השופטת מ' נאור:
1. המערער ושניים אחרים, אברהם יצחק ואבי סוסן (להלן: יצחק וסוסן, בהתאמה), נסעו ב-24.5.02 בשעה שלוש לפנות בוקר ברחובות בפתח תקווה, ברכב שהיה בחזקתו של המערער. המערער היה הנהג. סוסן ישב לצדו, ויצחק ישב במושב האחורי. במהלך הנסיעה הושלכו מהרכב אקדח ותחמושת. האקדח והתחמושת נגנבו כמה ימים קודם לכן, במהלך התפרצות לדירת מגורים. הרכב נעצר, כפי שעוד יתואר, על-ידי ניידת משטרה. בתוך הרכב נמצא בין שני המושבים הקדמיים כובע גרב בו חורים המיועדים לעיניים. מחוץ לרכב נמצא, פרט לאקדח ולתחמושת, גם זוג גרביים. השלושה הואשמו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בנשיאת נשק ותחמושת שלא כדין בניגוד לסעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המערער שבפנינו הואשם גם בנהיגה ברכב בפזיזות וברשלנות, ובאי ציות לרמזור אדום.
2. המערער הוא אסיר משוחרר ברשיון. בשנת 1985 ביצע עבירה של רצח בכוונה תחילה. עונשו נקצב בשנת 1992 ל-23 שנים, ובתום דיונים חוזרים ונשנים בפני ועדת השחרורים הוא שוחרר ברשיון. לכך שהמערער היה אסיר ברשיון יש חשיבות בענייננו. כפי שנראה, הערכאה הראשונה קבעה כי יצחק ביקש "לקחת את התיק" כולו על עצמו בלבד, כדי לחלץ את המערער מהפקעת רשיון האסיר.
הכרעת הדין
3. יצחק הודה במשפט בכך שהוא שהחזיק באקדח ובתחמושת ובכך שהיה זה שהשליכם מהמכונית. לטענתו, הוא היה היחיד שידע על קיומו של האקדח, אותו מצא לדבריו ממש סמוך לארוע, ולפי עדותו הוא היה זה שהשליך את האקדח והתחמושת שהיו ברשותו ללא ידיעת חבריו. על המועד בו העלה יצחק גרסה זו לראשונה - עוד אעמוד בהמשך הדברים. התביעה לא הסתפקה בהודאתו של יצחק, ועמדה על המשך שמיעת הראיות בעניינו יחד עם משפטם של האחרים. הכרעת הדין (שניתנה על-ידי כב' השופט ש' טימן) משותפת לכל הנאשמים. יצחק הורשע בנשיאת נשק והובלתו לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין ובנשיאת והובלת תחמושת לפי הסיפא לאותו סעיף. על יצחק הוטל מאסר בן שנתיים לריצוי בפועל ומאסר של חושיים על תנאי. המערער הורשע גם כן בעבירות אלה, וכן בעבירה של אי ציות לרמזור אדום. על המערער הוטל עונש מאסר בפועל בן שלוש וחצי שנים, עונש מאסר על תנאי של 18 חודשים ופסילה מלהחזיק רשיון נהגיה לתקופה של שנתיים. סוסן זוכה על-ידי בית המשפט מחמת הספק. בית המשפט ציין כי גירסתו של סוסן מעוררת חשד וכי היא בלתי אמינה. בית המשפט ציין כי קיים חשד ממשי שסוסן ידע על קיומו של הנשק במכונית וחבר לשניים האחרים לצורך ביצועה של עבירה. בית המשפט הבחין בין עניינו של סוסן, שזוכה מחמת הספק, לבין עניינו של המערער שהורשע: נגד המערער קיימת, כפי שנראה, חזקה הקבועה בדין לפיה משנמצא נשק ברכבו רואים אותו כמחזיק בנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. חזקה זו אינה קיימת לגבי סוסן.
4. לפני שבית המשפט עסק בעניינו של כל אחד משלושת הנאשמים בנפרד, הוא פנה תחילה לשני עניינים המשותפים לכל הנאשמים - השאלה אם אכן, כטענת המאשימה, ניהלה ניידת משטרה מרדף אחרי רכב בו נהג המערער שלפנינו וכן עסקה הערכאה הראשונה בגרסאות הכלליות של הנאשמים. נעמוד תחילה על ממצאיו של בית המשפט בשני הנושאים האמורים, ואחר כך נפנה לעניינו של המערער.
"המרדף":
5. תחילת הארוע היתה במה שנראה לשוטרים המעורבים בעניין כ"מרדף" אחר מכונית פרטית לבנה שנסעה באופן חשוד, מכונית שנמלטה מניידת שדלקה אחריה. השוטרים איבדו קשר עין עם המכונית אחריה דלקו ואחר כך ראו את הרכב בו נהג המערער וסברו כי זהו הרכב שראו לפני שאיבדו קשר עין. בית המשפט לא השתכנע שהמכונית הלבנה אותה ראו השוטרים בתחילת המרדף היא אכן המכונית הלבנה בה נהג המערער. לטענת המערער הוא הגיע בכלל מכיוון אחר. כיוון שבית המשפט לא השתכנע כי בתחילת הדרך רדפו השוטרים אחרי רכבו של המערער, הוא לא זקף לחובת המערער קטע דרך מסוים ולא קצר במהלכו נסעה הניידת עם אורות מהבהבים אחרי רכב לבן. מכל מקום, בית המשפט קיבל כי החל משלב מסוים (שהיה שלב קצר) - מאמצע רחוב בשם סלור - נסעו השוטרים בעקבות רכב לבן, שהתברר בסופו של דבר שהיה נהוג בידי המערער. המערער חצה רמזור באדום כשהניידת ממש צמודה אליו. השוטרים קראו במערכת הכריזה לרכב לעצור, והרכב לא עצר. כשהגיע רכבו של המערער לרחוב בשם פרומקין הושלך האקדח מצידו הימני של הרכב, ואחר -כך החל הרכב להאט מהירות. ברחוב פרומקין הושמעה גם צפירה המכונה "ברווז".
