השופטת א' חיות:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט י' מרזל) מיום 25.7.2010, בו נדחתה עתירה שהגישו המערערים לביטול שתי תכניות מתאר מקומיות שיש בביצוען כדי לחסום כניסת אור ואוויר לחלונות דירה שבבעלותם.
הרקע העובדתי
1. המערערים הם בעליה של דירה ברחוב שאול המלך 21 בירושלים, הבנויה על מקרקעין הידועים כחלקה 83 בגוש 30106 ומשמשת למגורי ביתם (להלן: הדירה). על חלקה 82 הצמודה (רחוב שאול המלך 19) ניצב בניין בבעלות המשיבה 4, עמותת "קרן יד שמואל ותמר מפעלי תורה וחסד", המנוהלת על-ידי המשיב 3, מר ורדי קסביאן (להלן: הבניין). החזית הדרומית של הדירה בנויה על קו הגבול שבין חלקה 83 לחלקה 82 ("קו בניין אפס") כך שנכון למועד הגשת העתירה נושא ערעור זה בשנת 2010, הפריד בין הדירה לבניין מרווח צר ברוחב של כמטר וחצי בלבד. בחזית זו של הדירה מצויים שישה פתחים - חלונות הפונים אל המרווח - שאפשרו כניסת אור ואוויר לחדרי הדירה. בשנת 2003 יזמו המשיבים 4-3 (להלן: המשיבים) תכנית מתאר חדשה לחלקה 82 ובה שינוי ייעודו של הבניין מאזור המיועד למגורים ל"מוסד" שישמש את הישיבה הפועלת במקום; קביעת קווי בניין חדשים; והגדלת זכויות הבנייה ומספר הקומות בבניין (להלן: תכנית 9494). במסגרת תכנית זו הוצע להרחיב את הבניין עד לקו גבול החלקות ("קו בניין אפס") כך שתושלם בנייתו של קיר משותף לבניין ולדירה, תחת המרווח הצר שהפריד ביניהם. ביום 20.7.2004 החליטה המשיבה 1, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית) על הפקדת תכנית 9494 בתנאים, ובין היתר הורתה על חלוקת הודעות לתיבות המכתבים של דיירי החלקות הסמוכות (80, 81, 83 ו-84) ועל חובתו של יזם התכנית, המשיב 3, להגיש תצהיר שעשה כן. משלא הוגשו התנגדויות, אישרה הוועדה המחוזית את תכנית 9494 ביום 9.10.2005 וזו נכנסה לתוקף ביום 1.7.2006. בחלוף כחצי שנה יזמו המשיבים תכנית מתאר נוספת לאותה חלקה, שעניינה הרחבת קומת המרתף של הבניין ושינוי השימוש בשטח המחסנים לטובת חדר אוכל (להלן: תכנית 9494א'). תכנית נוספת זו, שאינה נוגעת במישרין להקמת הקיר המשותף לבניין ולדירה, אושרה על-ידי הוועדה המחוזית ביום 26.10.2008 ונכנסה לתוקף ביום 20.3.2009 (תכנית 9494 ותכנית 9494א' יכונו להלן: התכניות). ביום 7.1.2010 הוצא, לבקשת המשיבים, היתר בניה מס' 100608 בהתאם לתכנית 9494 ובחודש אפריל 2010 החלה הבניה במקום.
המערערים, שטענו כי נודע להם על מהלכי התכנון האמורים רק לאחר שהוצא ההיתר והחלה הבניה, עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בציינם כי יש בביצוע התכניות ובהשלמת בנייתו של הקיר המשותף כדי לחסום את חלונות הדירה באופן שיימנע כניסת אור ואוויר אליה. המערערים הוסיפו וטענו כי נפלו פגמים בהליכי פרסום התכניות וכי אישורן הושג תוך הטעייה של הוועדה המחוזית ולפיכך עתרו לביטולן. בית המשפט קמא נעתר לבקשת המערערים והוציא צו שמנע את המשך העבודות בבניין, ובהמשך צומצם היקף הצו בהסכמה כך שנמנעו רק העבודות "בקירות של הנישה נשוא הסכסוך".
