1. המערערת והמשיב הם שכנים בבית משותף ברח' הילל בחיפה.
המערערת הינה בעלת דירה בקומת הקרקע ואילו המשיב בעל דירה בקומה שמעל לדירת המערערת. שתי הדירות פונות לאחת משתי חצרות הבית המשותף, חצר הסמוכה לדירת המערערת, בה טיפחה המערערת גינה מרהיבה, כעולה מתמונות שצירפה.
המשיב הגיש תביעה לבית משפט השלום בחיפה כנגד המערערת, למתן צו לפיו ייאסר עליה ביצוע פעולות מסויימות בשטח הגינה הצמודה לדירתה והינה חלק מהרכוש המשותף (ת.א. 15908/04).
בפסק דינו, שניתן לאחר שמיעת ראיות, קבע בית המשפט (כב' השופטת למלשטרייך-לטר) כי הנושא היחיד שנותר במחלוקת הוא האכלת חתולי רחוב בתחומי החצר, המהווה רכוש משותף, וזה הוא הנושא שהוכרע בפסק הדין ועומד עתה במרכז הערעור שהגישה המערערת על פסק הדין.
בפסק דינו מצא בית המשפט כי בהתחשב בעובדה שהנתבעת מחזיקה בכ- 7 חתולים מאומצים ומאכילה לדבריה חתולי רחוב בעשרות, יש משום שימוש שאיננו סביר בחצר המשותפת של הבית המשותף. בית המשפט סבר שאין להקל ראש בטענות התובע על דבר קיום ריחות ויללות בחצר. לגישתו, שימוש זה איננו סביר אם ייבחן בעיניו של שכן שדירתו מצויה מעל החצר, והוא עצמו איננו חבר פעיל באגודה לצער בעלי חיים ואיננו מקורב לנושא (סעיף 5.6 לפסק הדין).
עוד מציין בית המשפט, כי:
"לתפישתי, קיומם של עשרות חתולים במקום, הצבת מזון לחתולים במרחבי החצר, קיומם של החתולים בשעות ההאכלה ואף לאחר מכן, שוטטות החתולים באזור, הלכלוך והצחנה שהנתבעת אומנם מקפידה לדבריה לנקות מדי יום, יללות החתולים, קפיצת החתולים למרפסת התובע, כל אלו עולים לכדי הפרעה ממשית, מהותית ולא חולפת שיש בה כדי לפגום בזכות התובע להנאה סבירה מהמקרקעין." (סעיף 6.3 לפסה"ד).
בית המשפט מצא כי המצב העובדתי בחצר המהווה רכוש משותף כפי שמתואר לעיל, עולה כדי מטרד כהגדרתו בסעיף 44 לפקודת הנזיקין.
בסקרו את מאזן הנוחות, ציין כי יש למצוא את נקודת האיזון המבטאת את משקלה של החובה להגן על בעלי חיים אל מול הצורך האנושי, ברווחה והצורך הנפשי של האדם לטפל בבעלי החיים.
לגישתו, האיזון הראוי הוא האכלת החתולים מחוץ לתחומי החצר, המהווה רכוש משותף, פתרון על פיו תישמר זכותו של התובע, וגם הנתבעת לא תיפגע.
בסיום פסק הדין, ניתן צו מניעה לפיו הנתבעת תימנע מלהאכיל חתולים כלשהם בתחומי החצר המהווה רכוש משותף, לרבות על גדר הבטון וכן במרחק של מטר מגדר זו והחוצה.
בית המשפט מוסיף כי בדרך זו לא ייגרם לנתבעת נזק שכן תוכל להמשיך ולהאכיל את החתולים מחוץ לתחום האמור ומחוץ לתחומי הבית המשותף, וגם החתולים לא ינזקו שכן הם מצויים בשכונת מגורים פעילה שפחי האשפה שבה עולים על גדותיהם.
2. על פסק דין זה הגישה הגב' קגן את הערעור הנוכחי לבית המשפט המחוזי.
בערעורה מדגישה המערערת כי היא מאכילה באופן קבוע כ- 18-17 חתולי רחוב מזה כ- 11 שנים, דואגת לסרס ולעקר אותם ונותנת להם טיפול רפואי שוטף, כאשר במשך 9 שנים נעשה הדבר באין מפריע ובעידוד שכנים רבים הנהנים מסביבה נקיה מעכברים ונחשים ובהעדר מטרד כלשהו.
המערערת סבורה כי בית המשפט שגה בקובעו כי במקום נוצר מטרד, ובכך שהרחיב את הצו אף אל מעבר גבולות החצר. לגישתה, פסיקתו היא בלתי מידתית ופוגעת בבעלי החיים. עוד סבורה המערערת, כי שגה ביהמ"ש בכך שקבע כי מדובר בשימוש בלתי סביר במקרקעין.
המערערת סבורה כי לא הוכח שמתקיים במקום ריח צחנה, טוענת כי האיסור להאכיל חתולים בתחומי הרכוש המשותף פוגע בזכות קנינה, וכי מדובר בשימוש סביר. עוד טענה כי בית המשפט התעלם מזכותה לחמול, להציל ולדאוג ליצורים חסרי ישע, כאשר זכותה של המערערת להאכיל בעלי חיים מתבססת גם על חוק יסוד חופש העיסוק ועל חוק יסוד כבוד האדם וחרותו.
המשיב סבור כי מדובר בהאכלת כ- 23 חתולי רחוב, מזכיר כי החצר המהווה רכוש משותף ומצויה מתחת לדירתו, מזכיר עניינים שונים שבפסק הדין התברר כי הוסדרו על דרך של פשרה, מזכיר צחנה וטינופת, העדר אפשרות לפתוח חלונות, שכן החתולים חודרים לדירה ומביאים איתם לכלוך וריחות רעים, טוען כי חייו וחיי אישתו הפכו לבלתי נסבלים, הם כלואים בדירתם וחשים כאילו הם מתגוררים בגן חיות.
המשיב מציין כי בעקבות פסק הדין, מצליחה התובעת להאכיל את החתולים מחוץ לחצר הבית וכי זהו הפתרון הראוי.
המשיב תומך בפסק הדין.