השופט צ' זילברטל:
ערעור על פסק דינו מיום 3.10.2011 של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט ד"ר י' מרזל) בעת"ם 22056-07-11, בגדרו נדחתה עתירת המערערים נגד החלטת משרד הפנים שלא לשדרג את מעמדו של המערער 2 למעמד של תושב ארעי.
1. הערעור עוסק בבקשה לשדרוג מעמדו של תושב האזור הנשוי לתושבת ישראל למעמד של תושב ארעי, מכוח בקשה לאיחוד משפחות, על אף שאפשרות זו אינה קיימת עוד נוכח הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה). המערער טוען שעניינו מתאים לחריג להוראות חוק הוראת השעה שנקבע בפסק הדין בעע"ם 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים (2.6.2008) (להלן: עניין דופש). בית משפט קמא דחה את טענות המערער וקבע כי הוא אינו עומד בתנאים שנקבעו בעניין דופש אשר מאפשרים שדרוג מעמד חרף האמור בחוק הוראת השעה. מכאן הערעור שלפנינו.
התשתית הנורמטיבית
2. טרם דיון בעובדות המקרה שלפנינו, תפורט המסגרת הנורמטיבית הדרושה לדיון זה.
מאז 1996, מתן מעמד קבע לבן זוג זר של תושב ישראל במסגרת בקשה לאיחוד משפחות, התבצע על-פי נוהל של משרד הפנים, אשר נקרא "ההליך המדורג" או "המבחן המדורג" (נוהל רשות האוכלוסין וההגירה מס' 5.2.0011; ראו גם: בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 787-784 (1999); בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 955-954 (2002)).
3. ביחס לבן זוג זר תושב האזור, היינו מי שמתגורר ביהודה ושומרון או בחבל עזה ואינו תושב ישראל (ראו הגדרה מדויקת בסעיף 1 לחוק הוראת השעה), הנשוי לתושב קבע בישראל, קבע ההליך המדורג מספר שלבים שרק לאחריהם זכה בן הזוג הזר למעמד קבע בישראל. בשלב המקדמי, הגישו בני הזוג למשרד הפנים בקשה לקבלת מעמד עבור בן הזוג הזר מכוח איחוד משפחות. אם הבקשה אושרה, המבקש נכנס אל גדרי ההליך המדורג. בשלב הראשון של ההליך המדורג זכה המבקש להיתר שהייה שניתן על-ידי מפקדת התיאום והקישור (להלן: היתר מת"ק) למשך 12 חודשים. בתום תקופה זו היה על בן הזוג להגיש בקשה להארכת ההיתר ל-15 חודשים נוספים, ובסך הכל ניתנו היתרי מת"ק בשלב זה למשך 27 חודשים. בשלב השני, המבקש היה יכול לשדרג את מעמדו למעמד של תושב ארעי ולקבל רישיון ישיבה מסוג א/5 למשך שנה, ולאחר מכן ניתן היה להאריך את הרישיון פעמיים נוספות למשך שנה בכל פעם. בשלב השלישי, לאחר 5 שנים ו-3 חודשים, ניתן היה לשדרג את מעמדו של המבקש למעמד של תושב קבע בישראל.
יודגש, כי בהחלטות על הארכת תוקף ההיתרים ומתן הרישיונות ובבחינת בקשת השדרוג בין שלב לשלב, נבחנו מספר גורמים ביחס לבקשה, ביניהם: כנות קשר הנישואין, האם קיימת מניעה פלילית או ביטחונית ואם מרכז החיים של בני הזוג הוא בישראל. בגדר כך גם נדרש שמרכז החיים של בני הזוג יהיה בישראל במשך שנתיים עוד קודם לכניסה להליך המדורג, כתנאי לאישור הבקשה וכניסה להליך (ראו: עת"ם (י-ם) 742/06 אבו קווידר נ' שר הפנים (15.4.2007)).
