השופטת א' חיות:
כללי
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בו הורשע המערער בעבירות של שידול לחבלה בנסיבות מחמירות וסיוע לאחר מעשה רצח. על המערער נגזרו עשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הערעור מופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.
כתב האישום ופסק הדין של בית משפט קמא
1. כתב האישום הוגש בשנת 2001 נגד המערער ונגד נאשם נוסף, אברהים אגבריה (להלן: אברהים) ובו יוחסה לשניים מעורבות ברצח כמאל עבדאללה עלי, אשר נעלם כחמש שנים קודם לכן (להלן: המנוח). על פי כתב האישום, ביום 20.3.1996 או בסמוך למועד זה שידל המערער את בנו מנסור פאיז חלאילה (להלן: מנסור) ואת אברהים שהוא אחי אשתו של מנסור, לתקוף ולדקור את המנוח. למחרת היום תקפו אברהים ומנסור את המנוח בעת שזה רעה את צאנו במג'דל כרום, דקרו אותו בסכינים והכו בו בגרזן עד שנפח את נשמתו. עוד נטען בכתב האישום כי מנסור ואברהים הסתירו את גופתו של המנוח, ואז שבו לביתם וסיפרו למערער על מעשיהם. המערער שכעס, כך נטען, על כך שהשניים רצחו את המנוח בעוד שהוא כיוון לדקירתו בלבד, הורה להם לקבור אותו בשעת לילה מאוחרת. מנסור ואברהים אכן קברו את המנוח, ולאחר מכן שרף המערער את בגדיהם ואת בגדי המנוח וכן שרף חלק מכלי הרצח. כעבור זמן מה הורה המערער למנסור ולאברהים לשוב אל מקום קבורת הגופה ולקבור אותה עמוק יותר והם עשו כדבריו.
בגין המעשים שפורטו בכתב האישום יוחסו לאברהים עבירות של רצח ושיבוש מהלכי משפט, ואילו למערער יוחסו עבירות של הריגה, שידול לחבלה בנסיבות מחמירות, סיוע לאחר מעשה ושיבוש מהלכי משפט. נגד מנסור לא הוגש כתב אישום בשל הסכם שנכרת עמו לפיו ישמש עד מדינה נגד המערער ונגד אברהים, ובתמורה ייסגרו חמישה עשר תיקי חקירה שנפתחו נגדו, יינתן לו סכום של 1,000 דולר, ולא יוגש נגדו, כאמור, כתב אישום בפרשה הנדונה.
2. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ס' ג'ובראן, י' דר ור' ג'רג'ורה) זיכה את המערער מעבירת ההריגה ומהעבירה של שיבוש מהלכי משפט, אך הרשיעו בשידול לחבלה בנסיבות מחמירות ובסיוע לאחר מעשה. את ההרשעה ביסס בית המשפט על עדותו של מנסור שסיפר כי המערער הורה לו ולאברהים "לחורר" את המנוח משום שחשד כי המנוח גונב ממנו סמים בהם סחר. מנסור הוסיף וסיפר כי המערער זעם כאשר נודע לו על הרצח, באומרו כי הורה לדקור את המנוח אך לא להורגו. לאחר מכן, כך סיפר מנסור, ציווה המערער עליו ועל אברהים לקבור את הגופה במטע זיתים ושרף את בגדיו של המנוח. עוד סיפר מנסור כי למחרת הורה המערער לו ולאברהים לשוב ולהעמיק את הקבר, וכי יום לאחר מכן שרף את הבגדים שלו ושל אברהים וחלק מכלי הרצח, השחיז את חלקי המתכת של אותם כלים והשליך את הסכינים. עדותו של מנסור הייתה מהימנה על בית המשפט, וסיוע לעדות זו מצא בית המשפט בדברים שאמר אברהים בחקירתו לפיהם ראה המערער כיצד שרפו הוא ומנסור את הבגדים. סיוע נוסף נמצא לבית המשפט במזכר שנערך ביום 9.5.1996, כחודשיים לאחר הרצח, בו צוין כי בעת שהמערער היה עצור בעניין אחר הציע למשטרה לסייע בפענוח רצח המנוח, אם בתמורה יימחק כתב אישום שהוגש נגדו בעבירות סמים. במסגרת הצעתו, כך ציין