרת הפיצויים הנפסקים לתלויים במנוח תלות משפחתית היא השבת המצב לקדמותו. לשון אחר: התלויים זכאים לפיצוי כספי שיעמידם ככל האפשר, במונחים כספיים, במצב בו היו לאחר מעשה העוולה כאילו לא נעשתה העוולה (סעיפים 78-80 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ד"נ 24/81
חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1), 413). בענייננו, מניעת יכולתו של המנוח להשלים תקופה זו עקב הפגיעה שגרמה למותו, מנעה ממנו לתמוך במשיבה בעתיד (ע"א 531/91
עיזבון המנוח חיון ז"ל נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(2) 51, 61).
הפנסיה שלה היה זכאי המנוח לו השלים את תקופת האכשרה, היא הטבה לאדם שהיה חבר בקרן הפנסיה, שאליה הפרישו המעביד והמנוח כספים (ע"א 2235/96
כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח שואמרה, פ"ד נד(3) 615, 619). לו השלים המנוח את תקופת האכשרה, היתה המשיבה זכאית לפנסיה והיה צריך לנכות את תשלומי הפנסיה מסכום הפיצויים. מאחר ואין היא זכאית לתשלומי הפנסיה בשל מעשה העוולה שנגרם למנוח, על המזיק לפצותה על אבדן זה.
הטענה הנוספת הקשורה לעניין זה היא, כי שגה בית המשפט קמא כשקבע שהתקרה בסעיף 4(א)(1) לחוק הפלת"ד, מתייחסת לגובה הפנסיה, להבדיל מגובה השכר ממנו נגזרת הפנסיה, כך שהיה על בית המשפט לגזור את 60% של הזכאות לפנסיה של המשיבה מהסך המרבי של שילוש השכר הממוצע במשק. טענה זו אף היא דינה להידחות. הפנסיה אומנם מחושבת על פי נוסחה שמרכיביה שכר עבודתו של העובד ומשך שנות עבודתו, אך יחד עם זאת, הפנסיה אינה משולמת על ידי המעביד, אלא על ידי גוף משפטי אחר הנפרד מהמעביד ולכן יש לקבל את דרך החישוב שעשה בית המשפט קמא ולדחות את הפרשנות של ב"כ המערערות.
פרשנות זו גם עולה בקנה אחד עם התכלית הסוציאלית של החוק, שהיא מתן פיצוי לכל בלי זיקה לשאלת האשם (רע"א 9121/00
לוי נ' "מנורה" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(5) 337, 353, 356). לאור תכלית זו, יש לתת פירוש מצמצם לסעיף 4(א)(1) לחוק הפלת"ד, כפי שעשה גם בית המשפט במקרה זה.
הטענה השלישית היא כי יש להפחית את סכום ההטבה שקיבלה המשיבה מהקרן. צדק בית משפט קמא כאשר קבע, כי אין להפחית את סכום ההטבה שקיבלה המשיבה מקרן הנאמנות. זכותו של מיטיב להיפרע בגין ההטבה חלה בין אם הזכות מקורה בחוזה ובין אם מקורה בחובה מוסרית. במקרה שלפנינו, המדובר בנהנית על פי חוזה (סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) המקנה לה זכות תביעה במישרין נגד הקרן (בפועל קיימות שתי מערכות יחסים חוזיות: מערכת היחסים האחת בין קרן הפנסיה לבין המנוח והשניה בין המנוח לבין המשיבה - ע"א 236/84
מנהל עיזבון המנוחה יפה ז"ל נ' שוורץ, פ"ד מה(5) 13, 22; דרורה פלפל "חוזה לטובת צד שלישי - על פי חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973
", הפרקליט לג, 222; ראו גם סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965).
אין נפקא מינה אם מקור החבות הוא חוזי או שההטבה מקורה בחובה מוסרית גרידא (סעיף 4 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964). כך גם נפסק, כי חבות חוזית של הניזוק להשיב את ההטבה אינה מקטינה את חיובו של המזיק (דניאל פרידמן
דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שנייה (תשנ"ח- 1998) עמ' 292-293) והוא הדין גם כאשר החובה להחזיר למיטיב את ההטבה היא חובה מוסרית (פרידמן
שם; ע"א 370/79
פרפלוצ'יק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551, 553- 554). ההנחה היא שהניזוק או קרן הנאמנות, ידאגו להחזיר את סכום ההטבה לקרן (ע"א 370/79,
שם; ע"א 331/75
"מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' אליהו פלאצי, פ"ד לב(1) 63, 67; ע"א 619/78
חונוביץ נ' כהן, פ"ד לה(4) 281, 304). יחד עם זאת, הפסיקה אינה שוללת גם את האפשרות שהמיטיב יתבע את ההטבה מהמזיק, ואם עשה כן נשללת זכות התביעה מהניזוק. אם המיטיב לא מימש את זכותו די בכך שקיימת אפשרות שהקרן תתבע את הניזוק, כדי לזכותו במלוא ההטבה (ד' קציר,
פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה חמישית, עמ' 1337; פרידמן
שם, עמ' 293).
יתרה מזו, מאחר והקרן לא תבעה את המערערות, ניתן להסיק כי הקרן המחתה, במפורש או מכללא, את זכותה לתבוע למשיבה ובכך אפשרה לה לתבוע מהמזיק גם את סכום ההטבה (קציר,
שם, עמ' 1339-1340; ע"א 163/99
עיזבון מזאווי נ' א' דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, פ"ד נד(5) 854, 857; פרידמן,
שם, עמ' 295). קיימת הנחה, בהעדר ראייה לסתור, כי המיטיב המחה את זכותו לתבוע את ההטבה לנהנה (ע"א 276/73
מונצה נ' גן, פ"ד כט(1)765, 767). בהינתן, כי זו נקודת המוצא, שהמיטיב עלול לתבוע את השבת ההטבה מן הניזוק, אזי אין לנכות את ההטבה מסכום הפיצויים. יתרה מזו, ב"כ המשיבה הצהיר, אך הדבר לא נרשם בפרוטוקול, כי בדעת המשיבה להחזיר את סכומי ההטבה שקיבלה מהקרן, לאחר שתפוצה על-ידי הנתבעים. די בהצהרה זו כדי שלא ינוכו סכומי ההטבה מהפיצויים (קציר,
שם, עמ' 1341).
גם ללא הצהרה זו ניתן לומר כי הקרן רשאית לתבוע את סכומי ההטבה מהמשיבה מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשכ"ט-1969 (קציר,
שם, עמ' 1344-1345).
לסיכום, בכל מקרה של הטבה מכוח חוזה או הטבה שמקורה בחובה מוסרית אין לנכות את סכום ההטבה (ע"א 619/78,
שם, עמ' 294)