השופט נ' סולברג:
1. המערער הורשע על-פי הודאתו בהסדר טיעון באיסור הלבנת הון ובגניבה בידי עובד, נדון ל-21 חודשי מאסר ולמאסר על-תנאי, וכמו כן חוייב בתשלום פיצויים. מכאן ערעורו על עונש המאסר.
עיקרי העובדות
2. המערער היה בעל עסק עצמאי לסחר במתכות וברזל. מכר של המערער, ויליאם עובדיה (להלן: ויליאם), מחסנאי במפעל ישקר בע"מ באזור התעשיה תפן (להלן: המפעל), פנה אל המערער והציע למכור לו חלקי מתכות, אשר אותם יגנוב מהמפעל, בתמורה לסך של 35 ש"ח לק"ג מתכת. המערער הסכים. ויליאם אסף חלקי מתכות במפעל, וב-21 הזדמנויות שונות, בין התאריכים 28.7.2011 - 29.11.2012, אישר את כניסתו של המערער במשאיתו לשטח המפעל, ובהיותו שם, העמיסו השניים על המשאית את המתכות בשווי מוערך שנע בין 200,000 - 250,000 ש"ח. כמוסכם ביניהם, שילם המערער לויליאם תמורת חלקי המתכת הגנובים סך של 35 ש"ח לק"ג. במטרה להסוות את מקורם של חלקי המתכת, ערבבם המערער יחד עם מתכות אחרות שאותן קנה כדין ממפעלים אחרים. המערער מכר את חלקי המתכות הגנובים יחד עם המתכות שנרכשו כדין למפעל מיחזור מתכת בתמורה לסך של 70 - 90 ש"ח לק"ג.
עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת מעשיו של המערער, שנעשו שוב ושוב, באופן שיטתי ועקבי, במהלך תקופה של כשנה וארבעה חודשים, בהסוואה ובתיחכום. ממון רב הפיק המערער, פגע בזכות הקניין של המפעל, ביחסי עובד ומעביד, ביחסי מסחר הוגן ותקין ובכלכלת המשק. בית המשפט המחוזי ציין, כי גניבת מתכות והתכתן הייתה לחזון נפרץ במקומותינו, ואמנם לא הושחתו נכסים לצורך השגת המתכות, והמערער גם איננו חלק מארגון פשיעה, אך החומרה עודנה רבה. יש לשרש תופעה זו מעיקרה בענישה מחמירה, גם ביחס למי שדרך חייו איננה עבריינית, ובעבירות כגון דא יש לייחס משקל רב לגורם ההרתעה. לאחר דיון מפורט העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם הענישה על טווח שבין 20 לבין 60 חודשי מאסר בפועל.
4. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער לפיה משום שלא הוא עבד במפעל, אלא ויליאם הנזכר, אין מקום לגזור את עונשו כשל עובד שגנב, אלא כשל מי שביצע עבירת גנבה "סתם".בהתבסס על פרשנותו של פרופ' ש"ז פלר נקבע כי לצורך התגבשות יסודות עבירת גניבה בידי עובד, יש לראות ברכיב "עובד" נתון ענייני ולא נתון אישי, שכן נתון זה משתייך ל"אירוע העברייני" ולא ל"אדם" המבצע את המעשים. בית המשפט המחוזי קבע כי בהתאם לסעיף 34ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובשונה מן העמדה שהובעה בת"פ (תל אביב-יפו) 40217/02 מדינת ישראל נ' מקסימוב (8.2.2004) (להלן: עניין מקסימוב) מפי השופט טימן, "אם עסקינן בנתון ענייני, הוא ענייני הן לצורך הכרעת הדין והן לצורך גזר הדין" (עמוד 15 לגזר הדין); "היותו של מבצע עבירה עובד לצורך ביצוע עבירה של גניבה בידי עובד, הוא נתון ענייני, אשר העדרו אינו יכול להשליך על עונשו של שותף ישיר לביצוע עבירה, דהיינו מבצע בצוותא, כל עוד היה שותף זה מודע לרכיב מסויים בעת ביצוע העבירה בצוותא עמו" (פסקה 12 לגזר הדין). משידע המערער כי ויליאם הוא עובד במפעל וכי הוא אוסף את המתכות שלא כדין, ביצע המערער עבירה של גניבה בידי עובד ויש לגזור את עונשו בהתאם לקבוע בחוק בצדה של עבירה זו.
