הערעור
1. לפניי ערעור על פסק-הדין (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' נמרודי), בת"פ 2699/10.
נגד המערערת הוגש כתב-אישום, לאחר שביקשה להישפט בהליך של ברירת משפט. בהכרעת-דין, שניתנה ביום 25.5.11 לאחר שמיעת ראיות, הורשעה המערערת בעבירה לפי סעיף 11(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960 (להלן - החוק), בכך שביום 1.7.09 בסמוך לשעה 15:37, ברחוב כנפי נשרים בירושלים, העמידה את מכוניתה במקום חניה מוסדר באמצעות כרטיס חניה, מבלי ששילמה אגרת הסדר חניה בשיעורים הנקובים בתוספת לחוק העזר. בגזר-דין שניתן ביום 14.7.11 נידונה המערערת לתשלום קנס בסך 200 ש"ח.
ההליכים בבית-משפט קמא
2. בתשובתה לאישום בבית-משפט קמא, אישרה המערערת, כי החנתה את הרכב במקום ובמועד האמורים, אך טענה כי שילמה אגרת חניה באמצעות מכשיר "איזי פארק" (להלן - גם המכשיר). לתימוכין בטענתה אף הגישה המערערת אישור מחברת "איזי פארק", לפיו כרטיס חניה מס' 511157 הופעל ביום 1.7.09 משעה 15:20 ועד לשעה 15:57 (נ/1). היא ציינה: "לא הנחתי את האיזי פארק בחלון הקדמי. למיטב זכרוני, מכשיר האיזי פארק היה מונח על גבי החלק הבולט שבין כסא הנהג לכסא שלידו, וניתן היה לראות אותו" (עמ' 1 לפרוטוקול).
מטעם המאשימה העידה פקחית החניה, הגב' בקי אפללו, (להלן - הפקחית), והוגשו צילומי הרכב (מ/1 ו-מ/2), העתק דו"ח החניה והערות הפקחית שנרשמו עליו (מ/3). מגרסת הפקחית עולה, כי הרכב חנה בחניה מוסדרת ללא אמצעי תשלום. לדברי הפקחית, היא חיפשה אמצעי תשלום כאמור בשני צדי הרכב ובחזיתו, ומשלא מצאה - נרשם הדו"ח האמור. הפקחית תיעדה את הרכב משלושה צדדים בתמונות האמורות, מהן עולה כי לא הושאר אמצעי תשלום ברכב. לשאלת המערערת, האם בדקה אם הונח דבר על "החלק המוגבה" שבין מושב הנוסע למושב הנהג, השיבה הפקחית כי אינה אמורה לבדוק מה מצוי בתוך הרכב, אלא רק אם הוצמד אמצעי תשלום לחלונות. מעיון בתצלומים עולה, כי הרכב חנה בניצב למדרכה, מעט באלכסון, וכי לא הוצמד אמצעי תשלום באחד מהחלונות משני צדדיו וגם לא על לוח המחוונים
((dashboard.
המערערת העידה, כי השתמשה בכרטיס "איזי פארק" כדי לשלם עבור החניה. בנוסף לאישור בדבר הפעלת כרטיס החניה מס' 5111157 במועד ובשעה האמורים, אשר הוגש בישיבת הטיעון (נ/1), המציאה המערערת אישור מחברת "איזי פארק", לפיו הכרטיס האמור רשום במערכת המחחושבת של החברה על שמה מיום 22.11.07 (נ/2). המערערת לא ציינה בחקירה הראשית היכן הציבה את המכשיר, אך טענה שהיה מונח ברכב בשעת רישום הדו"ח. לשאלה בחקירה הנגדית, היכן הניחה את המכשיר בתוך הרכב, השיבה "חלפו כמעט שנתיים בקרוב, ואני לא מתיימרת לזכור היכן הנחתי את הכרטיס ברכב. בדרך כלל כשהרכב חונה במפרץ חניה מוסדר במאונך למדרכה, בדרך כלל אני מניחה אותו על לוח השעונים. אפשרי גם שאני מניחה את המכשיר בחלונות" (עמ' 3 ש' 4 ו-5). בסיכומיה טענה המערערת, כי סביר להניח שהניחה את המכשיר על לוח המחוונים, אך הפקחית לא התקדמה מספיק אל הרכב, כדי לבחון שמא מונח מכשיר "איזי פארק" על לוח המחוונים: "סביר להניח (קשה לזכור אחרי שנתיים) כפי שאני שמה במקרים כאלה כשהמפרץ מאונך למדרכה, המכשיר מונח על לוח השעונים בצמוד לחלון, במקום שניתן לראות אותו אבל רק אם מסתכלים לתוך הרכב" (עמ' 4 ש' 10-8). לתימוכין בטענתה האמורה, הגישה המערערת תצלום, שצולם על-ידה במועד אחר, שבו לא נראה ממרחק מכשיר "איזי פארק" שהונח על לוח המחוונים (נ/3). המערערת ביקשה מהערכאה הדיונית לזכותה מעבירת החניה שבה הואשמה, הואיל ולטענתה המכשיר היה ברכב, ואף הוצג אישור מחברת "איזי פארק" על הפעלתו.