בית המשפט בהסתמכו על המזכר, סיפק המערער פרטים שבאותה עת לא היו ידועים למשטרה, כגון העובדה שהמנוח נרצח על ידי שני רוצחים; העובדה שהרצח בוצע בסכין ובגרזן; והעובדה שהגרזן הושחז לאחר מכן וידיתו הוצתה. על פי אותו מזכר המערער אף הציע להוביל את החוקרים אל מקום המסתור של הגרזן. בית המשפט הוסיף וציין כי ניתן למצוא סיוע לעדותו של מנסור בגרסתו השקרית של המערער בחקירה, בהכחישו כי ידע על הרצח או כי הציע לסייע בפענוחו, וכן באימרה של המערער כי הוא יודע מה נעשה בגופתו של המנוח ובשתיקתו במספר הזדמנויות בהן נחקר במשטרה. בית המשפט היה ער לעובדה שכל התוספות הראייתיות אותן מנה אינן מתייחסות לעבירת השידול אלא רק לעבירת הסיוע לאחר מעשה שיוחסה למערער, אך קבע כי:
אף שאין לעדותו של מנסור סיוע בדבר חלקו של [המערער] כמשדל לפגיעה [ב]מנוח, הרי אין צורך שראיית הסיוע תתייחס לכל העובדות שבמחלוקת ודי שתתייחס לאחת מהן או לאחדות מהן
בהתבסס על קביעותיו אלה הרשיע, אפוא, בית המשפט המחוזי את המערער בעבירת השידול לחבלה בנסיבות מחמירות ובעבירה של סיוע לאחר מעשה. אשר לעבירת ההריגה קבע בית המשפט כי לא הוכחו העובדות שמכוחן ניתן לייחס למערער ביצוע של מעשה הריגה ועל כן זיכה את המערער מעבירה זו. אשר לעבירת השיבוש קבע בית המשפט כי המעשים המקימים עבירה זו הם אותם המעשים שבגינם הורשע המערער בעבירת הסיוע לאחר מעשה ולפיכך, כך הוסיף בית המשפט וקבע, אין מקום להרשיעו בשתי העבירות גם יחד. בגזר הדין ציין בית המשפט את החומרה שבשידול לבצע עבירה, שידול אשר הוליך בסופו של דבר לאובדן חיי אדם, וכן את החומרה שבסיוע שהגיש המערער לאחר מעשה, בהדגישו בהקשר זה את העובדה שגופת המנוח לא נמצאה עד עצם היום הזה. בית המשפט אף ציין את עברו הפלילי המכביד של המערער בעבירות אלימות וסמים, ובסופו של דבר גזר עליו, כאמור, עשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן חויב המערער לשלם להורי המנוח סך של 25,000 ש"ח. אברהים, שעמד לדין יחד עם המערער, הורשע ברצח ובשיבוש מהלכי משפט, ובית המשפט גזר עליו מאסר עולם.
טענות המערער
3. בערעור שהגיש מלין המערער הן על הרשעתו בעבירות השידול והסיוע לאחר מעשה, והן על חומרת העונש שנגזר עליו. אשר להרשעתו בעבירת השידול טוען המערער כי אין ליתן אמון בעדותו של מנסור, ובהקשר זה הוא מפנה, בין היתר, לסתירות ולשקרים הקיימים, לטענתו, בעדות זו. עוד טוען המערער כי עדותו של מנסור כעד מדינה באשר למעשה השידול שיוחס לו לא נתמכה בראיה מסייעת כלשהי, והוא מדגיש בהקשר זה את שקבע בית המשפט המחוזי עצמו, כי כל הראיות המסייעות שהובאו נוגעות לסיוע לאחר מעשה. המערער מוסיף וטוען כי מכל מקום המעשים המיוחסים לו על פי עדותו של מנסור אינם מקימים את היסודות הנדרשים לשם הרשעתו בעבירה של שידול לחבלה בנסיבות מחמירות. אשר לעבירת הסיוע לאחר מעשה טוען המערער כי הסיוע שבגינו הורשע ניתן לבנו מנסור, ועל כן חל הסייג הקבוע בסעיף 260(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) לפיו "היודע שפלוני עבר עבירה ומקבל אותו או עוזר לו בכוונה שיימלט מעונש, הריהו מסייע לאחר מעשה, זולת אם היה בן זוגו,
הורהו, בנו או בתו של העבריין...".
