נגד המשיבים ואדם נוסף הוגש על ידי המערערת כתב אישום אשר ייחס להם עבירות של עיסוק ברעלים ללא היתר רעלים, לפי סעיפים 3 ו-15(ב)(1) לחוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג-1993 (למשיב 2 יוחסה, בנוסף, עבירה לפי סעיף 16ב לחוק הנ"ל); זיהום מים, לפי סעיפים 20ב ו- 20כא לחוק המים, תשי"ט-1959 (למשיב 2 יוחסה גם עבירה לפי סעיף 20כב לחוק הנ"ל); אי פינוי קרקע מזוהמת, לפי סעיף 15(ב) ו- 16 לתקנות המים (מניעת זיהום מים) (מתכות ומזהמים אחרים), תשס"א-2000; ועיסוק ללא רישיון או היתר זמני, עבירה לפי סעיף 14 יחד עם סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, וסעיף 1 יחד עם פריט 10.14 (לגבי המשיבים) ופריט 8.3 (לגבי הנאשם השלישי) לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה-1995 (ולגבי משיב 2 גם לפי סעיף 15(2) לחוק הנ"ל). בנוסף יוחסה למשיבים 1ו-2 בלבד עבירה של סילוק שמן משומש שלא כדין, לפי תקנות 4(1) ו-6 לתקנות מניעת מפגעים (שמן משומש), תשנ"ג-1993.
בית משפט קמא (כב' השופט ש' פיינברג), הרשיע את המשיבים (ואת שותפם לכתב האישום) בעבירה לפי חוק רישוי עסקים, וזיכה אותם מיתר העבירות שיוחסו להם. משיבה 1 נדונה לקנס בסך 10,000 ש"ח, ומנהלה חויב לחתום על התחייבות בסך 15,000 ש"ח, שהמשיבה לא תעבור בתוך שנתיים מיום גזר הדין עבירה לפי חוק רישוי עסקים. משיב 2 נדון לקנס בסך 75,000 ש"ח או 75 ימי מאסר תמורתו, וכן חויב אף הוא לחתום על התחייבות בסך 10,000 ש"ח שלא יעבור בתוך שנתיים מיום גזר הדין עבירה לפי חוק רישוי עסקים. עניינו של הנאשם הנוסף על פי כתב האישום טרם הסתיים, שכן בית משפט קמא הורה על קבלת תסקיר מבחן בעניינו (יוער, כי גזר הדין ניתן על ידי כב' השופט ד' פולוק, עקב יציאתו של כב' השופט פיינברג לשבתון ממושך).
הערעור הופנה כנגד זיכויים של המשיבים מן העבירות לפי חוק החומרים המסוכנים, חוק המים ותקנות המים (מניעת זיהום מים) (מתכות ומזהמים אחרים). אין בפנינו ערעור על הזיכוי מן העבירה לפי תקנות מניעת מפגעים (שמן משומש). המערערת הוסיפה וביקשה, שאם יראה בית המשפט לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיבים בעבירות הללו, יחמיר את עונשם.
לאחר עיון בטיעונים בכתב שהגישו הצדדים, הבענו את דעתנו בפניהם כי אנו סבורים שדין הערעור להתקבל במישור העקרוני, היינו בנוגע לפרשנות המתחייבת של דברי החקיקה. יחד עם זאת, מצאנו כי בכל הנוגע לעבירה שיוחסה למשיבים לפי חוק חומרים מסוכנים ובכל הנוגע לעבירה לפי תקנות המים (מניעת זיהום מים) (מתכות ומזהמים אחרים) לא נוכל להרשיע את המשיבים בשל קשיים ראייתיים. לפיכך הצענו כי המערערת תסתפק בקביעה העקרונית המתחייבת ביחס לשתי עבירות אלה ואילו בכל הנוגע להרשעה שתתווסף לפי חוק המים, יטענו הצדדים לעונש בפנינו. הצדדים הסכימו להצעה זו ומקדו את טענותיהם בעניין העונש.
נבהיר להלן את עמדתנו ביחס לפרשנות הראויה של העבירות נשוא הערעור.
על פי המתואר בכתב האישום, משיבה 1 היא חברה פרטית, העוסקת במחזור מתכות, ובכלל זה שנאים משומשים המכילים שמן מינרלי משומש. למשיבה 1 מפעל בראשון לציון, שבמועד הרלוונטי לכתב האישום לא היה לו רישיון עסק, וכך גם לא היה לו היתר רעלים כנדרש על פי חוק החומרים המסוכנים. משיב 2 הוא בעל מניות ומנהל במשיבה 1. הנאשם הנוסף הוא בעליה של משאית ועוסק במתן שירותי הובלה.
שמן מינרלי משומש הוא חומר מסוכן בהתאם לפריט 216 בתוספת השנייה של חוק החומרים המסוכנים, והוא מופיע בפריט 219 בתוספת הראשונה של תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור), תשנ"ו-1996.
