פסק-דין בתיק ע"א 9655/06

1.      בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' זינגר) שקיבל את ערעור המשיבים על החלטתה של ועדת הזכאות לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות התשס"ה-2005 (להלן - החוק) ופסק להם פיצוי בגין בית מגורים על פי סעיף 36 לחוק המעניק פיצוי לבית שנבנה בבנייה עצמית.

2.      המשיבים היו תושבי הישוב נצר חזני ביישוב גוש קטיף (להלן - היישוב) ובעקבות יישום תוכנית ההתנתקות הם פונו מביתם בישוב. ביום 18.9.05 הגישו המשיבים תביעתם לקבלת פיצויים בהתאם לחוק, בין היתר בגין בית המגורים שלהם.

3. בחוק ההתנתקות נקבעו ארבע מסלולי פיצוי בגין בית מגורים. על פי מסלול א הקבוע בסעיף 35 לחוק, "מי שהיה ביום הקובע בעל זכות בבית מגורים בישוב מפונה, זכאי לפיצוי בשל בית המגורים לפי מסלול א".

על פי סעיף 2 לתוספת השנייה לחוק נקבעו שלושה טיפוסים של בתי מגורים, תוך הבחנה בין הפיצוי שישולם לכל מ"ר של בנייה כדלקמן:

(1) בית מגורים שנבנה בבניה טרומית - מתועשת על ידי משרד הבינוי והשיכון   או על ידי חברת בנייה - 3,150 ש"ח למ"ר.

(2)    בית מגורים אחר שנבנה על ידי משרד הבינוי והשיכון או על ידי חברת בנייה - 3,825 ש"ח למ"ר.

(3) בבית מגורים שנבנה בבנייה עצמית על ידי בעל זכות בבית המגורים או על ידי מי מטעמו - 4,500 ש"ח למ"ר.

לפי מסלול ב שנקבע בסעיף 36 לחוק, מי שביום הקובע היה בעל זכות בבית מגורים בישוב מפונה, ומרכז חייו ביום הקובע ובמשך שנתיים רצופות בתכוף ליום הקובע, היה בישוב המפונה שבו מצוי בית המגורים, יקבל פיצוי כאמור במסלול א בתוספת פיצוי עבור מקדם ותק כפי שנקבע בתוספת השנייה לחוק.

המסלול השלישי הקבוע בסעיף 37 לחוק הוא מסלול השומה הפרטנית, לפיו הפיצוי ישולם על פי שומה פרטנית שתיערך בידי השמאי הממשלתי הראשי לפי סעיף 4 לתוספת השנייה, היינו, בהתאם לכללי שמאות מקובלים, לאחר שתינתן לזכאי הזדמנות להביא ראיות ומסמכים, לרבות שמאויות מטעמו.

המסלול הרביעי קבוע בסעיף 7 לתוספת השנייה ולפיו ישולם לזכאי החזר של מחיר הרכישה של בית המגורים ששילם, בניכוי מענקים והלוואות עומדות ובתוספת הפרשי הצמדה ממועד התשלום ועד ליום הקובע.

מסלול פיצוי נוסף (חמישי) הוא פיצוי הניתן בגין שכירות בדיור ציבורי (סעיף 38 לחוק).

4.      המחלוקת בענייננו נפלה בשאלה האם המשיבים זכאים לפיצוי בגין בית המגורים שלהם לפי החלופה של בנייה עצמית הקבועה בסע' 2(3) לתוספת השנייה, שהפיצוי לפיה עומד על 4,500 ש"ח למ"ר, או שהם זכאים רק לפיצוי לפי החלופה הקבועה בסע' 2(1) אשר ניתן לבית מגורים שנבנה בבנייה טרומית - מתועשת, אשר עומד על 3,150 ש"ח למ"ר.

