פסק-דין בתיק עע 346/05

השופט שמואל צור

1.         לפנינו ערעור, לאחר קבלת רשות (בר"ע 350/05), על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אריאלה גילצר-כץ; בש"א 3388/04, בתיק עב 2358/04) מיום 23.11.04, בה נדחתה בקשתו של המערער לדחות על הסף את תביעת המשיבה אשר הוגשה נגדו מכוח חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח- 1998 (להלן - החוק למניעת הטרדה מינית) בשל התיישנות.

שתי שאלות נדונו בבית הדין האזורי ובפנינו והן: האחת - האם ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית הינה התיישנות דיונית או מהותית והשניה - האם הודאת נאשם במשפט פלילי בעבירות המהוות גם עוולות בנזיקין לפי אותו חוק, מספקת כדי לעצור את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) האמור, זאת מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן- חוק ההתיישנות).

2.        וזו השתלשלות הדברים הצריכה לענייננו, כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל  החומר שהובא בפנינו:

א.        המשיבה עבדה בסניף פתח תקוה של בנק דיסקונט ושימשה בתפקיד של מחלקת תה. המשיבה הועסקה בבנק כעובדת כח אדם. המערער כיהן כסגן מנהל סניף הבנק בו עבדה המשיבה. במהלך עבודתם המשותפת, המשיבה עבדה בפיקוחו של המערער והיתה נתונה למרותו.

ב.         לימים, הגישה המשיבה במשטרה תלונה פלילית נגד המערער על מעשים מגונים שביצע בה. בתלונה נטען כי, בין השנים 1998- 1999, עת עבדה המשיבה בבנק תחת מרותו של  המערער, ביצע בה המערער מעשים מגונים. לאחר השלמת חקירת המשטרה הוגש נגד המערער כתב אישום בבית משפט השלום בפתח תקוה (ת.פ. 1343/02).

ג.         ביום 10.12.02, במסגרת עסקת טיעון, הודה המערער בכל העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן. בית המשפט קיבל את עסקת הטיעון והרשיע את המערער על פי הודאתו בעבירות של מעשים מגונים שביצע במשיבה.

ד.         ביום 15.1.04 הגישה המשיבה לבית הדין האזורי בתל-אביב נגד המערער ונגד הבנק תביעה לפיצוי בסך של 450,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית (עב 2358/04). התביעה התבססה על הרשעתו של המערער בעבירות של הטרדה מינית אותן ביצע כלפי המשיבה, על סמך הודאתו.

ה.        בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש המערער בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות (בש"א 3388/04). בנק דיסקונט הגיש בקשה דומה (בש"א 4244/04). הדיון בשתי הבקשות אוחד. בהסכמת הצדדים נמחקה התביעה נגד הבנק ונותרה התביעה נגד המערער לבדו. במסגרת זו נדונה בקשת המערער לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות.

3.         עניין לנו בתביעה שהוגשה לפי חוק למניעת הטרדה מינית. מדובר בתביעה אזרחית המתיישנת עם תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. תקופת ההתיישנות הנוגעת לעניינו היא בת שלוש שנים (סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית). עם זאת, בחוק ההתיישנות ישנן הוראות המרחיבות את תקופת ההתיישנות במצבים שונים. אחד המצבים בהם מוארכת תקופת ההתיישנות הוא של "הודאה בקיום זכות", כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, לאמור:

" הודאה בקיום זכות

9.         הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודעה שהיה עימה טענת התיישנות".

השאלה שעמדה אפוא לדיון בבית הדין האזורי ובפנינו היא האם הודאת נאשם במשפט פלילי הינה בבחינת "הודאה בקיום זכות" לענין סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אשר יש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית.

טענות הצדדים בבית הדין האזורי

4.       בבקשתו טען המערער כי המועד בו נולדה עילת התביעה הוא מעשה ההטרדה האחרון המיוחס לו, כלומר חודש  ינואר  1999. כיוון שהתביעה הוגשה  לבית   הדין  למעלה  משלוש  שנים לאחר שנוצרה  העילה (15.1.04), התביעה התיישנה עוד בחודש ינואר 2002 ודינה להידחות בהתאם לאמור בסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית.

המערער טען כי הודאתו בהליך פלילי הינה הודאה בעצם ביצוע מעשה ההטרדה ולא בעצם זכותה של המשיבה לפיצוי ללא הוכחת נזק. לטענתו, קיום זכותה של המשיבה לפיצוי תלוי במידה ותוכיח את נזקיה בפועל כתוצאה מאותם מעשים. לפיכך, כך טען המערער, אין לראות בהודאתו במסגרת עסקת טיעון כ"הודאה בזכות" על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

לחלופין, טען המערער כי מאחר וההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק הינה מהותית, תביעת המשיבה התיישנה עוד טרם הודאתו, הואיל והוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מאז המעשים המיוחסים לו (ינואר 1999) עד מועד ההודאה בהליך פלילי (10.12.02). 

5.         המשיבה טענה כי מלשון החוק למניעת הטרדה מינית עולה כי ההתיישנות הקבועה בו הינה דיונית באופיה שכן הסעיף 6(ג) עוסק במימוש זכות מהותית (זכות התביעה) ולא בזכות המהותית עצמה. לטענתה, בחוק למניעת הטרדה מינית נקבעו סעדים אשר נועדו להקל על נפגעי הטרדה לקבלת סעד מבלי לגרוע מתחולת פקודת הנזיקין ותחולת הוראות חוק ההתיישנות.