1. בשלהי שנת 2009 הודיע המשיב למערערת כי בביקורת שנערכה בנכס שבבעלותה נמצא כי הוא משמש כישיבה (ולא כבית כנסת הפטור מארנונה), ומשכך הוחלט לשנות את סיווגו לצרכי ארנונה לתעריף "מוסדות" החל מראשית שנת המס, היינו, 1.1.2009. המערערת השיגה בפני המשיב על החלטה זו, ומשנדחתה השגתה, הגישה ערר. ביום 20.11.11 דחתה ועדת הערר לענייני ארנונה את הערר, ומכאן הערעור.
2. בהחלטה נשוא הערעור קובעת ועדת הערר כי ככל שטענות המערערת נסובות על חיובה באופן רטרואקטיבי מראשית שנת המס, הרי שאין ההכרעה בהן מצויה בסמכותה. עם זאת מצאה לנכון להעיר, כי החלת חיוב באופן רטרואקטיבי מתחילת אותה שנת מס אינה נחשבת לחיוב רטרואקטיבי פסול. בכל הנוגע לטענות שעניינן השימוש בנכס כבית כנסת מציינת הוועדה כי אין מחלוקת שהנכס המדובר משמש
גם כבית כנסת. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה מה השימוש העיקרי בנכס: לימוד תורה או מקום תפילה. קביעת ועדת הערר היא כי מן החומר המצוי בתיק עולה כי ייעודו העיקרי של הנכס הוא בית מדרש ולא בית כנסת. בין היתר מפנה הוועדה לכך שהשם המופיע בשילוט על כתלי המבנה, מבפנים ומבחוץ, הוא "ישיבת החיים והשלום". כך גם עולים הדברים ממטרות העמותה, מארגון ומאופי צורת הישיבה במקום, המאפיין בית מדרש, ומקיומם של ספרי הלימוד הרבים במקום.
3. בערעור שלפניי טוענת המערערת, כי על פי התיקון בפקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פיטורין) 1938 (להלן:
פקודת הפיטורין), חל הפטור מארנונה גם על בתי כנסת שנעשים בהם שימושים נוספים, מלבד תפילה. משכך, טעתה ועדת הערר בקובעה כי על מנת לזכות בפטור נדרש שימוש בלעדי במקום כבית כנסת.
טענה זו אין בידי לקבל, ונראה כי המערערת קוראת לתוכה את מה שלא נאמר בה.
4. נוסחו המקורי של סעיף 5ג(ה)(1) לפקודת הפיטורין הגדיר מקום תפילה לצורך קבלת פטור באופן הבא:
"בית כנסת, כנסיה, מסגד או בית תפילה אחר, והכל לגבי השטח המשמש לצורכי תפילה ואשר אין בו פעילות עסקית".
לנוסח זה הוסף סעיף חדש, סעיף 5ג(ה)(1א), אשר תכליתו להבהיר את מה שהיה מקובל על משרד הפנים עוד בטרם התיקון, והוא שהפטור הנדון חל גם על בתי כנסת שמתקיימים בהם שיעורי תורה או פעילות של תרבות תורנית, כגון הכנת נערים לבר-מצוה. בדברי ההסבר לתיקון נאמר כי תכלית הוספת הסעיף היא הבהרת המצב המשפטי,
"ולקבוע במפורש שגם אם מתקיימים בבית כנסת שייעודו העיקרי הוא תפילה, לימוד תורה ותרבות תורנית שאינם למטרות רווח, בית הכנסת יהיה פטור מארנונה...". זו לשונו של הסעיף שהוסף:
"בית כנסת, לרבות מבנה או חלק ממבנה שייעודו העיקרי הוא קיום תפילה, והשימושים הנוספים בו, ככל שישנם, הם ללימוד תורה או לצרכים הנובעים מקיום התפילה ומלימוד התורה, ושאין בו פעילות עסקית".
5. הנה כי כן, לשונו של סעיף הפטור ברורה: הפטור ניתן לבית כנסת, היינו למבנה (או חלק ממבנה) שזה
ייעודו העיקרי, גם אם מתקיימים בו שיעורים ללימוד תורה ופעילות דומה שאינה למטרת רווח. כך הבינה ועדת הערר את סעיף הפטור, וכך התייחס לסוגיה גם המשיב. ועדת הערר לא קבעה כי יש להוכיח שהשימוש בנכס כבית כנסת הוא שימוש
בלעדי, כי אם שימוש עיקרי. ואכן, הדין עם ועדת הערר.
6. נקודת המוצא היא, כי לפטורים הקבועים בפקודת הפיטורין יש ליתן פרשנות מצמצמת, על מנת שהפטור מארנונה יינתן רק לתכלית לשמה נועד. כל כך, משום שמשמעות מתן הפטור היא הכבדת נטל המס על נישומים אחרים, או פגיעה ברמת השירותים שהרשות המקומית אמורה לספק לתושביה (עמ"נ (י-ם) 526/08
ישיבת מקדש המלך נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, מיום 28.12.08; עת"מ (חיפה) 529/02
האיגוד הארצי לקציני ים ואח' נ' מדינת ישראל, מיום 28.8.03; בג"צ 6741/99
ארנן יקותיאלי ואח' נ' שר הפנים, מיום 4.4.01).
