השופט א' א' לוי:
מבוא
1. ביום 4.12.96 נרצח הנער אסף שטיירמן והוא בן 18 שנים בלבד.
ביום 10.7.01 מצא בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כי המערערים, רעי חורב וסיגלית חיימוביץ' (להלן: "רעי" ו"סיגלית"), בני 17.5 בעת האירוע, ביצעו את הרצח, ובעקבות כך הרשיע את השניים בעבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הערעורים המונחים בפנינו מופנים כולם כנגד העונש. המערערים מלינים על חומרתו, בעוד שהמדינה סבורה כי יש להחמיר בעונשה של סיגלית ולהשוותו לזה שנגזר לרעי.
המסכת העובדתית הניצבת בבסיס הערעורים
2. ואלה הן העובדות עליהן התבססה ההרשעה:
ביום הרצח, שהו סיגלית חיימוביץ (להלן: "סיגלית" או "המערערת"), רעי חורב (להלן: "רעי" או "המערער"), וליהי גלוזמן (להלן: "ליהי"), בבית הוריה של סיגלית בכפר סבא, שם עישנו סיגריה אותה הכינה ליהי ואשר הכילה מריחואנה. בשלב מסוים, עבר המנוח מתחת לביתה של סיגלית, ועל פי הנטען, הוא קרא לעברו של רעי "רעי חורב, יא פחדן, בוא נראה אותך, אני יודע מה אתה עושה. בוא נראה שמה שאתה עושה, תעשה אותו גם למטה פה". השלושה לא ידעו את זהותו של זה אשר קרא את הקריאות, אולם הדבר לא מנע מסיגלית לומר לחבריה "בואו נהרוג אותו". או אז, הציג רעי לשתי חברותיו זוג פגיונות שנשא עמו, וגם סיגלית נטלה פגיון שהיה ברשותה וכן זוג כפפות, והשלושה יצאו מבית הוריה של סיגלית ופנו לעבר חורשה סמוכה, בתקווה שהמנוח יפסע בעקבותיהם.
בהגיעם לחורשה, הבינו השלושה כי המנוח לא עקב אחריהם, ולפיכך יצא רעי לחפשו, ומשמצאו וזיהה אותו לאור היכרות שטחית קודמת שהייתה ביניהם, שכנע את המנוח ללכת עמו לחורשה. המנוח התיישב על הקרקע לצידן של ליהי וסיגלית, ולאחר מספר דקות אותת רעי לבנות בידו והתנפל על המנוח מאחוריו. בידו האחת לפת את צווארו של קורבנו, ובידו האחרת החל דוקר אותו באמצעות הפגיון בפלג גופו העליון. המנוח נאבק ברעי במטרה להשתחרר מאחיזתו ואף התחנן על חייו, ובתגובה נחלצה סיגלית לעזרתו של רעי והלמה במנוח באגרופיה. בשלב מסוים במהלך התקיפה, אחזה את ליהי בהלה והיא זעקה לסיגלית ורעי לחדול ממעשיהם, ומשאלה לא נשמעו לה, נסה מהמקום, אספה את חפציה מביתה של סיגלית ושבה לביתה שבהרצליה. בחורשה המשיך רעי בניסיונו לגרום למותו של המנוח, ובשלב מסוים פנה לסיגלית ואמר לה "אם הוא לא מת, אנחנו מתים". הוא ביקשה לתת לו אבן, ומשעשתה זאת, הלם המערער עם האבן בראשו של קורבנו, והוא המשיך לעשות זאת עם אבן נוספת שנתנה לו סיגלית. לבסוף, צנח המנוח על הקרקע. וכך תאר רעי את האירועים בעת ששחזר אותם בפני חוקריו (ת/6ג): "כאשר קיבלתי את האבן, התחלתי להלום בראשו עד שבסופו של דבר הוא נפל ארצה ... אחרי שהלמתי פה פעם אחת עם האבן הקלה, ביקשתי ממנה, ביקשתי מסיגלית למסור לי אבן יותר כבדה על מנת להלום בו ... אחרי מספר מהלומות של האבן, ההתנגדות נחלשה, עד המצב שבו הוא קרס על הרצפה ... זה כבר מצב שבו אני כולי מכוסה דם, מתנשף בכבדות, מנסה לסיים את העניין הזה ... אני מנסה לחשוב מה יתן לי וודאות כלשהו שהוא באמת, באמת הצלחתי להביא למותו, ואז ראיתי את המוט ברזל, קונסטרוקציה, שהיה מונח בפסולת סביבו. ניסיתי לחנוק אותו באמצעות המוט. לא הצלחתי מכיוון שהמוט עצמו היה חלוד כבר, הקונסטרוקציה, לא הצלחתי לכופף אותו במו ידי, ולגרום לחניקה. אני חושב שלקחתי את הפאוץ' השחור שהיה לו, וניסיתי גם לחנוק אותו באמצעות הפאוץ', אבל אני רחוק מוודאי, ואז נתתי לו אגרוף בשניים ... הלמתי בו, בעטתי בו, קמתי, וברחתי מהיער". לאחר שנראה היה כי המנוח כבר אינו בחיים, נגשה סיגלית וביקשה ללחוץ על צווארו כדי לוודא את מותו, אולם היא התקשתה לעשות זאת הואיל וצווארו היה מגואל בדם.