4. ביום 12.5.2002 (להלן: המועד הקובע) החליטה ממשלת ישראל על הפסקת האפשרות של תושבי האזור להגיש בקשות לקבלת אזרחות או מעמד קבע בישראל מכוח איחוד משפחות (החלטה 1813 של הממשלה ה-29 "הטיפול בשוהים בלתי חוקיים ומדיניות איחוד משפחות בנוגע לתושבי רש"פ ולזרים ממוצא פלסטיני" (12.5.2002), (להלן: החלטת הממשלה)). לאחר כשנה עוגנה ההחלטה בחוק הוראת השעה, שמאותה העת תוקפו הוארך מדי שנה. סעיף 4 לחוק מאפשר לתושבי האזור, אשר היה בידם היתר מת"ק או רישיון ישיבה מכוח בקשה לאיחוד משפחות עובר למועד הקובע, להמשיך ולקבל היתר או רישיון ישיבה מאותו הסוג, אולם אין הם יכולים לשדרג את מעמדם לשלב הבא אליו היו יכולים להגיע במסגרת ההליך המדורג. בית משפט זה בהרכב מורחב דחה מספר עתירות שהוגשו נגד חוק הוראת השעה במהלך השנים (בג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202 (2006); בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012)).
5. חרף ההסדר בחוק הוראת השעה, נקבע בפסק הדין בעניין דופש, בהסכמת המדינה, כי:
"ניתן יהיה לשדרג מעמדו של המבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב".
בהמשך לקביעה זו, הוחזר הדיון בעניין דופש לבית המשפט לעניינים מנהליים לבחינת נסיבות המקרה והסיבות לאי-שדרוג המעמד.
6. פסק הדין בעניין דופש פורש בפסיקה כיוצר חריג לאיסור הגורף שנקבע בחוק הוראת השעה על שדרוג מעמד תושבי האזור. על מנת שהמבקש לשדרג את מעמדו מכוח נישואין לתושב ישראל יזכה במבוקשו, בהסתמך על עניין דופש, עליו לעמוד בשני תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא שהמבקש היה זכאי לשדרג את מעמדו עובר להחלטת הממשלה. דהיינו, המבקש החזיק בהיתרי שהייה למשך הזמן הדרוש על מנת שיוכל לשדרג את מעמדו, ולא הייתה מניעה ביטחונית או פלילית או כל מניעה אחרת לשדרוג. התנאי השני הוא שאי-השדרוג במועד נבע מהתנהלות בלתי מוצדקת של המשיב בטיפול בעניינו של המבקש, במהלך התקופה שלאחר האישור הראשוני של הבקשה והכניסה להליך המדורג ועד למועד הקובע.
בעקבות פסק הדין בעניין דופש, הוגשו למשיב בקשות רבות של תושבי האזור לשדרוג מעמדם. בקשות שנדחו הובילו להגשת השגות לוועדת ההשגה לזרים. פניות שסורבו על-ידי הוועדה הביאו להגשת עתירות לבתי המשפט לעניינים מנהליים, וחלק ממקרים אלה אף הגיעו כערעורים לבית משפט זה (ראו למשל, עע"ם 6407/11 דג'אני נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין (20.5.2013) (להלן: עניין דג'אני); עע"ם 6404/11 טוויל נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין (14.2.2013); עת"ם (י-ם) 49501-05-11 סמאן נ' משרד הפנים (13.12.2012); עת"ם (י-ם) 27661-11-11 אהראם נ' משרד הפנים (2.2.2012); עת"ם (י-ם) 735/06 שהאבי נ' שר הפנים (26.5.2011); עת"ם (י-ם) 2064-11-10 פרעון נ' משרד הפנים (28.2.2011) להלן: עניין פרעון).