פסק דינו של בית המשפט קמא
2. בפסק דינו מיום 25.7.2010 דחה בית המשפט קמא את העתירה בקובעו כי נפל פגם של ממש בהתנהלות המערערים בכל הקשור לחובתם להביא בפניו את מלוא המידע הרלוונטי. בית המשפט ציין כי במהלך בירור העתירה הסתבר כי נגד המערער 1 (להלן: המערער) התנהל בעבר הליך בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בגין פתיחת החלונות בקיר הדירה ללא היתר (ת"פ 1296/89 ולהלן: ההליך הפלילי) וכי אף שהמערער זוכה באותו הליך, לאחר שלא הוכח כי הוא זה שפרץ את הפתחים בקיר, הוצא נגדו צו שחייב אותו לאטום את החלונות. בית המשפט הוסיף וציין כי העותרים לא העלו את דבר קיומו של ההליך הפלילי בעתירתם וכי עניין זה אף עומד בניגוד לדברי בא-כוחם בדיון שקיים בבקשתם למתן צו הביניים. בית המשפט ציין עוד כי ההליך הפלילי הובא לידיעתו רק במסגרת בקשה להוספת ראיות שהגישו המשיבים וכי המערערים טענו בתגובה שהצו לאיטום החלונות בוטל בערעור, אך לא הציגו את פסק הדין שניתן בהקשר זה וסמכו טענתם רק על "רישום מזכירותי" הלקוח מספר היסוד של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי די בהתנהלותם זו של המערערים על מנת להביא לדחיית העתירה, הן בשל חוסר ניקיון כפיהם הן בשל ההשפעה שיש לקיומו של הליך הפלילי על עצם זכאותם של המערערים להתנגד לבניית הקיר המשותף. בית המשפט הוסיף וקבע כי הגשת עתירה בשנת 2010 נגד תכניות שאושרו מספר שנים קודם לכן לוקה בשיהוי אובייקטיבי וכי המערערים לא עמדו בנטל הכבד המוטל עליהם להוכיח שלא התקיים שיהוי סובייקטיבי, דהיינו - שהם לא ידעו על התכניות בעת פרסומן או לאחר מכן. בהקשר זה ציין בית המשפט, בין היתר, כי המערערים לא הציגו הסבר משכנע לעובדה שבתיקה של המשיבה 2, הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המקומית) נכתב ביחס לתכנית 9494 עוד בשנת 2007 כי "התקבל מכתב משכן בקיר משותף, זילבר אסתר וחיים..." והדבר עשוי ללמד על כך שהמערערים ידעו על אותה התכנית כבר אז.
3. אף שנקבע, כאמור, כי המערערים פעלו בחוסר ניקיון כפיים וכי עתירתם לוקה בשיהוי, הוסיף בית המשפט ודן גם בשאלה האם נפלו פגמים בפרסום התכניות המצדיקים את ביטולן. בית המשפט קבע כי החלטתה של הוועדה המחוזית על הפקדת תכנית 9494 פורסמה, כנדרש, בשלושה עיתונים, ברשומות ועל גבי לוחות מודעות וכי הוצב במקום שלט כמתחייב בדין. עוד נקבע כי בתיק הוועדה המקומית מצוי תצהירו של המשיב 3 לעניין מסירת הודעות לתיבות הדואר של תושבי החלקות הסמוכות וכי בכך התקיימו כל דרישות הפרסום הקבועות בסעיפים 89(א) ו-89א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק) ובתקנות התכנון והבניה (פרסום הודעה על הפקדת תכנית על גבי שלט לפי סעיף 89א לחוק), התשס"ד-2004 (להלן: תקנות התכנון והבניה). בית המשפט הוסיף וקבע כי לוועדה המחוזית ולוועדה המקומית עומדת חזקת התקינות המנהלית, שלא נסתרה, וכי לא עלה בידם של המערערים לבסס את הטענות שהעלו בדבר חובה לבצע מסירה אישית של ההודעות ובדבר זיוף תצהירו של המשיב 3. בית המשפט ציין עוד כי המשיבים הציגו תצהירים של עשרה דיירים הגרים בשכנות לבניין אשר סיפרו כי ידעו על התכניות וכי נמסרו הודעות לתיבות הדואר שלהם. על כן קבע בית המשפט שאין תשתית מספקת, עובדתית או משפטית, להביא לביטולה של תכנית 9494. אשר לטענות המערערים ביחס לפגמים שנפלו בפרסום תכנית 9494א', בית המשפט קבע כי אין בהן כדי להביא לביטולה שכן גם לגביה עומדת לוועדות התכנון חזקת התקינות; כי