לאחר כל אלה היו בגדיו של רעי מוכתמים בדם. לפיכך, נדברו רעי וסיגלית כי הוא ימתין לה בבית קברות סמוך עד שתביא לו בגדים נקיים, וכך היה. למחרת, בבוקרו של יום 5.12.96, נמצאה גופתו של אסף בחורשה, וארבע שנים נוספות חלפו עד שהובאו המערערים לדין. במשך כל השנים הללו קשרו ביניהם רעי, סיגלית וליהי קשר של שתיקה. על רצח יזום זה אמר בית המשפט המחוזי בעמוד 19 לגזר דינה של סיגלית:
"... היה זה רצח לשם רצח. מעשה רשעות אכזרי ונתעב לשמו. ללא מניע. ללא זיק של היגיון. ללא קינטור. ללא כל סיבה נראית לעין. ללא רגש של חמלה, וללא היסוס של חרטה. ככה סתם, בערבו של יום, בשכונה פסטורלית של עיר, כנגד מי שחצה באקראי את דרכם של הנאשמים באותה עת".
חשיפתה של הפרשה וחקירת המעורבים בה
3. הגילוי המפתיע לפיו היו המערערים וליהי גלוזמן מעורבים ברצח של אסף שטיירמן, התרחש בעקבות פנייתה של סנדרין חורב, אשתו של רעי (וכיום גרושתו), למשטרת ישראל בחודש דצמבר 2000. בהגיעה לתחנת המשטרה בירושלים, התלוננה סנדרין על כך שרעי תקף אותה, ובמהלך חקירתה סיפרה כי הוא התוודה בפניה שרצח את אסף שטיירמן. עוד באותו היום נעצר רעי, וכשנשאל מהי תגובתו למעצרו ענה בזו הלשון: "אני מודה ברצח של אסף שטיירמן. זה היה ביום 4.12.96 ואני לא רוצה להגיד למה, כי זו גם זכותי שלא להגיב. ברצח היו שותפות איתי סיגלית חיימוביץ' מרח' ארלוזורוב 36 בכפר-סבא, וליהי גלוזמן הגרה בהרצליה". בהמשך חקירתו וגם במשפטו מסר רעי הודאות מפורטות בדבר השתלשלות האירועים ביום הרצח. הודאות אלה היוו את הבסיס להרשעתו. בעקבות מעצרו של רעי והודאתו, החליטה המשטרה לעצור אף את ליהי גלוזמן וסיגלית חיימוביץ'. ליהי נעצרה אף היא ביום 6.12.2000, אולם מעצרה של סיגלית לא התאפשר אז עקב שהייתה בחו"ל. בחקירותיה הראשונות של ליהי היא הכחישה את המעשים שיוחסו לה, ולעתים בחרה בזכות השתיקה. בתאריך 18.12.2000 נחתם עמה הסכם לפיו תשמש עדת מדינה, ובמסגרתו הובטח לה כי לא תועמד לדין בכל עניין הנובע מפרשת הרצח. בעקבות כך תארה בפני חוקריה את אשר התרחש ואת חלקו של כל אחד מהמעורבים בפרשה. כן התברר במהלך חקירתה של ליהי, כי בשנתיים הראשונות שלאחר הרצח, היא קיימה עם רעי מערכת יחסים רומנטית.
העמדתה לדין של סיגלית התעכבה, שכן כאמור, היא לא שהתה בישראל בעת שרעי נעצר והפרשה דווחה בכלי התקשורת. עקב חשש להימלטותה מן הדין, אסר בית המשפט לפרסם כל פרט שעלול לקשור את סיגלית לפרשה, ובשיחת טלפון שניהל עימה מהארץ אחד החוקרים (עופר מועלם) הוא מסר לה שהמשטרה זקוקה לעדותה בלבד. בתאריך 15.1.2001 הגיעה סיגלית לישראל, ונעצרה מייד עם נחיתתה. בחקירותיה הראשונות טענה כי היא אמנם נכחה עם ליהי ורעי בחורשה, אולם הכחישה את העובדות המפלילות שיוחסו לה, והוסיפה כי לאחר שרעי החל לתקוף את המנוח, היא נסה מן החורשה ביחד עם ליהי. המפנה בחקירתה של סיגלית התרחש ביום 16.1.2001, לאחר שהותר לה לשוחח עם בן זוגה, לו אמרה כך: "אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך, ושאני מצטערת שלא אמרתי לך את כל האמת, ואני לא רוצחת, אבל... עדיין לא סיפרתי לך את כל האמת ואני אבין כל תגובה שתהיה לך עכשיו לזה... ואני הולכת פשוט לספר להם עכשיו בדיוק מה שקרה, ורציתי קודם לספר לך". לאחר שיחה זו פתחה סיגלית בהדרגה את סגור לבה, ותארה בפני החוקרים את מעורבותה ברצח.