פסק-דינו של בית-משפט קמא
3. בהכרעת-הדין מפורטת ועניינית קבע בית-משפט קמא, כי לא הוצמד מכשיר "איזי פארק", או כל אמצעי תשלום אחר, לאחד החלונות הקדמיים של הרכב, כמו-גם לחזיתו, זאת בהסתמכו על עדות הפקחית, אשר העידה כי בדקה הצבת אמצעי התשלום בקדמת הרכב ובצדדיו - עדות שאף נתמכה בתצלומים (מ/1 ו-מ/2). אל מול גרסה זו ציין בית-משפט קמא, כי למערערת לא הייתה גרסה אחידה וברורה בעניין מיקום הנחת המכשיר, וכי היא מסרה גרסאות שונות בתשובה לאישום, בעדות ובסיכומים. בהקשר זה הוסיף וציין, כי בניגוד לעדותה בבית-המשפט, מסרה המערערת בתשובתה לאישום גרסה שונה, לפיה, למיטב זכרונה, לא הונח המכשיר בחלון הקדמי, אלא "בחלק הבולט שבין כסא הנהג לכסא שלידו" (עמ' 1). בכל הנוגע לתמונה שצילמה המערערת במועד אחר (נ/3), ציין בית-משפט קמא כי הצילום נעשה ממרחק גדול מן המרחק שבו צילמה הפקחית את הרכב, ואף זוויות הצילום שונות; ומכאן שלא ניתן להסיק דבר על הצבת אמצעי תשלום במועד רישום הדו"ח.
על-יסוד האמור קבע בית-משפט קמא, כי המערערת לא פעלה בהתאם להוראת סעיף 3(ד)(3) לחוק, הקובע כי יש "להצמיד את כרטיס החניה לחלון הדלת הקדמית של הרכב, בצד הקרוב למדרכה, מבפנים, באופן שסימון משך החניה והתאריך ייראו מבחוץ". כן הדגיש בית-המשפט, כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה, לפי סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1979, אשר אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. משכך, הרשיע בית-משפט קמא את המערערת בעבירה שיוחסה לה בכתב-האישום.
בגזר-הדין הטיל בית-המשפט קמא על המערערת קנס בסך כולל של 200 ש"ח, שהנו כפל הקנס המקורי על-פי דו"ח החניה.
תמצית טיעוני הצדדים
4. הצדדים השמיעו טיעוניהם בערעור ביום 6.11.11, ואולם טיעוניהם התמקדו בעיקרם במחלוקת העובדתית. בהחלטה שניתנה ביום 9.11.11 הוזמנו הצדדים להשלמת טיעון בשאלה המשפטית, בדבר הוראות הדין הנוגעות לדרך הצגת מכשיר "איזי פארק" כאמצעי תשלום במקום חניה מוסדר, וטיעוניהם המשלימים נשמעו ביום 11.1.12.
5. בהודעת הערעור בכתב ובטיעוניה בעל-פה, הלינה המערערת על ממצאי הכרעת-הדין, וכן על ההכרעה המשפטית לפיה ביצעה עבירה של העמדת רכב במקום חניה מוסדר מבלי לשלם אגרת הסדר חניה. טענתה העיקרית הנה, כי מהאישורים שהציגה לערכאה הדיונית על ביצוע תשלום באמצעות מכשיר "איזי פארק", עולה כי שילמה עבור החניה, והיה מקום לזכותה מהעבירה שיוחסה לה בכתב-האישום. כן הלינה המערערת בעדותה, על דיוק הפרוטוקול בערכאה הדיונית, וציינה כי לא כל הדברים שהשמיעה נרשמו. לשאלת בית-המשפט, במהלך הערעור, היכן היה מונח מכשיר האיזי פארק, בעת שחזרה לרכב וראתה את דו"ח החניה שהוצמד לשמשתו, השיבה: "אני לא זוכרת איפה היה האיזי פארק, אך אני זוכרת שהיה שם פקח ושאלתי אותו איך נותנים דו"ח שיש איזי פארק, והוא אמר 'זה לא אני, זה מישהו אחר' " (עמ' 2 ש' 5 לפרוטוקול).
6. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור מהטעמים שהובאו על-ידי הערכאה הדיונית בהכרעת-הדין המרשיעה. הוא טען, כי אין מקום להתערב בהכרעה העובדתית שנסמכה על עדותה של פקחית החניה שנמצאה אמינה על-ידי בית-המשפט.
דיון
7. לא מצאתי עילה להתערב בהכרעת-הדין המרשיעה, הן בקביעות העובדתיות והן במסקנות המשפטיות.
בכל הנוגע לקביעת הממצאים העובדתיים, הרי שהלכה פסוקה היא, כי בית-משפט לערעור לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408 (2000); וע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)).
בענייננו, קבע בית-משפט קמא, על-יסוד עדות פקחית החניה, כי לא הוצמד לחלונות הרכב, לא בשמשה הקדמית ולא בחלונות משני צדדיו, מכשיר "איזי פארק" או כרטיס חניה מסוג אחר, כנדרש בחוק. לא מצאתי עילה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים, שנסמכו על התרשמותו של בית-משפט קמא מעדות הפקחית, אשר אף נתמכה בתצלומים של הרכב, והעדפת גרסת הפקחית על-פני זו של המערערת; ובפרט כאשר האחרונה מסרה גרסאות שלא היו אחידות וברורות, ולא זכרה היכן הונח מכשיר ה"איזי פארק".
8. גם לא מצאתי עילה להתערב במסקנה המשפטית של בית-משפט קמא, לפיה אף אם הופעל מכשיר ה"איזי פארק" על-ידי המערערת במועד ובשעה האמורים, הרי שבאי-הצמדתו לרכב, כנדרש בדין, נעברה עבירה לפי סעיף 11(א) לחוק.
סעיף 11(א) לחוק , שבו הורשעה המערערת, מורה: