השופטת מ' נאור:
1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפיה הוטל על המערער, בגין בזיון בית המשפט, קנס של 75,000 ש"ח והוטל עליו חיוב בהוצאות בסך 25,000 ש"ח.
2. בית המשפט המחוזי נתן צו מניעה זמני שאסר על המערער לשווק בכל דרך פרחים מזן מסוים. המשיבים טענו כי המערער הפר צו זה. על כן נקטו המשיבים בהליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. בית המשפט קבע כי אכן היתה הפרה של הצו, וביודעין.
3. בית המשפט הוסיף וקבע כי מדובר בהפרה בקנה מידה נרחב למטרות מסחריות וכי הסנקציה נועדה ל"שכנוע" כי ההפרה אינה משתלמת. הוא גזר על המערער קנס בסכום של 75,000 ש"ח, תוך שהוא מציין שהפרה נוספת עלולה לסבך את המערער בקנס גבוה יותר ואף במאסר.
4. בין שאר הטענות, טען המערער כי שגה בית המשפט בכך שהטיל על המערער קנס "בפועל" ולא קנס "על תנאי". לשאלתנו השיב בא-כוח המערער כי אם תתקבל טענה זו זונח הוא את שאר טענותיו. נתמקד איפוא בטענה האמורה. לדעתי צודק המערער בטענה: בע"פ 1160/98
שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ ואח' נ' אשכנזי, פ"ד נד (1) 230, 237, קבע השופט ריבלין, בהסכמת חברי הנשיא ברק והשופטת דורנר, תוך אזכור פסיקה קודמת:
"הסנקציה המוטלת על אדם המסרב לציית לצו בית-המשפט נועדה לכפות עליו, על-ידי הטלת קנס או מאסר, לבצע את שנצטווה לעשות. ודוק: הקנס הוא לעתיד והמאסר הוא לעתיד, ומימושם הוא פועל יוצא של הפרה שתבוא
לאחר הטלתם. סעיף 6 לפקודה '..."צופה פני העתיד". הוא בא לכפות ביצוע מעשה או מחדל "מחר"...' (ע"פ 519/82 ... [
גרינברג נ' מ"י, פ"ד לז (ב) 187] בעמ' 191).
תכליתו של הצו היא לכפות ציות בעתיד ולא לענוש בשל מה שאירע בעבר (הנשיא שמגר בע"פ 281/80
לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ'
בר רם בע"מ ... [ואח', פ"ד לד (4) 557] בעמ' 559). '... מטרתה של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו תכליתה להביא לכך שצווי בית-המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל' (השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/98
עזרא [ואח'] נ' זלזניאק [ואח'], ... [פ"ד נג (3) 337], בעמ' 346). אין זה עונש מותנה שנגזר בשל עבירה שכבר בוצעה ושמימושו מותנה בביצוע עבירה נוספת. לפיכך, אין להטיל במסגרת הפקודה מאסר מותנה בגין הרשעה על עבירה שכבר בוצעה. ניתן להתרות בשבט המאסר כדי למנוע הפרה בעתיד.
לפיכך לא יהא מימוש העונש המרתיע בעתיד אוטומטי והוא יופעל על-פי שיקול-דעת בית-המשפט במקרה של הפרה
נוספת (ראו ע"פ 423/88
נלבנדיאן נ' נלבנדיאן ... [פ"ד מד (3) 126], בעמ' 131)" (ההדגשה אינה במקור).
ברע"פ 7148/98 הנזכר בציטוט האמור ציינה השופטת שטרסברג-כהן:
"התכלית החקיקתית שביסוד הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון נדונה בשורה ארוכה של פסקי-דין של בית-משפט זה. בית-המשפט קבע, כי מטרתה של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו תכליתה להביא לידי כך שצווי בית-המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל. מטרת הסנקציה המוטלת מכוח סעיף 6 לפקודת הבזיון היא לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, שלפיה זכה בדין. מכאן הגישה, שלפיה סעיף
6 'צופה פני עתיד', והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו 'מחר' (ראו למשל: ע"פ 6/50
לויט נ' אנגל [פ"ד ד 459], בעמ' 468-469; דב"ע נז/48-13
מדינת ישראל נ' ההסתדרות הכללית החדשה ... [לא פורסם]; ע"פ 519/82
גרינברג נ' מדינת ישראל ... [פ"ד לז (2) 187], בעמ' 191); ע"א 371/78
מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ... [פ"ד לד (4) 232], בעמ' 240-239; ע"א 24/78
ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן ... [פ"ד לג (3) 101], בעמ' 105; ע"פ 281/80
לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ ... [פ"ד לד (4) 557], בעמ' 559)" (ההדגשה אינה במקור).
