פסק-דין בתיק עע 303/07

השופטת רונית רוזנפלד

1. תביעת המערער, עמית בקרן הפנסיה המקיפה "מבטחים קרנות פנסיה בע"מ" (להלן - קרן הפנסיה או הקרן) , לפנסיית נכות , נדחתה על ידי הקרן מחמת התיישנותה. בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה; עב 3039/059), דחה את תביעתו של המערער כנגד הקרן ואישר את קביעתה, כי התביעה הוגשה באיחור, בחלוף תקופת התיישנות בת שלוש שנים כפי שנקבעה בתקנון הקרן. על כך הערעור שלפנינו.

2. בלב המחלוקת שבין הצדדים עומדת הוראת תקנה 46 לתקנון הקרן שזו לשונה:

"זכות התביעה להכיר בחבר כנכה בהתאם לתקנון, וכן קביעת דרגת הנכות תתישן לאחר שלוש שנים מיום אובדן הכושר הנטען."

לשיטתו של המערער לא חלפה בנסיבות העניין תקופת ההתיישנות, כפי שנקבעה בתקנון, בעוד שהקרן סבורה כי המערער אחר את המועד בהגשת תביעתו ובדין היא נדחתה.

3.         העובדות הרלבנטיות כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, ומכלל החומר שבתיק, הן כדלקמן:

א.        המערער מבוטח בקרן הפנסיה וזכויותיו מוסדרות בתקנון הקרן, כפי שהן מתעדכנות מעת לעת.

ב.         המערער פוטר ממקום עבודתו האחרון בחודש יוני 2001, וזכויותיו בקרן הוקפאו.

ג.         בסמוך לאחר פיטוריו הגיש המערער תביעה לדמי אבטלה במוסד לביטוח לאומי. במהלך תקופת האבטלה התייצב המערער בשירות התעסוקה כדורש עבודה, עד שביום 21.1.02 החליטה ועדת תעסוקה כי הוא "בלתי ניתן להשמה לצמיתות".

ד.         ביום 6.12.01 הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי תביעה לקצבת נכות.

ה.        ביום 25.4.02 הודיע המוסד לביטוח לאומי למערער על דחיית תביעתו לקצבת נכות מן הטעם שנקבעו לו 36% נכות (בלבד) החל מיום  1.6.01. בחודש מאי 2002 הגיש המערער ערר על החלטה זו לוועדה הרפואית לעררים.

ו.       ביום 3.10.02 הודיע המוסד לביטוח לאומי למערער על החלטת הועדה הרפואית לעררים, לפיה נקבעו לו 56% נכות לתקופה שמיום 1.6.01 ועד 31.1.03. ביום 29.12.02 הודע לו המוסד לביטוח לאומי על זכאותו ל-100% קצבת נכות מיום 30.8.01.

ז.         לפי קביעת המוסד לביטוח לאומי, המערער איבד את כושרו להשתכר ב-1.6.01.

ח.        בית הדין האזורי קבע כי ביום 4.1.05  פנתה אשת המערער לראשונה, לקרן הפנסיה, בעניין פנסיית הנכות של המערער. הפנייה הייתה פניה טלפונית. לראשונה פנה המערער בכתב אל הקרן בעניין תביעתו ביום 31.1.05.

ט.        במכתב מיום 9.2.05 הודיעה הקרן למערער על דחיית תביעתו מחמת התיישנותה. על ההחלטה מפברואר 2005 הגיש המערער ערר לוועדה לעררים של הקרן. ביום 11.05 2 דחתה הוועדה לערעורים את הערר .

4.         פסק הדין של בית הדין האזורי

בהתייחס להוראת סעיף 46 לתקנון הקרן, בדבר התיישנות זכות התביעה לפנסיית נכות לאחר שלוש שנים מיום אובדן כושר העבודה, עמד בית הדין האזורי על כך, שאין חולק כי המערער איבד את כושר העבודה שלו ביוני 2001. עם זאת, דחה בית הדין את טענת הקרן, לפיה, מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תביעתו של המערער לפנסיית נכות מתחיל מאותו מועד. בית הדין קבע, כי לפי העובדות כפי שהתבררו בפניו, המערער עמד על מצבו הרפואי המתדרדר רק בדצמבר 2001, שאז פנה למוסד לביטוח לאומי. בית הדין האזורי קבע כי בדצמבר 2001 סבור היה המערער "כי מצבו הוא כזה המצדיק את הזכות לגמלת נכות" וניהל, לפי דבריו "מאבק" מול המוסד לביטוח לאומי החל משנת 2001, "למימוש זכויותיו".

            מרוץ תקופת ההתיישנות התחיל אפוא לפי פסק דינו של בית הדין האזורי ביום 6.12.01, עת שהמערער הגיש את תביעתו לקצבת נכות למוסד לביטוח לאומי.

            בבוחנו את פרק הזמן שחלף מאז תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות ועד שהוגשה התביעה כנגד הקרן, דחה בית הדין האזורי את גרסת המערער לפיה רעייתו פנתה טלפונית אל הקרן בעניין זכאותו לפנסיה עוד באוקטובר 2004. בית הדין קבע כי לפניה טלפונית כזו לא נמצאו כל תימוכין, בעוד שכן נמצא רישום של פניה (ראשונה) כזו של אשת המערער, בחודש ינואר 2005.

            משחלפו למעלה משלוש שנים מאז תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות ב-6.12.01 ועד שהוגשה תביעת המערער לקרן בחודש ינואר 2005, קבע בית הדין, כי תביעת המערער לפנסיית נכות התיישנה.