5.      מבחינה עובדתית אין חולק על כך כי שטחו המקורי של הבית בו התגוררו המשיבים עמד על כ-79 מ"ר, וכי בית זה נבנה במקורו בבנייה טרומית - מתועשת.  אולם, בשנת 1995 ביצעו המערערים בביתם שיפוץ יסודי אשר כלל הן את שיפוץ הבית המקורי והן את הרחבתו תוך הוספת שטח מבונה של כ-74 מ"ר (ליתר דיוק 73.61 מ"ר. להלן - השטח הנוסף). כאשר מדובר בבית מגורים שנבנה בבנייה מעורבת, "באופן שהבניה בו משתייכת ליותר מאחד הסיווגים מבין אלה המפורטים בפסקאות (1) עד (3) והסיווג הגבוה יותר עולה על 50 אחוזים מכלל שטח הבית - ייחשב בית המגורים כולו כאילו נבנה בבניה המשתייכת לסיווג הגבוה יותר". מכאן שבמקרה שלפנינו הואיל והשטח הנוסף שלגביו אין מחלוקת כי נבנה בבנייה עצמית, נופל מ - 50%, המערערים אינם זכאים להנות משדרוג הבית כולו לבית שנבנה בבניה עצמית.  על כן, ועדת הזכאות קבעה את הפיצוי עבור השטח הנוסף לפי סיווג של בניה עצמית ואת הפיצוי עבור שטחו המקורי של הבית לפי סיווג של בניה טרומית-מתועשת.

6.      המחלקות בין הצדדים נפלה, לפיכך, לגבי סיווג הבניה שנקבע לבית המקורי. לטענת המשיבים, אף שהמבנה המקורי נבנה בבנייה טרומית, לאור השיפוץ היסודי שעבר הבית עם בניית התוספת אין עוד להכיר בהבחנה בין שני חלקי הבית מבחינת אופי הבנייה ויש להתייחס לבית כולו כבית שנבנה בבנייה עצמית. במסגרת השיפוץ, טוענים המשיבים, בוצעו בחלק המקורי של הבית העבודות הבאות:

                                                               א.         הגג הישן הוחלף בחדש.

                                                               ב.         כל צנרת המים הוחלפה.

                                                                ג.          כל מערכת החשמל הוחלפה.

                                                               ד.         הריצוף כולו הוחלף למרצפות 30*30 (במקום 20*20).

                                                               ה.         מיקום הדלת הראשית שונה והוזז לכיוון צפון (לסלון) ופתח הדלת הישנה נאטם.

                                                                ו.          הקיר המזרחי של המבואה בדלת הישנה נהרס.

                                                                ז.          קיר שהפריד בין המטבח החדש לפינת האוכל החדשה נהרס ונשארה קורה של 30 ס"מ מהתקרה.

                                                               ח.         נפתחו חלונות בכיוון מזרח בסלון ובפינת האוכל, במידות 120*120.

                                                               ט.         נהרס הקיר בין הסלון לפינת הישיבה ונשארה קורה של 30 ס"מ מהתקרה.

                                                                י.          החלון הצפון-מערבי נאטם בחציו.

                                                              יא.       נפרצו 3 דלתות לחדרים החדשים.

                                                              יב.        השירותים הקטנים הוקטנו ונוספה פינת נטילת ידיים.

                                                               יג.        השירותים הקטנים והמקלחת הראשית שופצו מחדש.

                                                              יד.        נוספה מבואה קטנה בדלת הכניסה.

                                                              טו.       כל החלונות והתריסים הוחלפו בחלונות חדשים ובתריסים מאלומיניום.

                                                             טז.       כל הבית טויח מחדש ונצבע מחדש (מחוץ ומבית).

                                                               יז.        כל דלתות הבית הוחלפו.