בית המשפט קבע כי ניתן לראות, באמת, כמרדף, רק קטע נסיעה קצרצר על פני כ-150 מטרים, שבסיומו האט המערער את מהירות רכבו ועצר בסוף רחוב פרומקין, שניות לפני שנחסם בידי ניידת.
גרסאות המערער ושני המעורבים האחרים - השניים עלו כטרמפיסטים:
6. המערער נסע, לטענתו, נסיעה חסרת תכלית באמצע הלילה בפתח תקווה כיוון שנדדה שנתו בלילות כתוצאה מתאונת הדרכים שעבר ב-2001. לפי עדות המערער ועדויות חבריו לנסיעה, היו סוסן ויצחק טרמפיסטים ברכבו של המערער. בנסיעתו חסרת התכלית נתקל המערער בסוסן בקטע בו נסע, לטענתו, ממש לפני שניידת המשטרה היתה בעקבותיו. סוסן יצא, לגרסתו שלו, ממקום בילוי. סוסן ביקש מהמערער טרמפ ונענה בחיוב. ממש בסמוך לאחר מכן נתקל המערער גם ביצחק. גם יצחק ביקש מהמערער טרמפ וגם הוא נענה בחיוב. כך, על פי הטענה, נקבצה החבורה לתוך רכבו של המערער. נסיעתם המשותפת היתה קצרצרה משום שמיד בסמוך לעליית סוסן ויצחק על הרכב דרשו מהם השוטרים לעצור. המערער אכן האט ועצר. הוא עצר, לדבריו, ביוזמתו-הוא, כשהבחין בקריאות הניידת, ולא בשל כך שנחסם על-ידה.
7. הערכאה הראשונה תיארה את גרסת השלושה בעניין הטרמפים ולא קבעה ממצא ברור בשאלה אם אכן עלו סוסן ויצחק בזה אחר זה על הרכב במקום שנטען שעלו. בפרק שכותרתו היא "הערת אגב" רשם בית המשפט כך:
"25. יש להודות על האמת, שעל פי מהלך הדברים, כפי שנתברר בבית המשפט ועל אף כל מחדלי המשטרה, מתעורר חשד כבד, לפיו חברו כל שלושת הנאשמים לביצוע מעשה עבירה, כשהם מצוידים באקדח וכובע גרב עם חורים לעיניים (אולי גם עם זוג גרביים) וייתכן-אפילו-שבפריטים נוספים שלא נמצאו.
אולי מדובר גם באותה מכונית שחמקה מן השוטרים ברחוב חובבי ציון והמשיכה לרחוב סלור, כששלושת הנאשמים מצויים בה, ולא כפי הגרסה לפיה עלו עליה הנאשמים 2 ו-3 כטרמפיסטים ברחוב סלור.
אולם גם אם עלו
שם, לצורך ביצועה של העבירה, אין מתפוגג החשד כי שלושתם חברו לביצועו של מעשה אחד, כשהנאשם 2 'לוקח על עצמו את התיק' מסיבות כאלו ואחרות.
אולם, בידוע הוא, ש
על פי חשד או אפשרות אין מרשיעים ואין מזכים נאשמים.
על פי שיטתנו האדברסרית, חייבת התביעה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, אשמתו של כל אחד מהנאשמים על פי הראיות שבידה ועל פי מידת האימון שנותן בית המשפט באותן ראיות, לעומת האימון שהוא נותן בראיות ההגנה" (עמ' 170 לפסק-הדין).
8. במקום אחר מתייחס בית המשפט בפסק הדין לגרסת עד הגנה בשם נאוי ומציין:
"עדותו של שאול נאוי - שנתבקש על ידי גרושתו של הנאשם 1 (המערער - מ.נ.) להיזכר במה שהיה וסיפר שראה את הנאשם 2 (יצחק - מ.נ.) עולה למכוניתו, דווקא ביום ההוא - גם היא איננה יכולה להועיל לנאשם 1, במידה כזו שיש בה כדי להביא סתירת החזקה.
אפילו
אניח שמדובר בעד אובייקטיבי, שלא רק בגלל בקשת גרושת הנאשם 1, אמר מה שאמר ואכן ניחן בזיכרון טוב ועל כן דבריו נכונים - יש בעדותו רק כדי להוכיח שהנאשם 2 חבר לנאשם 1 ליד ה'בסטה' שלו ברחוב סלור. וכבר קבעתי שאין לי כל בטחון כי המכונית שנראתה על ידי השוטרים ברחוב חובבי ציון, היא מכוניתו של הנאשם 1, מה גם שלא ראו כמה אנשים יושבים בה. החבירה הזו אל הנאשם 1 איננה יכולה לאמת את סיפורו של הנאשם 2 על כל מרכיביו, אלא רק את העובדה שעלה אל מכוניתו של הנאשם 1 ברחוב סלור".