שני ערעורים שאוחדו על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 151724/02 (כבוד השופט ח. ברנר), לפיו חויב המערער בע"א 3461/05 לשלם למשיבה שם סך של 50,000 ש"ח בצרוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין (להלן: "
פסק הדין").
בדיון שנערך לפנינו ביום 10.10.07 ביקשה המערערת בע"א 3606/05, ד.ס.א.ל. מרחבים - חברה לעבודות עפר בע"מ, למחוק את ערעורה. נותרנו, אפוא, עם ערעור אחד בלבד, ע"א 3461/05. הצדדים יכונו בפסק דין זה ככינויים בערעור שנותר.
רקע
1. משה רזניק, המערער, היה במועדים הרלוונטיים,
מנהל-שכיר בחברת יואל חקלאות 2000 בע"מ שעסקה בגידול ושיווק תוצרת חקלאית (להלן: "
החברה"). בעלי המניות בחברה היו שתי חברות, אליסמה אינטרנשיונל בע"מ וא. פשה סיטונאות פירות וירקות בע"מ. יחד עם המערער, היו רשומים כמנהלי החברה אייל עודד והרצל ציון שהאחרון אף ערב לחובותיה (להלן: "
עודד" ו"
ציון" בהתאמה, ראו תדפיס רשם החברות, נספח 1 לתיק מוצגי המשיבה).
2. במהלך חודש אוגוסט 2001 נתנה המשיבה לחברה שירותי הובלה בשווי של 146,975 ש"ח. בתמורה, קיבלה המשיבה מהחברה בחודש נובמבר 2001 שלוש המחאות שנמשכו מחשבונה בבנק לאומי (להלן: "
החשבון");
האחת, על סך של 46,975 ש"ח שמועד פירעונה חל בתאריך 1.12.01, שכובדה.
השניה
, על סך של
50,000 ש"ח שזמן פירעונה
31.12.01 (להלן: "
ההמחאה") והיא חוללה מחמת
הוראת ביטול שניתנה על ידי המערער.
ההמחאה השלישית על סך של
50,000 ש"ח שזמן פירעונה 31.1.02 לא הוצגה לפירעון, לאחר שנמסר למשיבה על ידי פקידת החברה כי ההמחאות שנמשכו מחשבונה של החברה לא תכובדנה עקב מכירתה של החברה באותה תקופה.
3. בתאריך
8.1.02 אכן מכרו בעלי השליטה בחברה את מניותיה לחברה חדשה, יואל חקלאות 2000 בערבה בע"מ (להלן: "
החברה החדשה"), והמערער פוטר מתפקידו כמנהל החברה.
4. זהו הרקע לתביעה כספית בסך של 100,000 ש"ח, יתרת חוב החברה, אותה הגישה המשיבה בבית משפט השלום. לאחר תיקון התביעה פעמיים, התגבשה רשימת הנתבעים ועמדה על
החברה כמזמינת העבודה ומושכת ההמחאות,
ציון בשל היותו ערב לחובותיה של החברה, וכן
המערער ועודד כמנהלי החברה. כאמור בפסק הדין, ייחסה המשיבה למערער רשלנות וחוסר אכפתיות במסירת ההמחאות בחודש נובמבר 2001 כשכבר במועד זה לא היתה כוונה לכבדן. זאת משום שהמערער ידע על חילולם של שיקים רבים אחרים באותה תקופה מחמת אי פירעון וכי חשבון החברה בבנק אחר, בנק הפועלים, הוגבל. עוד נטען על ידי המשיבה כי ביטול ההמחאה היה חלק מניהול עסק בתרמית שבא לידי ביטוי במתן הוראות לביטול שיקים ללא כל הצדקה עניינית כל אימת שהחשבון, שלא היה לו קו אשראי, עמד להיכנס ליתרת חובה. אלמלא ניתנה הוראת הביטול הספציפית של המערער, ההמחאה היתה נפרעת, שכן חשבון החברה עמד ביתרת זכות ביום בו הוצגה ההמחאה לפירעון. בפועל, העדיפו מנהלי החברה לבטל את ההמחאה ואת הכספים הפנויים שבחשבון להעביר לבנק אחר. זאת, גם משום שלמערער היה אינטרס שהחשבון לא יעמוד ביתרת חובה, באשר הוא היה ערב לו. עוד נטען כי המערער ועודד העבירו את כל נכסיה של החברה לחברה החדשה, וכי עודד דאג לכך כי החברה החדשה תמסור למשיבה שיקים חלופיים (25,000 ש"ח x 4) שחוללו אף הם באי פירעון. לחברה, אגב, מונה כונס נכסים מספר חודשים לאחר הקמתה, בתאריך 22.4.02. בכל אלה היה משום ניצול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להשתמט מחובות, ומשום כך יש להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל עליהם אחריות אישית לחוב, כמנהלים.