משפטו של רעי חורב (תפ"ח 1005/01)
4. רעי הודה בעובדותיו של כתב האישום שהוגש נגדו, ובעקבות כך התבקש בית משפט קמא להרשיעו ולגזור את דינו, כדי שיהיה ניתן לזמנו כעד במשפטה של סיגלית. בתאריך 10.7.2001 הורשע רעי ברצח של אסף שטיירמן. נקבע, כי "בחינת חומר הראיות שהוגש על ידי התביעה ... לא מותירה ספק שהודייתו של הנאשם בביצוע המעשים שיוחסו לו הינה הודיית אמת, והייתה חופשייה ומרצון. לא יכול להיות גם כל ספק, על פי כלל הראיות שנזכרו לעיל, שנתמלאו לגבי ביצוע העבירה כל יסודות העבירה כמצוין בסעיף 300(א) לחוק העונשין" (עמוד 16 להכרעת הדין). בעקבות הרשעתו, גזר בית משפט קמא לרעי, ברוב דעות (השופטים נ' עמית וש' ברוש), מאסר עולם, בעוד ששופטת המיעוט (השופטת ר' משל-שוהם) סברה, כי בנסיבות בהן מבצע הרצח הינו קטין, העונש המרבי אותו ניתן להשית עליו הוא 20 שנות מאסר. למחלוקת זאת בין שופטי הרוב לשופטת המיעוט בבית משפט קמא, עוד נשוב בהמשך.
משפטה של סיגלית חיימוביץ' (תפ"ח 1005/01)
5. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשניים: הסוגיה הראשונה עסקה בשאלה אם סיגלית פעלה תוך שהיא מודעת למעשיה, וכאשר היא צופה את אפשרות גרימת התוצאה. בא כוחה של סיגלית לא העלה טענה של אי-שפיות, אולם טען כי הרקע הנפשי שלה, ובין היתר, העובדה כי אושפזה בבית החולים "שלוותא" מספר פעמים, ואף הייתה מאושפזת כשישה חודשים לפני האירוע, יש בה כדי ללמד על מצבה ומניעיה בעת ביצוע העבירה. בפני בית המשפט הונחו חוות דעת פסיכיאטריות ופסיכולוגיות, ומחבריהם של חוות הדעת אף נחקרו בבית המשפט. כן נמצא, כי כחצי שנה לפני האירוע, במהלך אשפוזה, אובחנה סיגלית כסובלת מ-Bipolar Affective Disorder, אולם לאחר ארבעה חודשי אשפוז, משנמצא כי חלה הפוגה במחלתה, היא שוחררה. על כל אלה אמר בית משפט קמא: "יכולני לקבוע בלא כל ספק סביר, שהיא פעלה מתוך חשיבה מודעת והייתה מודעת היטב לכל מה שעשתה, מדוע עשתה זאת, ומה התוצאות שעלולות לצמוח ממעשיה" (עמוד 168 לפסק הדין). עוד נקבע, כי יש לראות בסיגלית כמי שהייתה מודעת למעשיה גם מכוח החזקה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. השאלה השנייה בה נחלקו הצדדים היתה אם לאור מעשיה של סיגלית, יש לראות בה כמי שסייעה לרעי או שמא יש להגדירה כ"מבצעת בצוותא" של מעשה הרצח. בסוגיה זו העדיף בית המשפט את השקפת המדינה וקבע, כי "לא יכול להיות כל ספק כי היא [סיגלית] בגדר מבצע בצוותא" (עמוד 172 לפסק הדין). לאור כל אלה, הורשעה גם סיגלית ברצח.
בשאלת העונש לסיגלית נחלקו דעותיהם של שופטי המותב בבית משפט קמא. אב-בית-הדין, השופט נ' עמית, סבר כי יש להשית על סיגלית חיימוביץ' עונש זהה לזה שהושת על רעי, קרי, מאסר עולם. השופטת ר' משל-שוהם חזרה על עמדתה בדבר עונש המאסר המרבי שניתן לגזור לקטין, ובהתחשב בנסיבותיה האישיות של סיגלית, סברה כי יש להסתפק בעניינה בעונש של 18 שנות מאסר. השופטת ש' ברוש היתה בדעה כי העונש ההולם הוא 24 שנות מאסר. לנוכח חילוקי הדעות, ומכוח סעיף 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נקבע העונש על פי הצעתה של השופטת ברוש, וסיגלית נדונה ל- 24 שנות מאסר.
ערעורו של רעי חורב (ע"פ 9937/01)