לא בוססה חובה שבדין להמציא את התכנית לשכנים דווקא במסירה אישית; וכי התצהירים שהוגשו מטעם המשיבים מלמדים כי דיירי החלקות הסמוכות לבניין קיבלו הודעות בדבר הפקדת התכנית וראו שלטים בהקשר זה. בית המשפט הוסיף וציין כי אומנם השלט ביחס להפקדת תכנית 9494א' הוצב, לכאורה, בכתובת שגויה אך גם אם כך אירע אין הדבר מצדיק להורות על בטלות התכנית. זאת, בין היתר נוכח חוסר ניקיון כפיהם של המערערים ונוכח העובדה שתכנית 9494א' כשלעצמה היא תכנית שינויים שאינה עוסקת בהקמת הקיר המשותף שהביא להגשת העתירה מלכתחילה. בית המשפט דחה, אפוא, את העתירה, ביטל את הצו הזמני שמנע את המשך בניית הקיר המשותף ואף חייב את המערערים בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דינם בסך של 20,000 ש"ח.
המערערים לא השלימו עם פסק הדין ומכאן הערעור שבפנינו.
להשלמת התמונה יצוין כי מטענות הצדדים בערעור עולה שלאחר הינתן פסק דינו של בית המשפט קמא וביטול הצו הזמני, חודשו העבודות להרחבת הבניין בהתאם להיתר הבניה שהוצא, ובנייתו של הקיר המשותף הושלמה. בעת הדיון בערעור כבר נחסמו, אפוא, בפועל חלונות הדירה.
טענות הצדדים
4. המערערים טוענים כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל ראוי לעובדה שהרחבת הבניין לקו גבול החלקות משמעותה אטימת חלונות הדירה וחסימת האור והאוויר דרכם, ולטענתם מהלך זה הפך את הדירה בלתי ראויה למגורים והביא לירידה ניכרת בערכה. עוד טוענים המערערים כי בעבר נעשו מספר ניסיונות להרחיב את הבניין עד לקו גבול החלקות אך נוכח התנגדותם נדחו ניסיונות אלו על-ידי רשויות התכנון. בהקשר זה מפנים המערערים להחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 18.8.1996, שאישרה לטענתם הרחבה של הבניין בכפוף להותרת מרווח שבין המבנים (מוצג 1 למוצגי המערערים ולהלן: החלטת 1996), וכן הם מפנים להסכם שנערך בין המערער ובין המשיב 3 ביום 31.5.2002, לפיו יישמר מרחק בין הבניין לדירה ותיבנה ביניהם תקרת בטון שתשמש את המערערים כמרפסת (מוצג 36 למוצגי המערערים ולהלן: הסכם 2002). המערערים מוסיפים וטוענים כי ההליך הפלילי שנוהל נגד המערער הסתיים לפני שנים רבות בזיכויו, משלא הוכח כי הוא זה שפרץ את הפתחים בקיר. עוד הם טוענים כי צו אטימת החלונות שהוצא נגד המערער על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בוטל בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ובהעדר יכולת להציג עותק של פסק הדין שניתן בערעור הם שבים ומפנים לספר היסוד של בית המשפט המחוזי בו נרשם ביחס לאותו הליך כי "הערעור נתקבל ברוב דעות הצו שניתן לפי סעיף 212 לחוק מבוטל". המערערים טוענים כי עדות נוספת לביטולו של הצו היא העובדה שוועדת הערר המחוזית לא הורתה על אטימת החלונות בהחלטת 1996 ולטענתם שגה בית המשפט קמא משייחס להם חוסר ניקיון כפיים ואי-קיום חובת הגילוי בהקשר זה. אשר להליך שהתקיים בבית המשפט קמא, המערערים טוענים כי אף אחד מן המצהירים מטעם המשיבים אינו מתגורר ברחוב הרלוונטי וחלקם אף חזרו בהם מהאמור בתצהיריהם והודו כי הופעלו עליהם לחצים. בנסיבות אלו, כך טוענים המערערים, ובהינתן דבר קיומם של תצהירים סותרים היה על בית המשפט קמא להזמין את המצהירים לחקירה מיוזמתו, ולייחס משקל רב יותר לתצהירים שצורפו מטעמם. עוד טוענים המערערים כי משלא נשמעו עדים בפני הערכאה הדיונית אין מניעה להתערבות בממצאיה העובדתיים וכן הם מלינים על כך שפסק הדין ניתן שלושה ימים בלבד לאחר שהוגשו הסיכומים.