5. לזכותו של המערער זקף בית המשפט המחוזי את עברו הנקי, את הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, ואת החרטה שהביע. כמו כן נזקף לזכותו תסקיר חיובי מאת שירות המבחן, אשר העריך כי הסיכוי למעידה דומה בעתיד הוא ברמה נמוכה, ונסיבותיו האישיות של המערער הובאו גם הם במניין השיקולים. בית המשפט המחוזי ציין, כי הליך אזרחי שמתנהל נגד המערער, מהווה גורם מרתיע. המערער מפרנס יחיד לאשתו ולששת ילדיהם, ותורם מזמנו ומכספו לעמותה שתומכת בנזקקים. לחובתו של המערער נזקפה העובדה שלמרות שהוא מוקף בסביבה תומכת, לא נרתע מלבצע את מעשי-העבירה במשך תקופה ארוכה. המערער לא נטל חלק בהליך שיקומי כלשהו; הכספים שתרם לעמותה הנ"ל, מקורם במעשה גניבה; מעידתו לא הייתה חד-פעמית, וגם בהיגררותו אחרי ויליאם, ככל שהייתה, אין הסבר לעבירת הלבנת ההון שביצע. לפי התרשמות בית המשפט המחוזי, המסמכים הרפואיים שהגיש המערער אינם תואמים לטענותיו על מצבו הרפואי, וקיים חשש למניפולטיביות מצדו, ואי-הקפדה על אמירת אמת. לאחר שקילת מכלול השיקולים לקולא ולחומרה גזר בית המשפט המחוזי על המערער 21 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על-תנאי לבל יעבור עבירת רכוש שהיא פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורו. כמו כן חוייב המערער בתשלום פיצויים למפעל, על דרך העברת הכספים שנתפסו בחשבונו.
עיקרי הטענות בערעור
6. לטענת המערער, החמיר עמו בית המשפט המחוזי באופן לא מידתי. לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן, ולא ניתן משקל מספיק למצבו הבריאותי הרופף. המערער הודה בתחילת משפטו, שיתף פעולה עם רשויות האכיפה, לקח אחריות, וחסך זמן שיפוטי יקר. לא היה מקום להעדיף את שיקול ההרתעה על פני נסיבותיו האישיות, ושליחתו לתקופת מאסר ארוכה תמוטט את משפחתו. עוד טען המערער כי מתחם הענישה שנקבע בגזר הדין אינו הולם את מעשיו ואינו פרופורציונאלי למידת הנזק שגרם למפעל, נזק מועט ביחס לרווחיו. העבירות לא בוצעו במחשכים, ולא ניתן לראות במעשיו של המערער משום התארגנות של "ארכי פושע" המצדיקה הטלת ענישה כה מחמירה.
7. המערער הוסיף וטען כי מכיוון שלא היה עובד של המפעל, לא ניתן לגזור עליו את העונש הקבוע בצד עבירת גניבה בידי עובד. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בפרשנותו לסעיף 34ב לחוק העונשין. לדבריו, יש לחלק בין הרישא לבין הסיפא של הסעיף. בעוד הרישא עוסקת בהתגבשות יסודות העבירה לצורך הכרעת הדין, עוסקת הסיפא בנפקותם של היסודות הללו לצורך גזר הדין. ההפרדה שעשה בית המשפט המחוזי בין נתונים ענייניים לבין נתונים אישיים היא פרשנות יצירתית ומרחיקת לכת שאינה עולה מלשון הסעיף. בית המשפט המחוזי הכיר בכך שקיימות מספר פרשנויות לסעיף 34ב לחוק העונשין, ולפיכך היה עליו לילך בדרך המותווית בסעיף 34כא לחוק העונשין הקובע כי "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". המערער אינו עובד של המפעל ולא נחשב ל"עושה מיוחד". גם אם היה מקום להרשיעו, מבחינה הרתעתית, בעבירה החמורה יותר שלגניבה בידי עובד, לא היה מקום להטיל עליו עונש חמור מזה המיועד לעבירה שביצע בפועל. את עונשו של המערער צריך היה לגזור, לטענתו, בהתאם לעונש הקבוע בצד עבירת הגניבה הרגילה, קרי, שלוש שנות מאסר. העונש שהוטל חורג באופן קיצוני מרמת הענישה הנוהגת במצבים דומים, ועקרון אחידות הענישה מחייב הקלה בעונש. המערער הוסיף כי גם אליבא דמשיבה, חלקו של ויליאם בביצוע המעשים היה רב יותר, ועונשו של המערער צריך לשקף את חלקו המצומצם יחסית במעשים.
