1. ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של כב' ביהמ"ש לעניינים מקומיים בת"א (כב' השופט גיא היימן) בתיקים 6385/09 ו- 7457/09 שאוחדו בבימ"ש קמא בתיק אחד. הכרעת הדין ניתנה ביום 17.4.2011, וגזר הדין ניתן ביום 8.5.2011 (להלן: "
פסה"ד").
עפ"י פסק הדין הורשעו המערערים בעבירות הבאות: א. הוצאת בשר עוף בלא שצורפה לו תעודה ווטרינרית כדין, עבירה לפי סע' 19(4) ל
תקנות מחלות בעלי חיים (בתי שחיטה לעופות), תש"ך - 1960, ביחד עם
תקנות מחלות בעלי חיים (בתי שחיטה לעופות) (תיקון), התשס"ג - 2003 (להלן - "
תקנות מחלות בע"ח"), וביחד עם סעיף 28 ל
פקודת מחלות בעלי חיים (נוסח חדש), התשכ"ח - 1965 (להלן: "
פקודת בעלי החיים"). ב. עבירת הובלת בשר ללא בדיקת משנה וטרינרית של עיריית ת"א, לפי סעיף 2(א) ל
חוק העזר לתל אביב - יפו (בדיקת בשר עוף), התשמ"ט - 1988, יחד עם סעיף 254 ל
פקודת העיריות [נוסח חדש]. ביהמ"ש גזר על המערערת 1, משחטת הל יסכה (להלן: "
המשחטה" או "
החברה") עונש של 50,000 ש"ח קנס, ועל מנהלה, המערער 2 (להלן: "
מצסה"), גזר, בין היתר, קנס של 10,000 ש"ח. על הנהג יצחק בר ציון (הנאשם 3 בבימ"ש קמא) שלא הגיש ערעור נגזר קנס כספי בסך 1,000 ש"ח. אחד הנהגים זוכה בשל העדר ראיות מספיקות לזיהויו.
יצוין כי בימ"ש קמא זיכה את המערערים מעבירת מכירת בשר העלול להזיק לבריאות הציבור, לפי סע' 2(6) ל
חוק העזר לתל אביב- יפו (פיקוח על מכירת בשר ומוצריו), התשנ"ג - 1993, יחד עם סעיף 254 ל
פקודת העיריות (נוסח חדש).
2. ואלה העובדות הצריכות לעניין:
המערערת 1, היא משחטה, המשווקת בין היתר עופות למאכל. כתבי האישום מתארים שני אירועים שונים (אשר תוארו בשני כתבי אישום נפרדים שאוחדו לאחר מכן בתיק אחד). האירוע האחד מיום 22.4.09 בשעה 10:30 (להלן: "
האירוע הראשון"), והאירוע השני מיום 18.6.09 בשעה 7:20 (להלן:
"האירוע השני"). בשני האירועים הנ"ל תפסו הפקחים- הווטרינרים של עיריית ת"א (להלן: "
הווטרינרים העירוניים") משלוחי עופות בטמפרטורה הגבוהה מהמותר לפי סע' 19(2) לתקנות מחלות בע"ח, דהיינו 13 ו - 20 מעלות במקום 4 מעלות, בעת שהמוביל מטעם החברה פרק סחורה ממשאית הקירור שלה לאיטליז של שאול בולבול, ברח' תרמ"ב בת"א (להלן: "
האיטליז"). העופות סופקו בלא שצורפו להם התעודות הווטרינריות הנדרשות, שאמורות להעיד כי העופות עברו את שתי הבדיקות הוטרינריות הנדרשות עפ"י דין. הבדיקה הראשונה המחוייבת בחוק אמורה להתבצע עוד במשחטה, והבדיקה שנייה הנדרשת בדין אמורה להתבצע ע"י הוטרינרים של עיריית ת"א בתחנה לביקורת המשנה, לאחר שהעופות יצאו מהמשחטה בדרכם אל האיטליז (להלן: "
ביקורת המשנה"). העירייה - המשיבה הגישה שני כתבי אישום בגין שני האירועים הנ"ל כנגד הנהגים שהיו מעורבים באירועים הנ"ל וכנגד החברה ומנהלה.