המשיבה, מצדה, מתנגדת לקבלת הערעור, ולטענתה אין מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא באשר למהימנותו של מנסור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי עדותו של מנסור נתמכת בראיות שפורטו לעיל ולטעמה הגם שלא נמצא סיוע לעדותו של מנסור בדבר השידול ששידל המערער אותו ואת אברהים לדקור את המנוח, די לעניין זה בראיות הסיוע שנמצאו באשר למעורבותו של המערער באירועים שלאחר הרצח. אשר להרשעתו של המערער בסיוע לאחר מעשה טוענת המשיבה כי הסייג הקבוע בסעיף 260(א) אינו חל על המקרה שלפנינו, משום שהמערער סייע לא רק לבנו מנסור אלא גם לאברהים.
דיון
4. טענתו של המערער כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת השידול דינה להתקבל. העדות שעליה ביסס בית המשפט המחוזי את הרשעתו של המערער בעבירת השידול ובעבירת הסיוע לאחר מעשה, הייתה, כאמור, עדותו של מנסור. עדות זו ניתנה על ידי מנסור כעד מדינה ולגבי עדות ממין זה קובע סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971) כי היא טעונה סיוע. ראיית הסיוע הנדרשת צריכה לקשור את הנאשם לביצוע המעשים נשוא כתב האישום ולהתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת (ראו: י' קדמי על הראיות (חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, התשנ"ט) 186 (להלן: קדמי, על הראיות)). במקרה שלפנינו, נמצא לעדותו של מנסור הסיוע הנדרש ככל שהדבר נוגע לסיוע שהגיש המערער לרוצחים לאחר מעשה ואולם, לא נמצאה כל ראיה מסייעת לעדותו בעניין השידול. אדרבא, עדותו של מנסור נסתרה על ידי אברהים שהעיד כי היה זה מנסור אשר יזם את הדקירה ואילו את המערער לא הזכיר אברהים כלל בהקשר זה. כפי שכבר צוין, היה בית משפט קמא ער לכך שעדות מנסור בעניין השידול המיוחס למערער נעדרת סיוע, אך סבר כי די בראיות התומכות במעורבותו של המערער לאחר הרצח על מנת להוות סיוע גם לעניין השידול. בכך שגה בית המשפט. אכן, ייתכנו מקרים בהם די בראיית סיוע התומכת במעורבותו של נאשם בעבירה אחת כדי להוות ראיית סיוע לעניין מעורבותו בעבירה אחרת (ראו: קדמי, על הראיות 240), אך במה דברים אמורים? במקום שמיוחסת לנאשם אחד סדרה של עבירות דומות הקשורות זו בזו, והראיה המסייעת שנמצאה לעבירה אחת תומכת בבירור במסקנה כי נעברו גם העבירות האחרות. כך, לדוגמה, היה המצב במקרה אשר נידון בע"פ 361/70 ג'ובארה נ' מדינת ישראל פ"ד כד(2) 747, בו יוחסו לנאשם שהיה מורה ארבע עבירות שונות של מעשים מגונים אותן ביצע בבית אמו בתלמידה בשעת הפסקת הצהריים בבית הספר. הנאשם טען כי הקטינה מעולם לא ביקרה בבית אמו, ובית המשפט קבע כי עדותו של עד ראייה, אשר ראה את הנאשם נכנס עם המתלוננת למקום באחת מן ההזדמנויות, מפריכה את גרסתו ויכולה להוות ראיה מסייעת לכל אחד מן האישומים (שם, 752). מקרה דומה נידון בע"פ 396/78 זכאי נ' מדינת ישראלפ"ד לג(3) 581. באותו עניין העיד שותפו של הנאשם כי הנאשם ביצע שלושה מעשי זיוף של המחאות בנסיבות דומות ואילו הנאשם הכחיש כי ההמחאות המזויפות היו בידיו בשלב כלשהו. בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי ראיה שהוצגה ולפיה אחת ההמחאות הייתה בידי הנאשם, די בה על מנת לספק את הסיוע הנדרש לעדות השותף לגבי כל שלושה מעשי הזיוף שיוחסו לנאשם (ראו עוד בעניין זה: ע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד לד(1) 480; ע"פ 242/85 חזן ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מא(1) 512; ע"פ 840/79 גבריאלי ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד לה(2) 371; ע"פ 647/84 הרוש ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד לט(1) 253).