ביום 11.9.05 הוביל הנאשם הנוסף במשאיתו ארבעה עשר מיכלים, שהכילו כמות שוות ערך לכ- 13 טון של שמן מינרלי משומש, ואשר מקורו במפעל השייך למשיבה 1. המשאית הייתה בדרכה לחברון, על מנת לפנות את השמן שלא כדין. בדרכה ליעד התהפכה המשאית, וכתוצאה מהתהפכותה, נפלו מן המשאית חמישה מיכלים אשר הכילו שמן מינרלי משומש. חלקו נשפך על קרקע חשופה וזיהם שטח נרחב ממנה (לאורך כמה עשרות מטרים). השמן זרם לתעלת ניקוז מי גשמים לצד הכביש. המשיבים נדרשו לבצע דגימות של הקרקע המזוהמת ולפנות את הקרקע המזוהמת ממקום התהפכות המשאית, אולם הם לא עשו כן. הקרקע המזוהמת נצפתה ונדגמה גם כחודש לאחר מכן, ביום 10.10.05.
כל כך באשר לכתב האישום.
על פי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, משיבה 1 נהגה לרכוש מחברת החשמל שנאים משומשים לצורך מחזור מתכת. השמאים נמכרו לאחר שחברת החשמל רוקנה אותם מן השמן שבתוכם, למעט שארית קטנה שנותרה בכל שנאי לאחר פעולת הריקון. משיבה 1 נהגה להזמין חברה שעסקה בטיפול בשמנים הללו, על מנת שתשאב את שאריות השמן מן השנאים. גם לאחר השאיבה נותרו שאריות של השמן, ומשיבה 1 נהגה לאגור אותם אצלה, במיכלים. השאריות שנאגרו במהלך השנים הן החומר שהובל ביום האירוע במשאיתו של נאשם 3.
כעולה מהכרעת הדין של בית משפט קמא, כפרו המשיבים בהיות החומר שיצא מן המפעל "חומר רעיל". בעיני בית המשפט, פלוגתא זו הייתה הפלוגתא המרכזית בהליך שלפניו, ו"על פיה ניתן להכריע באישום ביחס לעבירות לפי חוק החומרים המסוכנים, חוק המים ותקנות המים".
בית משפט קמא קבע, כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי שאריות השמן האמורות עונות על ההגדרה של "שמן משומש", כפי שהיא מנוסחת בתקנה 1 לתקנות מניעת מפגעים (שמן משומש). משהגיע למסקנה זו, הסיק ממנה את זיכויים של המשיבים גם מן העבירות לפי חוק החומרים המסוכנים, חוק המים ותקנות המים (מניעת זיהום מים) (מתכות ומזהמים אחרים), שיוחסו למשיבים.
טענת המערערת בתמצית היא, כי אין לקרוא לחיקוקים המפורטים לעיל את הגדרת "שמן משומש" בתקנות מניעת מפגעים (שמן משומש), שכן כל חיקוק והגדרותיו הוא, שהרי כל חיקוק נועד לשרת תכליות שונות.
כאמור, אנו סבורים כי הדין עם המערערת.
נפנה תחילה להגדרת המונח "שמן משומש" בתקנה 1 לתקנות מניעת מפגעים (שמן משומש). על פי הגדרה זו, "שמן משומש - שמן שנעשה בלתי ראוי לשימוש לצרכי סיכה, בידוד, וכיוצא באלה, כתוצאה משימוש, אחסנה, טלטול או סיבה דומה אחרת, ולרבות שאריות שמן שנאגרו במסנן משומש". בית משפט קמא קבע, כי מעדויות עדי התביעה עולה, כי שאריות השמן הנותרות בשנאים טרם מכירתם אינן בהכרח בלתי ראויות לשימוש. השמן שבשנאים עובר בדיקה טרם מכירתם, ואם הוא תקין - משתמשים בו. מאחר שלא הובאה ראיה לכך שהשמן שנאסף ממקום התהפכות המשאית נמצא בלתי ראוי לשימוש בבדיקה שנערכה בו, המסקנה המתחייבת היא שעובדה זו לא הוכחה. משכך לא הוכח שהמשיבים עברו עבירה בניגוד לתקנה 4(1) לתקנות אלה, האוסרת על סילוק שמן משומש אלא כשהוא ארוז ומשונע כדין, לאתר הפסולת הרעילה ברמת חובב או למיתקן מיחזור. על קביעה זו אין ערעור מטעם המערערת.
בית משפט קמא הגיע לידי מסקנה שהגדרת המונח "שמן משומש" בתקנות מניעת מפגעים חלה על מונח זה בחוק החומרים המסוכנים. ומאחר שלא הוכח שהמדובר בשמן "שנעשה בלתי ראוי לשימוש", בא בית המשפט למסקנה כי יש לזכות את המשיבים גם מן האישום המייחס להם עבירה של עיסוק ברעלים בלא היתר מן הממונה.