עיקרי הטענות בתשובה
8. המשיבה טענה מנגד כי דין הערעור להידחות. הפרשנות שמציע המערער לסעיף 34ב לחוק העונשין אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה. בניגוד לטענת המערער, אין הצדקה להרשיעו בעבירת גניבה בידי עובד ויחד עם זאת להימנע מלהטיל עליו את העונש הקבוע בחוק לצדה של עבירה זו. הימנעות מהטלת עונש בגין עבירת גניבה בידי עובד מאיינת, לטענת המשיבה, את הנפקות העונשית המיוחדת של ההרשעה בעבירה זו. חומרה יתרה נודעת לעבירת גניבה בידי עובד בשל המעילה באמון המעסיק, וזהו נזק נוסף על הנזק שבגניבה עצמה. חומרה זו מצדיקה החמרה בענישה. בית המשפט המחוזי צדק בפרשנותו לסעיף 34ב שנועד להבחין בין נתונים ענייניים ואישיים. משנקבע כי הרכיב "עובד" הוא נתון ענייני המהווה "תנאי להתהוות העבירה", אין מניעה לגזור את עונשו של המערער בהתאם לעבירת הגניבה בידי עובד. מעשיו של המערער חמורים, לטענת המשיבה, ועליו לשאת בעונש התואם את הפסול המוסרי שבהם. המערער וויליאם ניצלו את מעמדו של ויליאם כעובד המפעל כדי לגנוב חלקי מתכות מהמפעל ולהרוויח כסף ממכירתם. אין מדובר במעידה חד-פעמית. הפגיעה באינטרסים כלכליים וחברתיים היא קשה, העונש שהוטל על המערער סביר, ואין להתערב ולשנותו.
דיון והכרעה
9. לאחר בחינת גזר הדין של בית המשפט המחוזי, עיון ודיון בטענות ב"כ הצדדים מזה ומזה, טענות של עובדה ומשפט, מסקנתי היא כי נכון יהיה לדחות את הערעור ולהותיר את גזר הדין על כנו.
נתונים ענייניים ואישיים
10. סעיף 34ב לחוק העונשין קובע כי -
"נתון שהוא תנאי להתהוות עבירה, תהיה לו נפקות לגבי כל צד לאותה עבירה, אף אם אינו מתקיים בו; ואולם נתון אישי שנפקותו מכוח חיקוק להחמיר בעונש, להקל בו, לשנותו בדרך אחרת, או למנעו, תהיה הנפקות לגבי אותו צד בלבד שבו הוא מתקיים".
בדברי ההסבר צויין כי בהוראה זו התבקשה קביעה של "השלכת נתון אישי על האחריות הפלילית... כדי למנוע פרשנויות שאינן רצויות של נפקות נתון כאמור לגבי הצדדים שבהם הוא אינו מתקיים"(ראו: דברי הסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, ה"ח הממשלה 2098, 133). בדרך זו הבחין המחוקק בין "נתון ענייני", שהוא תנאי להתהוות העבירה, ושלגביו יש נפקות לגבי כלל המעורבים גם אם אינו מתקיים אצל מי מהם, לבין "נתון אישי", אשר אין לו נפקות אלא לגבי מי שהנתון חל עליו. בדברי ההסבר הסתמכה הצעת החוק בין היתר על דברי פרופ' פלר, ולפיהם - "נתונים אישיים הם מערכת הנתונים הפרטיים המתקיימים לגבי צד כלשהו לעבירה, שאין התהוותה מותנית בהם, אך יש בהם כדי להצמיח, מכוח החוק, תוצאים בנוגע למידת הטיפול העונשי באותו צד בגין העבירה, לדרך הטיפול בו בגינה, או אף לאפשרות הפעלת טיפול עונשי כלשהו כלפיו" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב', 297 (1987) (להלן: יסודות בדיני עונשין)). הדוגמאות שהביא פרופ' פלר לנתונים אישיים הם: מועדות הצד לעבירה, גילו הרך של הצד הגורר אחריו טיפול עונשי מיוחד, חסינות עניינית, פטור מאחריות פלילית לגבי אותו הצד וכד'. המשותף לנתונים הללו הוא שאינם משנים את אופי העבירה שנעברה. נתונים אלה עוסקים באדם אשר ביצע את העבירה ולא במהות העבירה כשלעצמה. לאור אופיים של הנתונים, וכהסדר מיוחד, קבע המחוקק כי נפקותם העונשית תחול רק על מי שנתונים אלה התקיימו אצלו (השוו: מרים גור-אריה, הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלקי כללי), התשנ"ב-1992 משפטים כד 9, 51 התשנ"ד-1994; י' קדמי,על הדין בפלילים (עדכון והשלמה) 85-86 (1996)).