בימ"ש קמא קבע כי עדויות הווטרינרים מהימנות עליו באשר לשני האירועים, וקבע כי אכן משלוחי העופות בשני האירועים לא לוו בתעודות הוטרינריות הנדרשות עפ"י חוק, ובכך הוכח כי העופות לא עברו את שתי הבדיקות הוטרינריות המחוייבות בחוק. בימ"ש קמא הרשיע את הנהג שהיה מעורב באירוע השני, ואת החברה ומנהלה מצסה. בימ"ש קמא קבע כי הנאשמים לא הפריכו עדויות וראיות המשיבה, ונמנעו מלהביא ראיות ועדויות חשובות שהיו יכולות להוכיח את גרסתם.
טיעוני הצדדים בערעור
3. ב"כ המערערים טען כי החברה שילמה מראש עבור בדיקת המשנה, כך שלא היה לה אינטרס להימנע מלבצע בדיקה זו, והנהג החליט על דעת עצמו שלא לבצעה. הסנגור אף ציין כי אם המשיבה חולקת על כך, הוא יצרף ראיה על התשלום. לשיטתו, הנהג זייף תעודות של החברה והיה גונב סחורות מהחברה ומוכר אותן. לטענתו, במפעל יש וטרינרים שלא היו מאפשרים הוצאת עופות מהמפעל בלא שעברו את הבדיקה הראשונה. לטענתו אין בסיס חוקי להטלת אחריות פלילית, באופן שילוחי, על החברה או על מנהלה, כל עוד לא הוכיחה המשיבה כי החברה ומנהלה ביצעו בעצמם את העבירות המתוארות בכתב האישום, אשר למעשה בוצעו ע"י הנהג. כך למשל לא יעלה על הדעת שאם נהג ייקח רכב של חברה וידרוס מישהו החברה תישא באחריות פלילית. עוד הוסיף כי העבירות לא בוצעו, מאחר שהעופות הוחזרו למפעל, ועצם העובדה שהעופות לא הושמדו ע"י הפקחים, אלא הוחזרו למפעל מוכיחה שלא היו מסוכנים למאכל אדם. הסניגור הדגיש שהווטרינר הודה כי לא בדק את התאריך והשעה במדבקות שעל העופות, כך שייתכן כי העופות הגיעו מהחברה עוד בתאריך קודם, ולא באותו היום, מה גם שלגבי אחד האירועים העיד הווטרינר כי הסחורה נמצאה בתוך החנות ולא מחוצה לה. עוד נטען כי המערערים לא יכולים להוכיח את ביצוע ביקורות המשנה באותן סחורות מאחר שמסמך הבדיקה נמצא אך ורק אצל בעל האיטליז ואסור לו להכניס סחורה שאינה מלווה בתעודה וטרינרית. את המסמך הזה אסור להעתיק או לצלם והחברה לא מקבלת עותק ממנו. באירוע הראשון, הנהג בסרגליק, שהוא המבצע העיקרי של העבירות, זוכה לחלוטין, כך שממילא לא ניתן לגזור ממנו אחריות שילוחית פלילית על המערערים, שכאמור לעיל לא הוכח שהם עצמם ביצעו את העבירות. עוד טען הסנגור כי התאפשר לו לעיין בחומר חקירה (נספח ח' להודעת הערעור) רק במעמד הדיון ולא מראש, דבר שיכול היה להשליך על השאלה המקדמית החשובה ביותר במשפט לדעתו. עוד ציין כי הווטרינר באירוע הראשון לא ראה את הנהג בשטח כאשר הסחורה הוכנסה לחנות, ולא בדק את התאריך שעל המדבקות של העופות, שהוא מועד הגעתם מהמפעל לאיטליז, אלא ראה רק את הסחורה בחנות בלבד. לעניין גזר הדין טען ב"כ המערערים, כי אין פרופורציה בין הקנס בסך 1,000 ש"ח שנגזר על הנהג, שהוא המבצע העיקרי של העבירה, לבין הקנס שנגזר על החברה בסך 50,000 ש"ח.
