פסק-דין בתיק עא 1234/04

1. בפנינו ערעור על פסק דין שניתן על ידי כב' השופט אברהם יעקב ס. נשיא (כתוארו אז) מביהמ"ש השלום בבאר שבע בת.א. 4968/96 מיום 28.10.04. בתובענה זו נתבע המערער וחברה המנוהלת על ידיו היא המשיבה מס' 2 לפרוע חוב בסך 186,553 ש"ח. החוב הוא חובה של המשיבה מס' 2 בעוד שהמערער ערב לסכום זה. אין מחלוקת שבין לבין פורקה החברה ובשל כך התמקד הדיון בתביעה כנגד המערער.

נפסק בערכאה ראשונה כי החברה פרעה חובה כפי שמפורט להלן, בעוד המערער חייב בסכום הנתבע מכוח ערבותו.

המערער מלין בערעור זה על חיובו בסכום התביעה.

המשיבה מס' 1 הגישה ערעור שכנגד בו מתבקש ביה"מ להורות על ביטול פסק הדין שניתן ולהורות כי לא הוכח הסכם לפרעון החוב והמשיבים שכנגד חייבים בתשלום החוב הנטען בתובענה.

2. אין מחלוקת לגבי העובדה שהמערער התחייב בכתב ערבות לערוב לחובותיה של הערבה מס' 2.

3. נטען בפני ביהמ"ש קמא, כי המשיבה מס' 2 הגיעה להסכמה עם המשיב מס' 1 לפרוע את החוב הנ"ל בדרך של הפקדת שיקים על סך 500,000 ש"ח. נטען, כי הבנק קיבל שיקים אלה על סיכונו הוא ובשל כך הוסכם, כי יופקדו שיקים שסכומם עולה על סכום החוב בפועל.

4. לא נערך כל הסכם בכתב באשר לסילוק החוב בדרך של הפקדת השיקים הנ"ל אלא נטען לכך בעדות בעל פה. עד שהובא מטעם המשיבה מס' 1 העיד, כי לא זכור לו כל הסכם שכזה. בשל העדר עדות פוזיטיבית מצד המשיב מס' 1 לענין קיומו או העדרו של הסכם זה פסק ביהמ"ש, כי יש לקבל את עמדת המערער ועל פי ההסכם לו טען יש לראות זאת כי נפרע החוב על ידי הפקדת השיקים הנ"ל.

5. אין מחלוקת לגבי העובדה שבהליכים לפרעון השיקים הנ"ל או חלקם נגבה בסה"כ הסך 37,295 ש"ח.

6. אף שביהמ"ש קיבל את עמדת המערער, כי הנתבעת פרעה את חובה בדרך של הפקדת השיקים הנ"ל עדיין קבע ביהמ"ש כי על המערער כערב עדיין לפרוע את יתרת החוב הואיל וההסכם התייחס אך ורק למשיבה מס' 1.

7. סבורים אנו שמן הדין להביא לביטולו של פסק הדין וזאת מן הטעמים שלהלן:

7.1   לו קיבל ביהמ"ש את הטענה, כי הנתבעת הגיעה להסדר עם הבנק לפיו יפרע החוב במלואו על ידי הפקדת השיקים הנ"ל הרי משנפרע החוב לכאורה לא היה מקום לחייב את הערב. בסע' 4 א' לחוק הערבות תשכ"ז 1967 נאמר, כי "אין ערב חב ביותר מחיובו של החייב....".

7.2   דעתנו היא שלא הוכח ההסכם לו טוען המערער.

אין מחלוקת באשר לעובדה, כי המשיבה מס' 2 נותרה חייבת למשיב מס' 1 את הסכום הנתבע 186,553 ש"ח.

לא הוצג בפני ביהמ"ש כל מסמך המעיד על קיומו של ההסכם הנטען. כל שהובא בפני ביהמ"ש עדות בעל פה של בעל ענין בדבר הוא המערער.

השיקים הופקדו בליווי טפסים של הפקדת שיקים בהם צויין במפורש, כי מדובר בזיכוי ארעי המותנה בפרעון השיקים. ממילא קיימת הלכה, כי רק פרעונו בפועל של שטר ישמש לפרעון החוב. השטר ניתן לפרעון על תנאי (ראה "דיני שטרות" יואל זוסמן מהדורה שישית עמ' 143).

לא הובאה כל ראייה בפני ביהמ"ש באשר לפירוט השיקים שהופקדו ואימתי הופקדו ולא הוכח, כי שיקים אלה הסתכמו בסכום הנטען של 500,000 ש"ח. לא ניתן אפילו פירוט של המועדים בהם הופקדו שיקים אלה.

7.3   אפילו נותר עוד ספק כלשהו באשר לקיום אותו הסכם נראה שטיעוניו של ב"כ המערער יש בהם כדי לסלק כל ספק שנותר ולהביא למסקנה ברורה, כי לא נעשה כל הסכם לפרעון החוב על ידי המשיבה מס' 2 או המערער כפי שנטען. נטען על ידי המערער, כי השיקים המסתכמים בסכום האמור של 500,000 ש"ח לא הופקדו ביום מסויים אלא לאורך שנת 95'. קשה לראות כיצד ניתן לראות בכריתת הסכם כאשר אין מדובר בהפקדת התמורה במועד מוגדר. המערער אף אינו יודע לציין עם מי נעשה ההסכם ואין כל פירוט לגבי המועד בו בוצע ההסכם ותוכנו המדוייק של ההסכם.

7.4   בעל דין הטוען להסכם כנגד מסמך עליו עול השכנוע. טוען המשיב מס' 1 כי השיקים שהופקדו הופקדו בחלקם לגוביינא ובחלקם לבטחון ובשום מקרה לא נעשה כל הסכם לפרוע את החוב על ידי הפקדת שיקים אלה.

8. סופו של דבר, סבורים אנו, כי טעה בימ"ש קמא במסקנתו עת קבע, כי נערך ההסכם לפרעון החוב בדרך האמורה. לפיכך, הננו מחליטים לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד והננו קובעים, כי החוב לו טוען המערער שכנגד בסך 186,553 ש"ח עומד בעינו ליום הגשת התביעה 27.3.96. לפיכך, הננו מחליטים לחייב את המערער הוא המשיב שכנגד בסכום החוב הנ"ל בתוספת ריבית הנהוגה אצל התובע מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. הננו מחייבים את המערער בהוצאות הערעור בסך 20,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל וזאת בנוסף לחיובו בהוצאות אשר נפסקו בערכאה הראשונה.