קבלת עמדתה של המערערת משמעותה, כי כל אימת שאדם מציב במקום שבחזקתו, ארון קודש ומקיים בו מניין קבוע, באופן אינצידנטאלי לפעילות העיקרית המתקיימת במקום, הופך הנכס או אותו חלק מן הנכס ל"בית כנסת". כך, מעביד במקום עבודה, אדם פרטי בבית מגוריו, וכיוצא באלה דוגמאות. ברי, כי לא לכך התכוון המחוקק. לא זו הייתה תכלית הפטור. כוונת המחוקק הייתה לפטור בית כנסת ככזה, והתיקון נועד להבהיר כי גם אם מתבצעות בו פעילויות הכרוכות באופי המקום כבית כנסת, כגון מתן שיעורי תורה בסמוך לזמני התפילות וכדומה, לא יהיה בכך כדי לשלול מן המקום את עובדת היותו בית כנסת. התיקון לחוק משנת 2010 לא שינה דבר, אלא בא להבהיר את המובן מאליו. משכך, דבריה של כב' הנשיאה מ' ארד בפרשת
ישיבת מקדש המלך (לעיל), שנכתבו עוד לפני התיקון, יפים, בכל הכבוד, לענייננו:
"המשיב אמנם ציין כי הוא מאשר פטורים לפי הסעיף האמור גם בגין שטחים בבתי כנסת שבהם מתקיימת פעילות של לימוד תורה בין זמני התפילות, אך זאת לגבי נכסים שהשימוש העיקרי בהם הוא כ"בית כנסת", בעוד שהנכס נשוא הערעור הנוכחי אינו נכס שהשימוש העיקרי בו הוא כבית כנסת, אלא נכס הממוקם בתוך ישיבה ומהווה חלק אינטגראלי ממנה ואשר השימוש העיקרי בו הוא לצרכי לימוד. לעניין זה מקובל עליי כי אין דין בית כנסת שלגביו אין חולק כי שימושו העיקרי הוא לצרכי תפילה ומתקיימת בו פעילות לימודית בין זמני התפילות, כדין בית הכנסת שמפעילה העותרת, הממוקם בתוך ישיבה, בין חדרי הלימוד, ואשר משמש בעיקר, או למצער גם, כאחת מכיתות הלימוד בישיבה. זאת, בין השאר, נוכח החשש מפני עשיית שימוש לרעה בפטור המוענק לבתי כנסת אם יחליט המשיב לאשרו גם במקרים דוגמת בית הכנסת נשוא ההליך הנוכחי. גישת המשיב לפיה יוענק פטור מארנונה לבתי כנסת מהסוג הראשון, אך לא לבית כנסת דוגמת זה שמפעילה העותרת, היא, לפיכך, סבירה, ולא ראיתי מקום להתערב בה".
7. מלבד עצם השמעת הטענה כי הנכס הנדון משמש כבית כנסת, לא הציגה המערערת כל ראיה לכך, ואין חולק כי הנטל הוא על המערערת, הטוענת לפטור. לעומת זאת, המשיב הציג דו"ח ביקורת ותמונות המוכיחים, מעבר לכל ספק, כי המקום בו מדובר משמש ישיבה. עיון בתמונות מעלה, כי השולחנות בנכס מסודרים לשם לימוד בחברותא, ולא כמו בבית כנסת. על קירות המבנה אצטבאות רבות, המכילות ספרי קודש, וכך גם מונחים ספרי קודש על השולחנות, וניתן להיווכח כי תלמידי הישיבה יושבים בחברותא ולומדים. אכן, בנכס נמצא גם ארון קודש, ובעת התפילה מתכנסים בו התלמידים ומתפללים. אולם ייעודו העיקרי של הנכס הוא ישיבה ולא בית כנסת. לא למותר לציין, כי גם השילוט מחוץ למבנה מעיד על עצמו כי המדובר ב"ישיבת החיים והשלום". לנוכח אלה, בדין הגיעה ועדת הערר למסקנה כי אין המדובר בנכס שייעודו העיקרי בית כנסת.
8. אלא שבכך אין מסתיים דיוננו. כאמור, המערערת טוענת כי המשיב לא רשאי היה להחיל את הודעת ביטול הפטור מראשית שנת המס בה בוצעה הביקורת (2009), שכן המדובר בהחלה רטרואקטיבית, ואילו הוועדה קבעה כי לא תדון בסוגית הרטרואקטיביות, שאין היא מוסמכת לדון בה, אולם הוסיפה והעירה, לדידה למעלה מן הצורך, כי אין חיוב בתוך שנת מס בגדר חיוב רטרואקטיבי. בעניין זה מסקנתי היא, כי סוגיית הרטרואקטיביות שלובה, למעשה, בשאלת סיווגו של הנכס, המסורה לסמכות המשיב וממילא לסמכות ועדת הערר, ולא נכון היה להפריד ביניהן. רוצה לומר, השאלה העומדת על הפרק היא האם בדין קבע המשיב כי יש לראות את הנכס כישיבה ולא כבית כנסת החל מראשית שנת 2009 (לפחות), ולא רק החל ממועד הודעת השומה (16.12.2009). יש להדגיש, כי המדובר במחלוקת הנוגעת לאותה שנת מס, שכן, כאמור, המשיב נמנע מלבטל את הפטור אחורנית. עניין זה מסור לסמכותה של ועדת הערר, ומשנמנעה מלדון בו, מן הראוי להחזיר את הדיון לשם השלמתו בפניה.
סוף דבר, בכפוף להשלמה הנדרשת כאמור בפסקה לעיל, הערעור נדחה.
בנסיבות אלה, לא אעשה צו להוצאות.
המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.