המקרה שבפנינו שונה. שתי העבירות שיוחסו למערער אכן קשורות למעשה הרצח של המנוח, אולם לא ניתן להגדירן כסדרה של עבירות בעלות מאפיינים דומים, עד כי התוספת הראייתית שנמצאה לגבי העבירה של סיוע לאחר מעשה מהווה סיוע גם לצורך עבירת השידול לפני מעשה. במילים אחרות - בהחלט ייתכן שהמערער היה מעורב במעשים שנועדו לכסות על הרצח לאחר ביצועו, אך לא היה מעורב כלל בשידולם של מנסור ואברהים לדקור את המנוח. אשר לשקריו של המערער בחקירה. האם שקרים אלה, ובעיקר הכחשתו כי ידע על הרצח וכי הציע לסייע בפענוחו בעבר, יש בהם כדי להוות סיוע לעדותו של מנסור בעניין השידול? סבורני כי התשובה לכך שלילית. אחד התנאים להסתמכות על שקרי נאשם כראיה מסייעת לחובתו הינו התנאי שהשקר קשור אל העבירה המיוחסת לו, ואינו נובע מעילה שונה כגון חששו של הנאשם מלהפליל את עצמו בעבירה אחרת (ראו: ע"פ 543/79 נגר ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד לה(1) 113; ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל פ"ד לו(2), 826). במקרה שבפנינו, קיימת אפשרות סבירה לכך ששקרי המערער הונעו מתוך רצונו שלא לקשור את עצמו לעבירת הסיוע לאחר מעשה, ולאו דווקא מתוך רצון להסתיר את מעורבותו בעבירת השידול. מכל הטעמים שפורטו, נראה לי כי יש לזכות את המערער מעבירת השידול לחבלה בנסיבות מחמירות בה הורשע. נוכח מסקנה זו מתייתר הצורך לדון בטענות נוספות שהעלה המערער לעניין הרשעתו בעבירה זו.
5. לעומת זאת, אני סבורה כי אין לקבל את הטענות שהעלה המערער לעניין הרשעתו בעבירת הסיוע לאחר מעשה. בית משפט זה כבר הביע בעבר דעתו כי הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 260(א) סיפא לחוק העונשין בשל קרבת משפחה בין המסייע לעבריין העיקרי, אינו חל ככלל מקום שהסיוע ניתן גם לשותפיו של הקרוב (ראו והשוו: ע"פ 517/66 אבו כדרה נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כא(1) 246, 250). הדברים עולים מתוך הוראת סעיף 260(א) סיפא הקובעת כי:
היודע שפלוני עבר עבירה ומקבל אותו או עוזר לו בכוונה שיימלט מעונש, הריהו מסייע לאחר מעשה, זולת אם היה בן זוגו, הורהו, בנו או בתו של העבריין; אולם אשה שבנוכחותו ובמרותו של בעלה קיבלה עובר עבירה שבעלה השתתף בה או עזרה לו, כדי שיימלט מעונש - אינה בגדר מסייעת
הנה כי כן, הסייג לאחריות בגין סיוע לאחר מעשה לקרוב משפחה הורחב והוחל על סיוע לשותפו של קרוב רק במקרה אחד, בו ניתן הסיוע האמור על ידי אישה, בנוכחותו ובמרותו של בעלה (אשר לרקע להרחבה זו ראו: ב"ש 298/80 מדינת ישראל נ' לוי ואח' פ"ד לה(1) 267, 278 (להלן: עניין לוי)). לעומת זאת, בסיטואציות אחרות בהן ניתן הסיוע לשותפו של בן משפחה המנוי בסעיף, אין תחולה לסייג. גישה זו טעמה עמה לא רק בשל לשונו של סעיף 260(א) אלא גם בשל שיקולים של מדיניות ראויה. ההתחשבות ביחסי הקרבה המשפחתית המונחת ביסוד הסייג האמור הינה מרחיקת לכת ונראה לי כי אין זה ראוי לפרש את הוראת סעיף 260(א) באופן שירחיב עוד את תחולת הסייג ויכלול בגדרו גם מקרים בהם ניתן הסיוע לא רק לקרוב משפחה אלא גם לשותפו לדבר עבירה.
בדין הורשע, אפוא, המערער בעבירת הסיוע לאחר מעשה, ואין מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ככל שהדבר נוגע להרשעה בעבירה זו.