7.      בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיבים. בפסק הדין נקבע כי במקרה שבו בוצעו במבנה שבמקורו נבנה בבנייה טרומית שיפוצים ושינויים מקיפים ויסודיים, הן במעטפת המבנה והן במתקנים הפנימיים, אין מניעה שהפיצוי ייקבע לפי מסלול של בנייה עצמית ולא לפי מסלול של בנייה טרומית - מתועשת. לעניין זה קיבל בית המשפט קמא את המבחן שהוצע על ידי ב"כ המשיבים, לפיו המבחן לעניין סיווג הבניה יהא מבחן הקונה הסביר. דהיינו: "קו הגבול הוא כשאדם שבא לבית יגיד שזה לא הבית הטרומי המקורי אלא זה בית שאנשים שינו אותו והעלו אותו לדרגה אחרת. המבחן הזה הוא לא כמותי אך זה מבחן שאדם בא לקנות בית, הוא יודע שהוא משלם תשלום אחד לבית טרומי ופתאום הוא רואה בית אחר ששופץ ולא נראה יותר כבית טרומי, הוא משלם בשבילו מחיר אחר". כלומר, הוסיף וקבע בית המשפט קמא, "הבחינה תיעשה מעינו של הקונה הסביר, האם קונה זה היה מוכן לשלם מחיר של בנייה עצמית בגין הנכס, בהתאם למצבו ביום הפינוי, או שמא היה עדיין רואה בנכס את המבנה הטרומי, כפי שנבנה במקור ומוכן לשלם בגינו תמורה רק על בסיס שווי זה". שיקולים אשר תומכים בפרשנות זו, נקבע בפסק דינו של בית משפט קמא הם: ראשית, מדובר במבחן צודק יותר אשר מאפשר לזכאים לקבל פיצוי שהוא קרוב יותר לפיצוי האמיתי המגיע להם למרות שלא בחרו בשעתו במסלול הפיצוי לפי שומה פרטנית ובכך יש  כדי לצמצם את הפגיעה באותם זכאים ולמנוע מצב דברים שבו הם יקבלו פיצוי אשר מתעלם מעבודות השיפוץ והבנייה שביצעו בביתם. פרשנות זו, קבע בית משפט קמא בפסק דינו, אף נותנת מענה הולם ל"מציאות החדשה" שנוצרה, שבה מפונים רבים אחרו לפנות לאפיק השומה הפרטנית שרק באמצעותו יוכלו לקבל פיצוי מלא בגין בית המגורים בו התגוררו עד להריסתו. קבלת עמדה זו סבר בית המשפט קמא, גם לא תטיל נטל בלתי סביר על המשיבה ולא תעכב באופן בלתי סביר את המהירות שצריכה לאפיין את המסלול הסטנדרטי.

בהתייחס למקרה הנוכחי, קבע בית המשפט קמא כי:

"לטעמי מקרה בו בוצעו עובדות בניה/שיפוץ הן בשלד המבנה (נפרצו או נהרסו חלק מהקירות הישנים לצורך התחברות למבנה החדש, הוחלף כל הגג, נהרסו קירות הפנימיים, הוחלפו כל החלונות והתריסים ועוד) והן בבינוי הפנימי (החלפת כל הריצוף, החלפת מערכת החשמל והמים, הכלים הסניטרים ועוד) בהיקף הנטען, אכן שונה הבינוי ברמה מספקת לעמידה במבחן שקבעתי"

בית המשפט קמא קבע בפסק דינו שאם אכן נכונות העובדות להם טוענים המשיבים ובוצעו על ידם כל העבודות הנטענות על ידם, יש להעמיד את הפיצוי על בסיס התעריף לבנייה עצמית של 4,500 ש"ח למ"ר. עם זאת, משהצדדים לא הסכימו על כך שכל העבודות הנטענות על ידי המשיבים אכן בוצעו בפועל, החזיר בית המשפט קמא את הדיון לוועדת הזכאות כדי שתקבע ממצאיה בעניין זה.

8.      לאחר שהעניין הוחזר אליה, קיבלה ועדת הזכאות את גרסתם העובדתית של המשיבים וקבעה, לאור הנחיות בית משפט השלום, שיש לקבוע את הפיצוי על פי תעריף הבנייה העצמית. לפי קביעת הוועדה:

"מעדויות התובע ומר בשארי וכן מתכניות הבניה ומתצלומים שהוצגו בפנינו עולה כי אכן בוצעו בבית עבודות השיפוץ המתוארות בהרחבה בתצהירי התובע ומר בשארי לרבות, החלפת כל הריצוף בבית, שינוי  מיקום הכניסה לבית והפיכת אזור הכניסה הישן והמטבח הישן לחדר אוכל לאחר הריסת קירות ופתיחת חלונות, פריצת דלתות לחדרים החדשים, הוספת מבואה בכניסה, החלפת חלונות ותריסים, שיפוץ מחדש של המקלחת והשירותים ועוד. מתצלום האוויר עולה בברור כי הגג הוחלף שכן הגג בתצלום האווירי מהתקופה שלאחר השיפוץ נראה אחיד ולא תוספת לגג הנראה בצילום הישן מלפני השיפוץ. עדויות התובע ומר בשארי אמינות בעיננו ושוכנענו כי התקיים בענייננו המבחן שנקבע בפסק הדין בתיק הערעור. ... דהיינו, כי קונה סביר שהיה מגיע לבית לאחר השיפוץ, לא היה יכול להבחין בין השטח המקורי  לבין תוספת הבניה כאשר הריצוף האחיד בכל הבית, שטחים מקוריים שונו מצורתם ומייעודם המקורי, עבודות האלומיניום בוצעו מחדש בכל שטחי הבית כך שחלונות ותריסים ישנים הוחלפו וזהים לאלה שבתוספת הבניה, הגג אחיד וחדש על כל שטח הבית ועוד. אנו סבורים כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה שהוטל עליהם בפסק הדין כלומר הוכיחו, כלשון פסק הדין, "מעבר למאזן ההסתברות, כי אכן בוצעו עבודות אשר בעטין ביום הפינוי היה הבינוי בגדר בניה עצמית". הוועדה שוכנעה ושוב, בלשון פסק הדין, כי במבחן הקונה הסביר "קונה כאמור היה רואה בעת הפינוי בחלק ההיסטורי של הבניין, בניה עצמית, ... והיה מוכן לשלם בגין אותו חלק את התעריף שנקבע כתואם בניה זו. במבחן פסק הדין אנו פוסקים אפוא כי יש לראות בכל שטח הבית כנבנה בבניה עצמית".   

עם זאת, הוסיפה הוועדה וציינה בהחלטתה, כי החלטה זו נכתבה בהתאם לפסק הדין וכי עמדתה בעניין זה באה לידי ביטוי בערעור שהוגש על פסק הדין בפני בית משפט זה.

9.      המדינה מערערת על פסק הדין. לטענתה המחוקק הבחין בקביעת הפיצויים עבור בית מגורים בין המסלול הנורמטיבי לבין המסלול הפרטני. במסלול הנורמטיבי נקבעו סכומי הפיצוי בחוק על יסוד עלות בניית הבית כחדש. מסלול זה נועד להשיג יעילות והוא קובע מספר סיווגים ראשיים כשהפיצוי לכל בית מגורים נקבע לפי הסיווג שאליו הוא משתייך. במסלול זה, כל שיש לעשות הוא לקבוע לאיזה סיווג שייך אותו בית מגורים. הצורך ביעילות, מוסיפה המדינה וטוענת, מחייב שהבדיקה לאיזה סיווג שייך בית המגורים תוכל להיעשות בלא שיהיה צורך בבדיקה פרטנית של נתוניו של אותו בית למעט נתונים ברורים שקל לבדקם. בפרט נדרש במסלול זה שלא יהיה צורך לבדוק נתונים שכבר אינם קיימים, כלומר נתונים שנעלמו עם הריסת הבית או עם איבוד יכולת הגישה לאתר שבו עמד הבית. אבן הבוחן לפיו תעשה ההכרעה במסלול הנורמטיבי צריכה להיות כזו שתאפשר הכרעה ברורה ופשוטה, דהיינו במקרה שלפנינו, לפי זהות הגורם שבנה את הבית ואופן בנייתו. לפיכך, בנייה טרומית נותרת בנייה טרומית, יהא מצב הבית אשר יהא. מהותו של המסלול הנורמטיבי, מוסיפה המדינה וטוענת, מתמצית בכך שהוא מאפשר הכרעה על יסוד בדיקה מהירה יחסית, שאינה דורשת התעמקות בנתוניו הפרטניים של הבית הספציפי. סיווג על יסוד שיקולים של טיב או עלות יהיה מנוגד לעצם הרציונאל העומד ביסוד קביעת המסלול הנורמטיבי, ויהיה בו משום עיקור של המסלול הנורמטיבי, והפיכתו למסלול פרטני דה-פקטו. מנגד, קיים המסלול הפרטני אשר נקבע כדי לאפשר פתרון לאלה שסברו שהמסלול הנורמטיבי אינו מעניק להם פיצוי ראוי, לדרוש עריכת שומה פרטנית. במקרה כזה נשלחים שמאים מטעם השמאי הממשלתי לבית המגורים של אותו זכאי, עורכים את השומה וקובעים את הפיצוי שבעל הזכויות בבית המגורים זכאי לו. בחוק המקורי הוטל איסור על מי שבחר במסלול השומה הפרטנית לחזור בו מבחירתו ולעבור למסלול הנורמטיבי (סעיף 37(ה)). אולם, סעיף זה נפסל בפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בבג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(2) 481בפיסקה 237 לפסק הדין, כך שלא הייתה כל מניעה מלפני העותרים להגיש תביעתם במסלול הפרטני בלא לוותר על זכותם לקבל פיצוי במסלול הנורמטיבי.

הפתרון הראוי לעניינם של המשיבים, טוענת המדינה, הוא מסלול השומה הפרטנית. אילו המשיבים היו בוחרים במסלול זה, כי אז ניתן היה לבדוק את טענותיהם בדבר אופי השיפוץ, היקפו והשינוי שנגרם בעקבותיו לערכו של הבית בבדיקה שמאית. לטענות אלה בדיוק, טוענת המדינה, נקבע מסלול השומה הפרטנית. אולם משהמשיבים לא בחרו במסלול זה וכיום לאחר עזיבת השטח והריסת הבית לא ניתן עוד לבצע שומה פרטנית הם אינם יכולים להשתית את תביעתם על היקף השיפוץ שבוצע על ידם בבית המגורים שלהם. יש להביא בחשבון בהקשר זה, טוענת המדינה, גם כי מומחיותן של וועדות הזכאות היא בבחינת המסמכים שבפניהן, בין השאר לשם קביעת זהות הגורם שבנה את הבית ואופן בנייתו, וכי אין להן את המומחיות הנדרשת לשם הערכה כמה היה מוכן קונה סביר לשלם עבור הבית, בפרט כאשר עליהם לבצע הערכה זו כאשר הבית כבר אינו קיים. הערכה זו ניתנת לביצוע רק על ידי שמאי וזה יכול לבצעה כל עוד הבית קיים. הטלת חובת הבדיקה הפרטנית על אנשים שאינם שמאים, בשלב שבו הבית כבר אינו קיים, נוגדת את הוראות החוק ואת הרציונאל שביסודן והיא מטילה על וועדות הזכאות מטלות שאין להן היכולת לבצען.

לטענת המדינה, בית המשפט קמא גם חרג בפסיקתו מההלכה שנקבעה בעניין זה על ידי בית המשפט הגבוה לצדק בבג"ץ 1661/05 הנ"ל לפיה:

"הטענה בעניין קביעת שיעורים אחידים המתעלמים משוויו הספציפי של בית המגורים אף היא מוצאת מענה במסלול השומה הפרטנית, אשר על פי קביעתנו אינו כרוך עוד בויתור מראש על הזכויות לפי מסלולים א ו-ב. במסלול זה מחויב השמאי הממשלתי לערוך את השומה על פי 'כללי שמאות מקובלים' ויש להניח כי בנוסף לערך הקרקע אשר יובא בחשבון, יובאו בחשבון על פי כללים אלה גם עלויות הבנייה האינדיבידואליות שיוכחו, בערכי כינון" (סעיף 246 לפסה"ד).

גם כיום, טוענת המדינה, אף שהמשיבים לא בחרו, כפי שצריכים היו לבחור, במסלול השומה הפרטנית, ניתן לפתור את בעייתם באמצעות הוועדה המיוחדת שהוקמה לפי הוראת סע' 137 לחוק, המוסמכת לאשר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, למי שלא מתמלא בו תנאי מתנאי הזכאות לפיצויים לפי החוק, אם ראתה כי בשל נסיבותיו המיוחדות של המבקש מן הצדק לעשות זאת.

10.  המשיבים טוענים מנגד כי 'היסטורית' ביתם אמנם נבנה בבנייה טרומית, אולם לאחר שהבית המקורי שופץ בצורה יסודית, כך שלא ניתן לערוך כל הבחנה בין שטח הבית המקורי לבין תוספת הבנייה שנעשתה, הבנייה כולה הפכה לבנייה עצמית לכל דבר ועניין, ואין עוד משמעות לסוג הבנייה המקורי.

לעניין הועדה המיוחדת אליה מפנה המדינה טוענים המשיבים כי וועדה זו נועדה לתת פתרון לפנים משורת הדין למקרים בהם החוק לא מקנה את הפתרון הראוי, דבר שאינו חל בעניינם בו החוק נותן פתרון לסוגיה זו.

דיון

11.  המחלוקת בין הצדדים נפלה בשאלה כיצד יש לסווג את הבית: לפי סוג הבנייה המקורי, היינו כבניה טרומית-מתועשת, או שבעקבות השיפוצים הנרחבים שבוצעו בבית, יש לקבוע, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי מדובר בבניה עצמית. בעניין זה מקובלת עלי התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום בפסק דינו.

12.  מבחינה עובדתית, נקודת המוצא היא בקביעת ועדת הזכאות, אשר שוכנעה מעדויות המשיבים, תוך שהיא סומכת החלטתה גם על ראיות אובייקטיביות של צילומי הבית כולל צילום אווירי, שמבחינה מעשית, לאחר השיפוץ היסודי שהבית עבר, לא היה עוד מקום להבחין, לעניין שוויו, בין שני חלקי הבית וגם קונה סביר היה מתייחס לבית כבית שנבנה כולו בבניה עצמית ומוכן לשלם את מחירו בהתאם.

13.  לאור ממצאים עובדתיים אלה, לא יכול להיות ספק בדבר שהפיצוי ההוגן המגיע למשיבים עבור הבית (המקורי), שהיא תכלית החוק (סעיף 1 לחוק),  צריך שיבוסס על סיווגו כבית שנבנה בבניה עצמית. בנסיבות אלה, פיצוי לפי סיווג של בניה טרומית-מתועשת אינו סיווג נכון ואין ספק שהוא יביא לקיפוחם של המשיבים. האם מבחינה משפטית תוצאה זו, כפי שסבורה המערערת, היא תוצאה הכרחית? תשובתי לכך היא בשלילה.   

14.  המערערת מבססת את טענתה העיקרית על הנימוק שסיווג הבית צריך שייקבע לפי סוג הבניה המקורי, וכל שינוי שנעשה בו לאחר מכן, יכול שיובא בחשבון רק במסגרת שומה פרטנית. אולם, מסקנה זו אינה מתחייבת מלשון החוק. שכן, התוספת השנייה לחוק מבחינה, לצורך קביעת סיווג הבית לצורך הפיצוי, בין בית מגורים שנבנה בבניה טרומית-מתועשת (על ידי משרד הבינוי והשיכון או על ידי חברת בניה) לבין בית מגורים שנבנה בבניה עצמית. סיווג זה אינו מבוסס דווקא על אופי הבניה המקורי של הבית. להפך, הדעת נותנת שלצורך הפיצוי יובא בחשבון שווי רכושו של המפונה בעת הפינוי ולא במועד ההיסטורי שבו הוקם הבית. לפיכך, אם אופי הבניה המקורי שונה לאחר מועד הקמת הבית, ראוי לבסס את הפיצוי על סוג הבניה במועד הפינוי. 

15.  אכן, גם המערערת אינה חולקת על כך שאם הבית המקורי נהרס כולו, ובמקומו הוקם מבנה חדש שכולו נבנה בבניה עצמית, כי אז יש לחשב את הפיצוי לפי סיווג של בניה עצמית. לעניין זה אינני רואה הבדל בין מקרה שבו הבית הישן נהרס כולו, לבין מקרה שבו הבית הישן נהרס כמעט כולו, באופן שמהמבנה הקודם נותר רק שריד (למשל, משטח הבטון עליו הבית הוקם, או קיר אחד) שאין לו כל השפעה על שוויו הנוכחי של הבית לאחר השיפוץ. הבחנה בין שני המקרים היא הבחנה מלאכותית שאין לה בסיס. 