לטענת המערערים, בית המשפט קמא התעלם מן הפגמים הרבים שנפלו באישור התכניות והם מוסיפים וטוענים כי חוסר סבירותן של התכניות בולט במיוחד נוכח טענתם לפיה התכניות נועדו להכשיר עבירות בניה קיימות בבניין. כך, המערערים טוענים כי התכניות מתעלמות מהוראות בסיסיות לבינוי נאות ומנוגדות לקבוע בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: תקנות ההיתרים) לעניין הותרת פתחי אוורור וחלונות בגודל מינימאלי. המערערים מוסיפים וטוענים כי ועדות התכנון כלל לא ביקרו במקום טרם אישור התכניות, וכי הן התעלמו מהמלצות אגף תכנון עיר בעיריית ירושלים ואישרו את הבניה מבלי לבחון את הפגיעה הקשה שתגרם לדירתם. עוד הם טוענים כי תכנית 9494 אושרה על אף שהסכם 2002 והחלטת 1996, בה הוחלט לאסור בנייה ב"קו אפס" בין המבנים, היו בפני ועדות התכנון; מבלי שהוצגו בתשריט התכנית ובתמונות שצורפו לו כל חזיתות המבנים, כפי שדרשה הוועדה המחוזית; ומבלי שיצא סיור לשטח, כפי שהחליטה הוועדה המקומית ביום 24.6.2004. בנוסף, המערערים טוענים כי נפלו פגמים בתצהירים לעניין פרסום ההפקדה של תכנית 9494 ובפרט בתצהירו של המשיב 3 בדבר חלוקת ההודעות לתיבות הדואר של השכנים. אשר לתכנית 9494א', המערערים טוענים כי זו אושרה בניגוד להמלצתו של מהנדס העיר מיום 18.6.2007 על דחייתה; כי השלט על אישורה הוצב בכתובת שגויה; וכי נפלו פגמים בתצהיר המעיד על תליית אותו השלט. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בקובעו כי העתירה נגועה בשיהוי שכן הוכח שבעבר הם התנגדו לבקשות דומות להרחבת הבניין ולפיכך אין זה סביר שאם היו יודעים על התכניות הם לא היו מתנגדים. המערערים מוסיפים וטוענים כי היה על בית המשפט לקבוע בנסיבות העניין חובת מסירה אישית של ההודעות בדבר הפקדת התכניות ולא להסתפק בהנחתן בתיבות הדואר. לבסוף, המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא עת הסתמך על רישום לקוני בתיק הוועדה המקומית (מוצג 34 למוצגי המערערים) וגזר ממנו את המסקנה שהם ידעו על אודות התכניות. לטענתם, אותו "מכתב" שכביכול התקבל מהם לא הוצג כראיה בהליך ואינו מצוי בתיק הוועדה המקומית ועל כן הנטל להסבירו אינו מוטל עליהם.
נוכח האמור טוענים המערערים כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולקבוע שהתכניות וכן היתר הבניה שהוצא מכוח תכנית 9494, חסרי תוקף. לחלופין, טוענים המערערים כי יש לקבוע את בטלות התכניות וההיתר אך ורק ביחס להתרת הבנייה עד ל"קו בניין אפס" או להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שזה יאפשר את חקירתם של המצהירים.