מרבית המקרים בהם פסק הדין בעניין דופש הביא לשדרוג מעמדם של בני זוג זרים עסקו במבקשים אשר ביקשו לשדרג את מעמדם מהשלב הראשון לשלב השני של ההליך המדורג ולזכות במעמד של תושב ארעי (אם כי השימוש בחריג שנקבע בעניין דופש הביא לעיתים גם לקבלת מעמד קבע בדרך של שדרוג מהשלב השני לשלב השלישי של ההליך המדורג, ראו למשל: עת"ם (י-ם) 422-05-10 אבו קלבין נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין הגירה ומעברי הגבול (17.10.2010)). ניתן לומר שהזוכים לשדרוג מעמד על-פי העקרון שנקבע בפסק הדין בעניין דופש נחלקים לשתי קבוצות, הנבחנות אחת מהשנייה ביחס לעמידה בדרישת קבלת היתרי מת"ק למשך 27 חודשים. על הקבוצה הראשונה נמנים מי ש"השלימו" את השלב הראשון, כלומר מי ששהו בישראל מכוח היתרי מת"ק במשך 27 חודשים, ואלמלא מחדל של הרשות היו זכאים לעבור לשלב השני - קבלת רישיון ישיבה מסוג א/5 (ראו למשל, עניין פרעון).על הקבוצה השנייה נמנים מי שהחלו את ההליך המדורג 27 חודשים עובר להחלטת הממשלה, אך עיכובים שונים שמקורם ברשות הביאו לכך שהם לא החזיקו בידם היתרים במשך 27 חודשים. לשון אחר, על קבוצה זו נמנים מי שהיו מחזיקים בידם היתרים במשך 27 חודשים, אלמלא התנהלות הרשות אשר גרמה לעיכוב בלתי מוצדק בקבלת ההיתרים (ראו למשל, עניין דג'אני). החריג שיצר פסק הדין בעניין דופש חל על הנכללים בשתי הקבוצות, והמשותף למקרים בשתיהן הוא כי "התנהלות הרשויות בטיפול בשדרוג המעמד - בתקופה שקדמה למועד הקובע - הייתה לקויה, ואי-השדרוג במועד מוקדם יותר נגרם מחמת ליקויים אלה" (עניין דג'אני, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).
7. לאחר פסק הדין בעניין דופש, הורחב החריג שנקבע בו בעזרת שימוש בקביעות בית המשפט בבג"ץ 5315/02 חתו נ' שר הפנים (4.12.2002) (להלן: עניין חתו). באותו מקרה, אשר נדון כ-6 שנים לפני עניין דופש, קבע בית המשפט כי בנסיבות מיוחדות, ניתן לקצר את משך הזמן הדרוש למעבר בין שלבים שונים בהליך המדורג. בעניין חתו, נסיבות אלו היו עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות מעת הגשתה ועד לאישורה, קרי, עיכוב במהלך השלב המקדמי שהוזכר לעיל. נקבע כי ניתן לשקול קיצור תקופות בהליך המדורג, במקרה של בקשה שראוי היה לאשרה במועד מוקדם יותר מזה שבו אושרה.
משמעות פסק הדין בעניין חתו לענייננו היא, שהמבקשים לשדרג את מעמדם אשר לא עמדו בתנאי הראשון של המתווה שנקבע בעניין דופש, במובן זה שלא השלימו את מניין הזמן הדרוש למעבר בין שלבים בהליך המדורג, היו יכולים לפנות גם הם בבקשה לשדרוג מעמד תוך התבססות על התנהלות המשיב בשלב המקדמי, טרם אישור בקשתם. ניתן לסכם ולומר, כי פסק הדין בעניין דופש אפשר לפונים להתייחס להתנהלות המשיב מעת אישור הבקשה והכניסה להליך המדורג ועד למועד החלטת הממשלה, ופסק הדין בעניין חתו פתח צוהר להעלאת טענות המתייחסות להתנהלות המשיב גם במהלך השלב המקדמי שבין הגשת הבקשה לבין אישורה (ראו עוד על היישום של עניין חתו: עניין דג'אני, פסקה 10 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן; עת"ם (י-ם) 22202-03-11 טהה נ' משרד הפנים (20.1.2013); עת"ם (י-ם) 31153-03-12 אבו אלהוא נ' משרד הפנים - ועדת ההשגה לזרים (25.6.2012)). יש להדגיש כי האפשרות להתייחס לתקופה שלפני אישור הבקשה נקבעה כחריג שיחול בנסיבות מיוחדות בלבד:
"הכלל הוא, איפוא, שתקופת ההתאזרחות מתחילה לרוץ החל ממתן האישור, אלא שהמשיב רשאי בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בטעמים מיוחדים לקצר את התקופה. בין הנסיבות המיוחדות והטעמים המיוחדים ניתן להתחשב במעבר הזמן מאז הגשת הבקשה מבלי שהיתה לכך הצדקה" (עניין חתו, בפסקה 3).
נפנה עתה להציג את עובדות המקרה שלפנינו.