נפנה לחוק החומרים המסוכנים ונבחן את תכליתו. חוק זה מטיל איסור על עיסוק ב"רעלים" בלא היתר רעלים מאת הממונה. "רעל" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"כל חומר מן החומרים המפורטים בתוספת השנייה, בין בצורתו הפשוטה ובין מעורב או ממוזג בחומרים אחרים". ואילו "חומר מסוכן" מוגדר בו כ"רעל או כימיקל מזיק אחר". פריט 216 לתוספת השנייה הוא "שמנים משומשים (used oils)". פריט 219 לתקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור), תשנ"ו-1996 מסווג שמנים משומשים בכמות העולה על 5,000 ק"ג, כ"רעל מסוג ב'". רוצה לומר, עיסוק בשמנים משומשים בכמות שמעל 5,000 ק"ג טעון היתר רעלים מאת הממונה. ועוד יש להוסיף, כי "עיסוק", כהגדרתו בחוק זה הינו לרבות העברה, אחסנה והחזקה.
השוואה בין שני החיקוקים מלמדת, כי מבקשים הם להשיג תכליות שונות. תכליתן של תקנות מניעת מפגעים מצומצמת: קביעת הוראות התנהלות ל"מחליף שמנים", המחייבות אותו להציב מתקני איסוף ולסלק את השמן לאתר הפסולת הרעילה (או למיתקן מיחזור). התקנות אינן קובעות כמות מזערית אשר ממנה ומעלה הופך השמן ל"שמן משומש", וכל כמות שהיא מחייבת "מחליף שמנים" באיסוף לתוך מתקני איסוף ובסילוק לאתר ברמת חובב.
לעומת זאת, "שמנים משומשים" בחוק החומרים המסוכנים מובנם כפשוטם, בשפת בני אדם. רוצה לומר, אין המדובר בהכרח בשמן שאינו ראוי לשימוש זה או אחר, אלא בשמן שכבר השתמשו בו, והעלול, בהצטברותו לידי כמות מסוימת להוות סיכון לציבור. נשים לבנו לכך שהמחוקק ראה לנכון להוסיף תרגום לשפה האנגלית על מנת להבהיר את כוונתו: used oils, הא ותו לא, להבדיל מתקנות למניעת מפגעים, המדברות בשמן שאינו ראוי עוד לשימוש, והטעון סילוק לאתר פסולת רעילה (או מיחזור, על מנת שיהפוך ל"שמן מחודש"). בנוסף, "שמנים משומשים" הופכים לרעל שהעיסוק בו מחייב היתר מאת הממונה רק בכמות שמעל 5,000 ק"ג. ואכן, קביעה זו הגיונה בצידה, שהרי אין דין שמן שאינו ראוי לשימוש והטעון סילוק (או מיחזור), כדין שמן משומש הניתן עוד לשימוש, אלא שבהצטברו לכמות גדולה (מעל 5 טון), מתחייב פיקוח על העיסוק בו, ומשכך טעון היתר מאת הממונה. אין מתחייב, בהכרח, סילוקו לאתר הפסולת הרעילה ברמת חובב, שכן המדובר בשמן משומש, שהעיסוק בו מותר בכפוף לתנאים הקבועים בחוק. לפיכך גם אין הוא טעון מיחזור כחלופה לסילוקו. תכליתו של חוק החומרים המסוכנים הינה, אפוא, הסדרת העיסוק בחומרים אלה, להבדיל מתכלית תקנות מניעת מפגעים שתכליתן להורות ל"מחליף שמנים" כיצד עליו לדאוג לאיסוף שמן שאינו ראוי עוד לשימוש ולהביא לסילוקו לאתר שנועד לכך או למיחזורו. בהקשר זה, בצדק מפנה המערערת להגדרת "אירוע חומרים מסוכנים" שבסעיף 1 לחוק, ולפיה אירוע כזה הינו "התרחשות בלתי מבוקרת או תאונה, שמעורב בה חומר מסוכן, הגורמת או העלולה לגרום סיכון לאדם ולסביבה, לרבות שפך, דליפה, פיזור, פיצוץ, התאיידות, דליקה". גם מהוראה זו יש ללמוד על תכליתו של החוק, השונה מתכליתן של התקנות הנ"ל: פיקוח על העיסוק, הכולל, בין היתר, ייצור, יבוא, אחסנה, החזקה ושימוש, ועל כן נרחב לאין ערוך מן ההתנהלות שנועדו התקנות להסדיר. הנה כי כן, בעוד שחוק החומרים המסוכנים נועד להסדיר שימוש בשמן משומש (או כל "חומר מסוכן" אחר), תקנות מניעת מפגעים נועדו להסדיר סילוקו או מיחזורו של שמן שנמצא בלתי ראוי עוד לשימוש. אין אפשרות, אפוא, לקרוא לחוק החומרים המסוכנים הגדרה המניחה היעדר אפשרות שימוש והקובעת חובת סילוק, בעוד שהחוק עצמו מטפל במפגיע בהסדרת השימוש בשמן משומש.