פסק-דין בתיק עפ"ג 3947-08-11

השופטת ר. אבידע:

1. נגד המערער הוגש כתב אישום בבית משפט השלום באשדוד בו יחסה לו המשיבה עבירות של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח משולב], התשכ"א - 1961, וסטייה מנתיב נסיעה עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961. את העבירות האמורות יחסה המשיבה למערער משטענה כי בשל רשלנותו נגרמה תאונת הדרכים נשוא כתב האישום, אשר בה נהרגו סימיון ביסי ז"ל וסחנין ארקדי ז"ל, וכן נפצעו עשרה אנשים נוספים, אחד מהם באופן קשה ונזקק לשיקום בבית חולים הרצפלד. תאונת הדרכים האמורה ארעה ביום 4.9.08 בשעה 04:30 או בסמוך לכך, שעה שהמערער נהג אוטובוס זעיר ברחוב בני ברית באשדוד. בכיוון נסיעתו של המערער ברחוב בני ברית היו שלושה נתיבי נסיעה, שדה הראייה במקום היה פתוח למרחק של 300 מטרים בכיוון נסיעת המערער, ותאורת הרחוב במקום פעלה והאירה היטב. נטען כי המערער עובר לתאונה נסע בנתיב האמצעי מתוך שלושת הנתיבים במהירות שאינה סבירה, ולפתע סטה עם רכבו לכיוון ימין, עבר לנתיב הימני, שם התנגש עם חזית רכבו בחלקה האחורי של משאית שחנתה שם. מעוצמת ההתנגשות נדחפה המשאית קדימה, וכאמור, נהרגו שניים מהנוסעים ועשרה נוסעים נחבלו כמפורט בכתב האישום. המשיבה טענה כי התרשלותו של המערער התבטאה בכך שסטה ללא הסבר מנתיב נסיעתו, נהג את רכבו מבלי לשים לב לדרך ולתנאיה, נהג במהירות שאינה סבירה לנסיבות הדרך, לא נקט באמצעים סבירים למניעת התאונה, נהג כאשר הנוסעים ברכב לא היו חגורים ונהג שלא כפי שנהג מן הישוב היה נוהג בנסיבות המקרה.
2. המערער הודה בעיקר העובדות שנטענו בכתב האישום, וטענתו היתה כי "איבד ההכרה לזמן קצר ללא סימנים מקדימים...". בית המשפט לאחר ששמע עדויות חלק מהנוסעים שהיו באוטובוס הזעיר ועדות הבוחן מטעם המשיבה, את המערער, מעבידו ופרופ' מרדכי רביד מטעם ההגנה, וכן את פרופ' היס כעד הזמה, הרשיע את המערער לאחר שדחה את גרסתו בדבר אובדן הכרה רגעי, סינקופה. בית המשפט גזר על המערער 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשים מאסר על תנאי, חתימה על התחייבות, פסל אותו מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 10 שנים בניכוי הפסילה שבה היה המערער פסול מיום אירוע התאונה, תשלום קנס בסך 1,500 ש"ח, וכן חייבו לפצות את משפחות המנוחים, כל אחת מהן, בסך של 20,000 ש"ח. ערעורו של המערער מופנה הן כנגד הרשעתו בדין והן כנגד עונש המאסר לריצוי בפועל שהושת עליו ותשלום הפיצוי למשפחות המנוחים.
3. כאמור בכתב האישום נטען כי המערער סטה מהנתיב האמצעי שבו נסע ימינה, ואז פגע במשאית החונה. כך גם קבע בית משפט השלום, בהכרעת דינו נשוא הערעור, שאכן קרה. בהודעת הערעור תקף המערער את קביעתו זו של בית המשפט תוך שטען, בין היתר, כי אין לבסס ממצאים בהסתמך על עדותו של הבוחן. במהלך הדיון בערעור הודיע ב"כ המערער, את שעולה בברור מהנסיבות, כי אין זה מעלה או מוריד לענייננו, באיזה נתיב המערער נסע עובר לתאונה. לפיכך, ריכז ב"כ המערער את טיעוניו לגבי השאלה האם איבד המערער את הכרתו עובר לתאונה, כטענתו, אם לאו.
4. ב"כ המערער הסתמך בטיעוניו על שני פסקי דין בהם זוכו נהגים מעבירות שיוחסו להם בכתבי האישום שהוגשו נגדם, בשל כך שבתי המשפט שישבו בדין באותם מקרים אימצו את טענת אותם נהגים כי איבדו את הכרתם עובר לתאונה.