5. הוועדה המחוזית טוענת, מנגד, כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה ובהחלטותיה לעניין אישור התכניות שבמחלוקת. לטענתה, עיון במסמכי תכנית 9494 מגלה כי בין בית המגורים בו מצויה דירת המערערים ובין הבניין כבר היה קיר משותף וכי תכנית 9494 הציעה להשלימו לאורך החזית כולה, תוך שלא צוין במסמכיה כי קיימים בחזית זו של הדירה פתחים או חלונות. בנסיבות אלו, כך מציינת הוועדה המחוזית, לא ניתן היה לדעת שהתכנית עלולה להביא לפגיעה במערערים והמשכו של הקיר המשותף הקיים נראה טבעי וראוי מבחינה תכנונית. הוועדה המחוזית מוסיפה וטוענת כי ההחלטות בעניין התכניות התקבלו ופורסמו כדין וכי הפגיעה אותם מציינים המערערים ביחס לחסימת חלונות דירתם אינה נובעת מתכנית 9494א' אלא מתכנית 9494 בלבד. הוועדה המחוזית סומכת ידיה על קביעותיו של בית המשפט קמא לפיה עומדת לה חזקת תקינות שלא נסתרה וכן על קביעתו כי לא קמה בנסיבות המקרה חובת מסירה אישית של החלטותיה. הוועדה המחוזית מוסיפה וטוענת כי העדר אזכורו של ההליך הפלילי מצד המערערים עולה כדי חוסר ניקיון כפיים ובנוסף היא טוענת כי העתירה נגועה בשיהוי כבד אשר פגע במשיבים שהחלו בבנייה, ואף פגע ביכולתה שלה לבחון לעומק את טענות המערערים. הוועדה המחוזית טוענת עוד כי קיים הגיון תכנוני בהשלמת בנייתו של קיר משותף ב"קו אפס" ואין מדובר במקרה חריג או ייחודי באזור; כי אין בתקנות ההיתרים או בהוראות לבינוי נאות כדי למנוע חסימת פתחים שנפרצו שלא כדין; וכי לא היה ביכולתה לדעת על קיומם של אותם פתחים, נוכח העובדה שאלו לא הופיעו במסמכים שהוגשו לה. הוועדה מוסיפה ומציינת כי החלטת ועדת הערר משנת 1996 לא הייתה ידועה לה וממילא אין בה כדי לחייבה, וכי נספח הבינוי של תכנית 9494 אכן אינו מפורט די הצורך וחסרות בו תמונות של כל חזיתות המבנים אך לדבריה אין בכל אלה כדי להצדיק את קבלת הערעור, קל וחומר נוכח חוסר ניקיון כפיהם של המערערים והשיהוי הכבד שבהתנהלותם. הוועדה המחוזית טוענת עוד כי המקרים בהם היא יוצאת לסיור בשטח הם נדירים ביותר וכי הטענה לפיה תכנית 9494א' אושרה בניגוד להמלצת מהנדס העיר היא חסרת יסוד.
6. הוועדה המקומית אף היא סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא ולטענתה אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים. הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת כי טענות המערערים בדבר פגמים טכניים בהגשת התכניות, בדבר אישורן ללא יציאה לשטח ובעניין חוות דעתו של מהנדס העיר, הן כולן טענות המועלות לראשונה בערעור ועל כן אין להידרש אליהן. עוד מציינת הוועדה המקומית כי הגם שאישור התכניות מצוי בסמכותה של הוועדה המחוזית, מספר מסמכים המצויים בתיקיה שלה מעידים כי התכניות פורסמו כדין. בנוסף נטען כי יש לדחות את עמדת המערערים לפיה היה על בית המשפט קמא לזמן עדים ולערוך חקירות, שכן בקשה מעין זו לא הונחה בפניו וממילא בהליך של עתירה מנהלית לא נהוג להיעתר לה אלא במקרים נדירים. הוועדה המקומית טוענת עוד כי העתירה נגועה בשיהוי אשר מערים קשיים על בירור טענות המערערים והיא מוסיפה וטוענת כי המערערים אינם יכולים להיבנות מן העובדה שנפלו פגמים בתשריט שהציגו המשיבים שכן הפתחים שלא הופיעו באותו תשריט ממילא נפרצו שלא כדין.