5. במסגרת ההליך לפני בית משפט השלום ניתנו מספר פסק דין; הן נגד החברה - בהעדר הגנה; הן נגד הערב ציון, הן פסק דין שנתן תוקף להסדר פשרה אליו הגיע עודד עם המשיבה. למעשה, פסק דינו של בית משפט השלום מיום 30.10.05 שהערעור עליו מונח לפנינו, מתייחס אך ורק לעניינו של המערער. וכך נקבע בו; כל טענות המשיבה כאילו המערער ניהל את החברה תוך תרמית, נדחו. בית המשפט לא מצא ראיות לכך כי בעת הזמנת העבודה וביצועה בחודש אוגוסט 2001 (מועד יצירת החבות כלפי המשיבה) היתה כוונה מצדה של החברה שלא לשלם עבורה. ממילא, אין כל ראיה לכך שהמערער היה מעורב בהזמנת העבודה. אין מקום להטיל על המערער חבות אישית רק מן הטעם כי משך בשמה של החברה בחודש נובמבר 2001 את ההמחאות לפקודת המשיבה. בית המשפט גם דחה את הטענה כי למערער היה אינטרס אישי שחשבון החברה יעמוד ביתרת זכות, באשר לא ערב לחובות החברה בחשבון זה. הטענה כי במסגרת ניהול החברה בוטלו המחאות של ספקים כדבר שבשגרה, נדחתה אף היא וכך גם הטענה כי החברה נוהלה בחוסר אחריות ותוך ריקון החברה מיבולים חקלאיים. בכלל, בית המשפט מצא להדגיש כי המערער הותיר עליו בעדותו רושם של אדם אמין, נקי כפיים וישר דרך, שלא ניסה לגמד את מעמדו כמנהלה של החברה וכמי שהיה מופקד על ענייניה הכספיים. עדותו, כך מצא בית המשפט, היתה כנה ומהימנה.
עם זאת, הוסיף וקבע בית המשפט כי הגם שאין המערער חב בתשלום נזקי המשיבה משום זדון, חב הוא מכוח עוולת הרשלנות בהתייחס להוראת הביטול שנתן. המערער טען אמנם כי ציון מסר לו שבהסכמת המשיבה תוחלפנה המחאות החברה בהמחאות של החברה החדשה. אולם, אמירתו של ציון הינה בגדר עדות מפי השמועה והיא התבררה כלא נכונה. הנסיבות מלמדות דווקא על העדר הסכמה מצידה של המשיבה לביטולה של ההמחאה במועד בו בוטלה, ורק לאחר הגשת התביעה הושגה הסכמה על החלפת ההמחאות באחרות, בכפוף לפירעונן של ההמחאות החדשות, דבר שלא קרה בפועל. התרשלותו של המערער התבטאה בכך שלא דאג לברר באופן אישי כי המשיבה אכן נתנה הסכמתה, כפי שהוצג לו על ידי ציון, קודם שהורה על ביטול ההמחאה. הסכמתה המאוחרת איננה מכשירה בדיעבד את הוראת הביטול. הוסיף וקבע בית המשפט כי הרצון להימנע מהגבלת החשבון אינו יכול להיחשב כעילה מוצדקת לביטול ההמחאה שזמן פירעונה הגיעה והתמורה בגינה ניתנה במלואה ואיננה שנויה במחלוקת. ביטול ההמחאה בנסיבות אלו נועד להתחמק מהוראות חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א - 1981 (להלן: "
חוק שיקים ללא כיסוי") ויש בו פגיעה בלתי מוצדקת באינטרסים של המשיבה והפרת חובת הזהירות כלפיה. עוד קבע השופט המלומד כי אלמלא הוראת הביטול שניתנה בתאריך 1.1.02, יש יסוד להניח כי ההמחאה היתה נפרעת, הואיל ובאותה עת היה חשבונה של החברה מצוי ביתרת זכות בעקבות הפקדת סכום של כ - 137,000 ש"ח החזרי מס. כן הפנה לעובדה כי ההמחאה לא נפרעה מחמת "העדר כיסוי", אלא מחמת הוראת ביטול. כתוצאה, הנזק שנגרם למשיבה בעקבות הוראת הביטול שנתן המערער הוא בגובה סכום ההמחאה.