בפסק הדין הראשון אליו הפנה ב"כ המערער, ע"פ 415/68 אבא כרמל נ' מדינת ישראל, יוחסה למערער כניסה לצומת בה הוצב תמרור עצור בכיוון נסיעתו ללא עצירה, וכתוצאה מכך התנגשות עם רכב אחר. באותו מקרה המערער טען כי תוך כדי נהיגה חש ברע "והיתה לו "איזו הרגשה מאד משונה" ולאחר מזה איבד כנראה את ההכרה כי אינו זוכר שום דבר ממה שקרה לו עד לאחר ההתנגשות...". דברי המערער נתמכו בדבריו של מי שישב לידו, אשר העיד כי בהיות רכב המערער מרחק מסויים מן הצומת, ראה אותו עד כי פתאום "שח ראשו של המערער  ונפל קדימה בין ההגה ודלת המכונית" אותו עד בלם מיד את הרכב, אך לא הספיק למנוע את התאונה. העד תיאר את מצבו של המערער באותו זמן "כ"מת"". בנוסף לעדות הנוסע היתה עדות נוספת של אדם שהיה בקרבת הצומת, שהעיד כי ראה את הנהג "נוטה קדימה". נהג הרכב אשר בו התנגש רכבו של המערער העיד כי לאחר התאונה ראה את המערער "שהוא מבולבל ומדבר לא לעניין ואמר לו: "לא זוכר כלום לא ידע לאן נסע, כיצד הגיע לאותו מקום". בית המשפט העליון, לאחר ששתי הערכאות הקודמות דחו את הגנת האוטומטיזם של המערער, אזכר פסיקה אנגלית בה נאמר כי "עדותו של האיש בעצמו תספיק לעיתים רחוקות, אלא אם היא נתמכת על ידי עדות רפואית המצביעה על הסיבה לאי כושר הנפשי. לא די לאדם שיאמר "היה לי איפול...." איפול הוא אחד המפלטים הראשונים של מצפון לא נקי והגנה נפוצה". בית המשפט הוסיף "נכון, שאין אנו קשורים לדעה זו, אבל יש בה הרבה מחוכמת החיים ואינני רואה סיבה מדוע הלכה למעשה לא ננהג גם אנו לפיה. אין פירושו של דבר שהגנה של אוטומטיזם אינה יכולה להתקבל בשום מקרה בלי עדות רפואית... ייתכן מקרה נדיר שבו יהיה מוכן בית המשפט לקבל הגנה כזאת, על סמך עדויות אחרות, ואולי אף עלי עדותו של הנאשם בלבד, שהיא מכילה הסבר מתקבל על הדעת להתרחשות אבל ברור כי בד"כ בלי עדות רפואית מסייעת תהא זו משימה לא קלה מצד הנאשם לקעקע את האשמה שלכאורה הוכחה בעדויות התביעה ולפחות לעורר ספק בנכונותה בלב השופט היושב לדין". באותו מקרה, מצא בית המשפט העליון לזכות את המערער וזאת בהסתמך על העדויות האחרות שהובאו בפני בית המשפט ואשר הובאו לעיל.

פסק הדין השני אליו הפנה ב"כ המערער היה ת"ד (ת"א) 10956/06 מדינת ישראל נ' מזור דליה, באותו מקרה יוחסה לנאשמת עבירה של גרימת מוות ברשלנות, משנטען כי בשעה שנהגה את רכבה עלתה עם רכבה על אי תנועה ופגעה בשני הולכי רגל שעמדו עליו. כתוצאה מהתאונה נחבלו שני הולכי הרגל באופן קשה, ואחת מהן נפטרה. הנאשמת טענה כי איבדה את הכרתה. בית משפט לתעבורה ציין בראשית דבריו כי הנאשמת עשתה עליו רושם אמין ביותר. הנאשמת אשר טענה מהרגע הראשון כי אינה זוכרת מה קרה, וכי איבדה את הכרתה, טענה כי לפני שאיבדה את ההכרה "ראתה נקודות שחורות". באותו מקרה התאונה ארעה שעה שהנאשמת חזרה מבדיקה רפואית מאחר שחשה שלא בטוב. הנאשמת באותו מקרה זכרה כל שארע לפני התאונה. על כך שחשה שלא בטוב, העידו בתה ובן זוגה של הנאשמת. ההגנה העידה מטעמה את פרופ' גיורא פילר, מומחה להפרעות שינה, אשר כתב בחוות דעתו כי הסבירות שהנאשמת איבדה את הכרתה גבוהה מהאפשרות שנרדמה, וכי איבוד ההכרה יכול לנבוע מסיבות רפואיות שונות. פרופ' פילר ציין כי דברי הנאשמת בדבר ראיית נקודות שחורות לפני התאונה, מתאים לאירוע של איבוד הכרה, ולא לאירוע של הירדמות. מסקנתו הסופית של פרופ' פילר היתה שהנאשמת איבדה הכרתה באופן רגעי מסיבה שאינה ברורה. בית משפט השלום בסיום פסק דינו קבע כי יש לזכות את הנאשמת מחמת הספק לאור האמון שנתן בדברי הנאשמת והתמיכה שמצא בעדויות עדי ההגנה, תעודות רפואיות שהוגשו, וחוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה.