5. על כן אציע לחברי לקבל את הערעור במובן זה שנבטל את הקנס שהוטל בערכאה הראשונה, ונקבע כי במקום הקנס שבוטל נכפה על המערער בקנס לציית לצו שניתן ביום 11.3.2003, בבש"א 7383/03 בת.א. 2512/02 של בית המשפט המחוזי בתל אביב. הקנס יעמוד על 10,000 ש"ח לכל יום של הפרה.
6. המערער זנח כאמור את כל שאר טענותיו, לכן ההוצאות שנפסקו בערכאה הראשונה יעמדו בעינן.
ש ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת נאור. יחד עם זאת, הדרך שהוליכה אותי לתוצאה זו שונה מדרכה. בפסק דינה מקבלת חברתי את טענת המערער לפיה שגה בית המשפט המחוזי שעה שהטיל על המערער קנס "בפועל" ולא קנס "על תנאי". לשיטתה של חברתי, שעה שבית-המשפט מבקש להטיל קנס מכוחו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הרי ש"הקנס הוא לעתיד והמאסר הוא לעתיד, ומימושם הוא פועל יוצא של הפרה שתבוא לאחר הטלתם". גישתי שלי שונה. לשיטתי, בית-המשפט יכול, בנסיבות מתאימות, להטיל קנס ב"פועל", על אתר, בלא להמתין להפרה שתבוא לאחר הטלתו, ובלבד שמטרת הקנס אינה הענשה על ההתנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרות נוספות בעתיד.
2. סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית המשפט, שהוא מושא המחלוקת בין הצדדים, קובע:
"המסרב לציית לצווי בית-המשפט
6. (1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".
תכליתה של הוראה זו היא לכפות ציות בעתיד להוראות בית המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. ההוראה צופה פני עתיד ולא פני עבר. היא נועדה לכוון התנהגות בעתיד ולא לענוש על התנהגות בעבר. בית משפט זה עמד על כך כבר לפני למעלה מחמישים שנה (ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459 (להלן - פרשת לויט)). השופט ש"ז חשין ציין באותה פרשה כי "סעיף 6 לא קבע עונש על הפרת הצו, אלא הסמיך את בית-המשפט להטיל קנס או מאסר כדי לכוף ציות לצו בעתיד. יוצא מכאן, כי במקום שברור כי הצו לא יקוים בין כך ובין כך, משום שאין אפשרות לקיימו, אין סעיף 6 חל כלל (שם, בע' 469)." הלכה זו השתרשה לאורך השנים שחלפו מאז פסיקתה (ראו למשל את ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 191 - 192; רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 346 (להלן -פרשת עזרא); ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ נ' אשכנזי, פ"ד נד(1) 230, 237 (להלן - פרשת שיז"פ)). אכן, סעיף 6 לפקודה עניינו ב"ביזיון האזרחי" (Civil Contempt) שמטרתו הינה אכיפתית ולא עונשית (ראו
Gompers v. Buck's Stove and Range Co. 31 S.Ct. 492, 498 (1911); Lowe & Sufrin
The Law of Contempt 555 (3
rd ed., 1996); Miller
Contempt of Court 633 (2000)).
3. השופטת נאורמסיקה מהעובדה כי סעיף 6 לפקודה צופה פני עתיד, וכי הוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו "מחר" (פרשת עזרא, בעמ' 346) שגם הסנקציה מכוחו צריכה להיות "על תנאי". לשיטתה, ניתן לקנוס את המפר את צו בית המשפט רק בגין הפרה שתבוא לאחר הטלת הקנס. לגישה זו יש גם סימוכין בספרות (ראו מ' קשת ביזיון בית-משפט 200 (תשס"ב)). דעתי שונה. לשיטתי, אין מניעה, במקרים המתאימים, להטיל קנס על אתר לאור התנהגות המפר עד להטלת הקנס, ובלבד שמטרתו אינה ענישה על התנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרה בעתיד (ראו גולדשטיין "יחסי-הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי-משפט - עקרון הדרך החמורה פחות" משפטים טז 176, 178 (תשמ"ו); כן ראו את דברי הלורד Wilberforce בפרשת
Heatons Transport (St. Helens) Ltd v. Transport and General Workers Union [1972] 3 All ER 101, 117).