4. ב"כ המשיבה טענה לעומת זאת, כי פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס ומנומק כראוי, וכי כל טענות הסנגור הן טענות סרק מתחכמות, וכי מבחינה משפטית לא נפל כל פגם במסקנות בימ"ש קמא, המבוססות על החוק והפסיקה. הווטרינר העיד כי חלק מהסחורה הוא מצא בחנות וחלק היה בפריקה. עצם העובדה שהעופות הוחזרו למפעל לא מוכיחה העדר אשמת המערערים, שכן הם הוחזרו כיוון שכנראה לא הספיקו להתקלקל ועל מנת שהמפעל יבדוק אותם ויצננם כנדרש לפי החוק. באשר לגזר הדין טענה ב"כ המשיבה כי בימ"ש קמא נימק בגזר דינו כי יש להחמיר עם החברה בהיותה אחראית לשלום הציבור, אך לא הפנימה חומרת מעשיה ונעדרת רצון להשתפר, למרות היותה בחברה גדולה המספקת לציבור עופות מדי יום.
דיון
5. בימ"ש קמא ביסס הכרעת דינו על הראיות והחיזוקים הבאים:
א. עדויות שני הווטרינרים, ד"ר ינון רביב וד"ר שוב נוריאל, שעדותם נמצאה מהימנה ע"י בימ"ש קמא. על סמך עדותם, קבע כממצא עובדתי, כי בשני האירועים העופות יצאו מהמשחטה ללא תיעוד וטרינרי, בדרך לא בוצעה בדיקת משנה וטרינרית, ובעוד הפריקה הייתה בעיצומה מהמשאית לאיטליז מדדו הוטרינרים בעופות שטרם הורדו מהמשאית טמפרטורה גבוהה במידה ניכרת מהקבוע בחוק , 13 ו - 20 מעלות במקום 4 מעלות (עמ' 7 לפסה"ד, ש' 8-12, ש' 21-28).
ב. דוחות שערכו הווטרינרים הנ"ל בסמוך לאירועים מושא האישומים.
ג. זיהוי המשאית שבבעלותה של החברה, ע"י הווטרינרים בשני האירועים, עליו אין מחלוקת - משאית שמספר הרישוי שלה הוא 1747515.
ד. בשיחת הווטרינרים עם הנהג יצחק בר ציון (הנאשם 3 בערכאה קמא) הוא זוהה כמוביל מטעם החברה.
ה. עד ההגנה היחיד מטעם המערערים, מנהל הכספים של הל יסכה, צבי לוי (להלן: "
מנהל הכספים"), הודה כי בלתי סביר בעליל שתוך חצי שעה שאורכת הנסיעה ממפעל החברה לאיטליז יעלה חומם של העופות לרמות של 13 ו - 20 מעלות.
כל אלה אכן מלמדים, כי המאשימה הרימה, לכל הפחות, את הנטל הראשוני המוטל עליה כתובעת במשפט פלילי, להביא ראיות, לביסוס אשמתו של הנאשם.
משעמדה המאשימה בנטל הראיה הראשוני, והביאה ראיות לכאורה לאשמתו של הנאשם, עובר נטל הראיה המשני (הטקטי) אל הנאשם להביא ראיות לסתור, ולו בדרך של הסבר, על מנת להפריך את ראיות המאשימה, או לכל הפחות להקים את הספק הסביר הנדרש לצורך זיכוי בפלילים. כך נקבע ב - ע"פ 38/49
קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י ב, 813, 835:
"נמצאנו למדים, כי אם הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה
העבירה, ויוצרות לכאורה ראיה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצדו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מלבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית-המשפט, בתנאים מסויימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם ... אין לקבוע מסמרות בדבר לגבי נקודה זו - הכל תלוי בנסיבות הענין, ובמשקל ההגיוני המצטבר אשר יש לייחס לעובדות שהוכחו ולשקרי הנאשם (או שתיקתו) גם יחד".