7. המשיבים טוענים, מצדם, כי בעוד שהעתירה עסקה בפגמים שנפלו לכאורה בהליך פרסום התכניות, טענות המערערים בערעור תוקפות את ההליכים התכנוניים עצמם ויש בכך משום הרחבת חזית אסורה. לטענת המשיבים, יש לדחות את הערעור גם מחמת העובדה שהוא מופנה כלפי קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ואף הם טוענים כי המערערים כלל לא פנו לבית המשפט קמא בבקשה לחקירת המצהירים וכי ממילא לא נהוג לעשות כן בהליך של עתירה מנהלית. לגופם של דברים, המשיבים טוענים כי בית המשפט קמא התייחס במפורש לתצהירים שהוגשו מטעם המערערים ואף הביע את תמיהתו מדוע השכנים שלכאורה לא ידעו על פרסום התכניות לא ביקשו להצטרף בעצמם לעתירה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המערערים פעלו בחוסר תום-לב עת הסתירו את דבר קיומו של ההליך הפלילי ובהקשר זה הם מציינים כי במסגרת ההליך הפלילי הצהיר המערער כי ביצע שינויים בחלונות ללא היתר. עוד מציינים המשיבים כי מפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי עולה שהמערער הצהיר שם כי אם יקבלו דיירי החלקה הסמוכה היתרי בניה הוא יהיה מוכן לסגור את הפתחים שנפרצו בקיר הדירה, ולטענתם הצהרה זו מהווה השתק פלוגתא לענייננו. בנוסף טוענים המשיבים כי המערערים הגישו בשנת 2007 מכתב התנגדות לתכנית 9494 ומכך נובע שהם ידעו כבר באותה עת על התכנית, ועל כן בדין קבע בית המשפט קמא כי העתירה לוקה בשיהוי. המשיבים טוענים עוד כי המערערים לא הסבירו את קיומו של אותו מכתב בתיק הוועדה המקומית והעלו בעניין זה טענות עובדתיות סותרות ועוד טוענים המשיבים כי לא נפל כל פגם בפרסום התכניות; כי ככל שנפלו פגמים בפרסום, ידיעתם בפועל של המערערים על אודות התכניות ריפאה זאת; וכי בקשה לביטולן של תכניות שפורסמו ברשומות תתקבל רק במקרים נדירים. המשיבים מציינים עוד כי גם אם נפלו פגמים בפרסום התכניות אין הם בהכרח מובילים לבטלותן שכן יש לשקול בהקשר זה את העובדה שהרחבת הבניין כבר הסתיימה בינתיים ואת הנזקים הרבים שיגרמו להם בשלב מאוחר זה.
8. המערערים טוענים בתשובתם כי הוועדה המחוזית מודה למעשה שהמסמכים שהגישו המשיבים לצורך אישור התכניות לא היו מפורטים דיים; לא הוצגו בהם כל חזיתות המבנים; ולא ניתן היה להתרשם מן הפתחים הקיימים בקיר המשותף. לטענת המערערים יש בכך כדי ללמד על חוסר ניקיון כפיהם של המשיבים ולהצביע על כך שלו היו מציגים את מלוא הפרטים בפני הוועדה המחוזית לא היו זוכים לאישור התכניות. המערערים אף עותרים לצירוף שתי ראיות בערעור: צילומים של הדירה במצבה הנוכחי, לאחר הרחבת הבניין וחסימת החלונות; וכן מסמך ובו המלצת האגף לתכנון עיר שלא לאשר את תכנית 9494א' להפקדה. יצוין כבר עתה כי לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשה ככל שהדבר נוגע להמלצת האגף לתכנון עיר שכן מדובר במסמך שניתן היה לאתרו כבר בשלב הדיון בבית המשפט קמא. לעומת זאת אנו נעתרים לבקשה ככל שהיא נוגעת לצילומים ובהם עיינו.
דיון