סיכומו של דבר, קבע השופט המלומד כי העובדה שהמערער פעל כאורגן של החברה איננה מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה. במקום בו מתקיימים כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין, אין למנהל חסינות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל.
בשולי הדברים דחה בית המשפט את התביעה נגד המערער בכל הקשור להמחאה השלישית שכלל לא הוצגה לפירעון, לאחר שנמצא כי בתאריך פירעונה ממילא היה כבר חשבונה מוגבל.
מכאן לערעור שלפנינו.
6. לטענת המערער לא יוחסה לו בכתבי בי-הדין לפני הערכאה הדיונית רשלנות בקשר עם הוראת הביטול, אלא לעניין אחר - נטילת התחייבויות כספיות באוגוסט 2001 ועצם משיכת השיקים בנובמבר 2001. משום כך, חיובו בעילה זו, בהקשר של ביטול ההמחאה, חורג מן הפלוגתאות ומעילות התביעה, והינו שגוי.
לגופם של דברים, מלין המערער על קביעתו של בית המשפט כי שומה היה עליו לברר, באופן אישי, כי המשיבה מסכימה לביטול ההמחאה. לטענתו, היה זה סביר לסמוך על דברי מנהל אחר (ציון) בדבר משא ומתן המתנהל לדחיית הפירעון. אשר לביטול ההמחאה על ידו, מבאר המערער כי ההמחאה הוצגה לפירעון בתאריך 31.12.01, והגיעה לסניף הבנק בו מתנהל החשבון למחרת, בתאריך 1.1.02. סך ההמחאות שהוצגו לפירעון ביום זה עמד על 171,226 ש"ח. בחשבון היתה נכון ליום 31.12.01 יתרת זכות של 13,580 ש"ח וברי כי מתוך סך ההתחייבויות שהוצגו לפירעון ממילא לא היה נפרע סכום של 157,646 ש"ח - ההפרש שבין יתרת הזכות לבין ההתחייבויות שהוצגו לפירעון. השאלה היתה רק
אילו מתוך ההמחאות שהוצגו לפירעון באותם ימים לא היו נפרעות. חובת הזהירות המוטלת על המנהל על פי חוק החברות, התשי"ט - 1999 (להלן: "
חוק החברות") הינה, בראש ובראשונה, כלפי החברה ובעלי מניותיה. במצב של מצוקה כספית ועל מנת למנוע קריסת החברה והפסקת פעילותה לאלתר החליט לבטל שתי המחאות שסכומן גבוה, ולשלם התחייבויות אחרות. המערער לא נחקר אילו המחאות היתה אמורה החברה לפרוע ב - 1.2.02, על מה הוצאו ההמחאות ומה היתה עלולה להיות השפעת אי פרעונן של אותן התחייבויות אותן פרע. הואיל ולא נחקר כאמור, יש להניח כי בחר באופן סביר. בפועל, כך נטען, נוכח מצבה הפיננסי של החברה, הוראת הביטול לא גרמה לכל נזק למשיבה. כן נטען כי ברצונו למנוע הגבלת חשבון החברה בבנק לא היה משום התחמקות שלא כדין מחוק שיקים ללא כיסוי, ובעקבות רע"א 6553/97
חגאי נ' עבודי, פ"ד נב(2) 345, 346 (1998) (להלן: "
פרשת עבודי") ביטול שיק אינו פעולה שיש לייחס לה, לכשעצמה, התנהגות פסולה. ממילא אין הביטול שולל זכויות כלשהן מהאוחז בשיק כלפי המושך.
בסופו של דבר, חיוב מנהל החברה שפעל ביושר ובתום לב בגין אי פירעון חובות חברה שנקלעה לקשיים, הינו בלתי נסבל ודין התביעה נגדו היה להדחות. בהתאמה, דין הערעור להתקבל.
7. לטענת המשיבה עילת הרשלנות באה בגדרי "כתב תשובה לכתב הגנה מתוקן" שהוגש על ידה בהתאם לתקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "
התקסד"א"). עוד היא מציינת כי מלכתחילה נסבה התביעה נגד המערער על התנהלות רשלנית בניהול כספי החברה וחשיפתם של ספקים ל"שמיטת חובות" כשיטת עבודה.