ע"א
בית המשפט המחוזי חיפה
|
1299-05
14/05/2006
|
בפני השופט:
1. י. גריל (אב"ד)
2. ר. חפרי-וינוגרדוב
3. מ. פינקלשטיין
|
| - נגד - |
התובע:
1. יורם סמיאטיצקי
2. לוטי ליכטי סמיאטיצקי
עו"ד שמעון רביב
|
הנתבע:
בנק לאומי לישראל בע"מ (סניף נהריה)
עו"ד סולומון ליפשיץ ושות'
|
| פסק-דין |
א. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 21.3.06 האזנו לטיעוניו של ב"כ המערערים ובשלב מסויים, לאחר הפסקה, הושגה הסכמה בין הצדדים לפיה ישלם המערער למשיב סך של 350,000 ש"ח במזומן בתוך שלושים יום, כשבתוך פרק זמן זה שמרו הצדדים על האפשרות לפנות לבית המשפט לצורך ביטול ההסכם ועתירה למתן פסק דין במסגרת הערעור על יסוד כל החומר המצוי בפני בית המשפט או לחילופין הגשת הסכם פשרה מפורט.
להסכמה זו נתנו תוקף של פסק דין במעמד ב"כ הצדדים ביום 21.3.06.
בתאריך 1.5.06 הוגשה הודעתם של הצדדים לפיה לא עלה בידם, למרות מאמציהם, להגיע לעמק השווה באשר להסדר הסכסוך ביניהם, ולפיכך עתרו באי-כוחם של שני הצדדים למתן פסק דין לפי החומר המצוי בתיק בית המשפט וטיעוני הצדדים שבפנינו.
אנו מכבדים את בקשתם של הצדדים ומורים על ביטולו של פסק הדין שנתן תוקף להסדר מיום 21.3.06.
נציין שהזכות לפנות לבית המשפט לצורך ביטול ההסכמה הוגבלה לפרק זמן של 30 יום. למעשה, מאז תאריך 21.3.06 ועד מועד קבלת הודעתם של ב"כ הצדדים (1.5.06), חלפו למעלה מ-30 יום וזאת, גם אם נצרף את ימי פגרת הפסח למנין הימים, אך למרות זאת ראינו לנכון לכבד את בקשתם המשותפת של ב"כ הצדדים ופעלנו בהתאם.
ב. הערעור שבפנינו הוא על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' ח. הורוביץ), מיום 3.2.05, ב-ת.א. 20620/99, לפיו חוייבו המערערים (בני זוג לשעבר), לשלם לבנק-המשיב את הסכום של 317,000 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה (4.5.99), בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
בפסק-דינו קבע בית משפט קמא שהמערער מס' 1 יורם סמיאטיצקי (להלן: "המערער"), הודה בבית המשפט בקבלת ההלוואה. טענתו כאילו ההלוואה נפרעה במלואה
לא
הוכחה.
המערער טען, וזאת בגדר הרחבת חזית כפי שקבע בימ"ש קמא, שהבנק הפר הסכם לפיו היה על הבנק להעביר את כספי המט"ח לחשבון הפרטי של המערערים, ולהורות על סגירתו, וכי אם יוותרו כספים יועברו אלה לחשבון העסקי.
בפועל העביר הבנק את כספי המט"ח לטובת יתרת החובה בחשבון העסקי של המערערים (שני המערערים היו ערבים בערבות אישית לחשבון העסקי).
הגם שמדובר בהרחבת חזית, דן בית המשפט קמא בטענה זו של המערערים, ודחה אותה לעיצומו של ענין.
ג. בית משפט קמא היפנה בנימוקיו לעדות מר מנשה דיין שעבד בבנק מעל 31 שנה, שימש במועד הרלוונטי כסגן מנהל הסניף, ובמועד עדותו כבר היה בגימלאות. מר דיין העיד שלפי הוראותיו של המערער נדרש הבנק ביום 9.9.98 להמיר את הכספים שהצטברו בחשבון המט"ח שהתנהל בבנק ע"ש הגב' לוטי (המערערת מס' 2), ולהעביר כספים אלה לחשבון הפרטי.
מתוך כספי המט"ח (837,890 ש"ח) נדרש הבנק על ידי המערער, להעביר 280,000 ש"ח לחשבון העסקי, וכך פעל הבנק.
לפי הוראות אלה אופסה יתרת החשבון הפרטי, אך זאת לתקופה קצרה של שלושה ימים בלבד. כבר ביום 13.9.98 חוייב החשבון בריבית ובפרעון הלוואות, דבר שגרם לחשבון לשוב ולהיות ביתרת חובה דביטורית.
במסגרת חקירתו הנגדית הציג מר דיין דף פרוטוקול שנועד לתעד את סיכום הדברים ושעליו חתום המערער, התומך בפעולות אלה של הבנק.
בימ"ש קמא קבע שהטענה כאילו החליט הבנק מיוזמתו לזקוף 280,000 ש"ח לזכות החשבון העסקי, ובניגוד להסכם עם המערער, היא טענת הגנה שלא הוכחה.
דבריו של העד מר דיין הינם, לפי קביעת בית משפט קמא סבירים והגיוניים, ומאידך גיסא, אם היה הבנק מעביר סכום כזה בניגוד להסכם, סביר שהיתה מוצגת מחאתו של המערער ופנייתו לבנק לתיקון הטעות, בזמן אמת.
ד. בית משפט קמא הוסיף וקבע שהמערער היה מבקר בבנק לעיתים תכופות. המערערים ניהלו עסק, ולצרכיו ניהלו חשבון בנק בהיקפים ניכרים, ולכן, סביר להניח שהמערערים עקבו אחר הפעולות בחשבון באופן שוטף.
עוד קבע בית משפט קמא שאין כל ראיה שהמערער פנה לבנק לפני הגשת התביעה, וכן הוסיף בית משפט קמא שהטענה בדבר פעולת הבנק מיוזמתו, ובניגוד להסכם ותוך הפרתו, אף לא נטענה בתצהיר הבקשה לרשות להגן.
ה. בית משפט קמא קבע שאין בתצהיר רואה החשבון שמטעם המערערים כדי לסתור את עדותו של מר דיין מטעם הבנק.