16.  אכן, המחוקק הבחין בין פיצוי נורמטיבי לבין פיצוי על פי שומה פרטנית. נכון גם הדבר שהפיצוי הנורמטיבי מבוסס על תחשיב אחיד שאינו מביא בחשבון את הנתונים האינדיבידואליים המיוחדים של הבית. התייחס לכך בית המשפט העליון בבג"צ 1661/05 הנ"ל בציינו כי "העובדה כי סכומי הפיצוי במסלול זה [הנורמטיבי] נקבעו בערכי כינון משמעותה היא כי לא נלקח בחשבון המצב בפועל של בית המגורים שבגינו ניתן הפיצוי והפיצוי נגזר, כאמור, מעלויות אחידות הנדרשות להקמת בית מגורים חדש מאותו טיפוס באותו 'שטח בית'" (סעיף 199). ובמענה לטעת העותרים, כי "סכומי הפיצוי במסלול זה הינם אחידים, ואינם מתחשבים בשוויו הספציפי של בית המגורים ובהשקעות שהושקעו בו בפועל" (סעיף 212 לפסה"ד), השיב בית המשפט כי לכך בדיוק נועד "מסלול השומה הפרטנית, [ש] על פי עמדת המדינה עצמה, נועד לרפא קשיים שונים המתעוררים לגבי הפיצוי הסטטוטורי הקבוע במסלולים א' ו-ב', בהיותו פיצוי סטנדרטי ואחיד שאינו נותן ביטוי לנתונים אינדיבידואליים של כל בית מגורים" (סעיף 237). מכאן, ציין בית המשפט העליון בפסק דינו, "חשיבותו של מסלול השומה הפרטנית המאפשר למפונים החפצים בכך להציג נתונים אינדיבידואליים באשר לשווי ביתם" (שם, שם).

17.  אולם הדברים נאמרו בהתייחס למצב דברים שבו הזכאי לפיצוי אינו מוכן להסתפק בפיצוי המבוסס על הערכים המתאימים לסיווג הנורמטיבי של בית המגורים שלו בלבד, וטוען לפיצוי גבוה יותר המבוסס על הנתונים האינדיבידואליים של הבית. בענייננו המצב שונה, שכן המשיבים אינם טוענים לפיצוי העולה על הפיצוי הנורמטיבי. המחלוקת בענייננו נוגעת לעצם סיווגו של הבית, היינו מהו הפיצוי הנורמטיבי שייקבע, ולא לשאלה אם יש לפצות את המשיבים בסכום העולה על הפיצוי הנורמטיבי. לסוגיה מעין זו בית המשפט העליון לא התייחס וגם לא ניתן היה לצפות שבמסגרת העתירה העקרונית על חוקתיות הפיצוי יגלוש בית המשפט לרמת פירוט כה גדולה.

18.  לפיכך, מהחוק וגם מפסק הדין בבג"צ 1661/06 לא עולה המסקנה שלעולם אין מקום להצגת נתונים אינדיבידואליים לצורך הערכת הפיצוי. מסקנה כזאת גם אינה יכולה לעמוד, במקום שבו הצגת נתונים כאמור נדרשת לצורך קביעת הסיווג של הבניה. גם לשיטת המערערת, במצב דברים שבו הבית המקורי נהרס לחלוטין ובמקומו נבנה בבניה עצמית בית חדש, אין מנוס מהצגת נתונים אינדיבידואליים כדי להוכיח שהבית הישן אכן נהרס לחלוטין. הוא הדין במקרה שלפנינו.     

19.  לאור האמור אני דוחה את הערעור.

המערערת תשלם למשיבים הוצאותיהם בערעור וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 7,500   ש"ח בצירוף מע"מ. 

ניתן היום, י"א בסיון, תשס"ז (28 במאי 2007), בהעדר ב"כ הצדדים.