5. בענייננו, כאמור לעיל, הרכב שבו נהג המערער התנגש בחלקו הקדמי ימני בחלק השמאלי האחורי של המשאית שחנתה בנתיב הימני בכביש שבו נהג המערער כאשר בכביש שלושה נתיבים ושדה ראיה פתוח למרחק של 300 מטרים. עלה מהראיות כי  כ- 250 מטרים לפני המקום שבו ארעה התאונה אסף המערער נוסע. הנסיבות בהן ארעה התאונה מצביעות, לכאורה, על רשלנות המערער, ולפיכך "כדי להתנער מההאשמה היה על המערער להעלות את טענתו בדבר אוטומטיזם ולהביא ראיות מספיקות שניתן באופן סביר להסיק מהן כי עשה את מה שעשה תוך איבוד ההכרה וללא רציה". (מתוך ע"פ 415/68 אבא כרמל נ' מדינת ישראל).
6. איש מהנוסעים שהעידו לא מסר תיאור כלשהו באשר למצבו של המערער עובר לתאונה, לכן, לעניין זה קיימת עדותו של המערער בלבד. ההגנה העידה מטעמה עד מומחה פרופ' מרדכי רביד, שלעדותו אתייחס בהמשך, ואולם, חוות דעתו ועדותו התבססו על גרסת המערער לפיה אינו זוכר את אירוע התאונה בשל כך שאיבד את הכרתו. חוות הדעת ועדות המומחה נועדו להסביר קיומה של תופעה המכונה סינקופה.
7. המערער מסר שתי אמרות במשטרה: הראשונה ביום האירוע (ת/7), השנייה ביום 19.10.08 (ת/9).

את אמרתו הראשונה מסר המערער בבית חולים בשעה 08:30. באותה אמרה סיפר "היום בסביבות השעה 03:40 קמתי כדי לנסוע לקחת עובדים לתל אביב הייתי צריך לקחת אותם מאשקלון ואשדוד. נהגתי ברכב פורד ולקחתי 8 עד 9 עובדים מאשקלון, ואח"כ נסעתי לאשדוד. באשדוד אספתי 3 עובדים המשכתי לנסוע באשדוד לכיוון איזור ו'. בנקודה הזו אני לא יודע מה קרה. אני זוכר אחרי התאונה איך קרה את כל התאונה אני לא יודע. אני זוכר רק שמהראש יצא לי דם והייתי תפוס בתוך האוטו ולא יכולתי לצאת ואח"כ הגיעו אמבולנסים פתחו לי את הדלת והוציאו אותי משם לקחו אותי לפה". לשאלה האם פגע במשאית כיוון שנרדם השיב המערער "אני לא יכול להגיד שום דבר, אולי איבדתי הכרה". כאשר נשאל אם בעבר איבד את הכרתו השיב "לא. אבל תמיד יש פעם ראשונה זה קרה בשנייה אולי פחות, אני לא יכול להסביר איך קרתה התאונה". בהמשך כאשר נשאל פעם נוספת אם יכול להיות שנרדם השיב "לא יודע ככה מהר ואנחנו עוד דיברנו עם הבן אדם שישב לידי בשם סימון דיברתי איתו ופתאום אני לא יודע מה קרה. לא יודע מה לומר זה ככה בתוך שנייה וגם אם בן אדם נרדם אז הוא זוכר מה קרה ואני לא זוכר כלום איך זה קרה אין לי מילים". לשאלה אם ראה את המשאית, לאחר שקודם לכן אישר כי הראות במקום היתה טובה, השיב המערער "לא זוכר אני כל הזמן חושב ולא זוכר כלום. זה הבעיה". כאשר נשאל המערער היכן קרתה התאונה השיב "באשדוד, ואני זוכר אם אני לא טועה שאני הבן אדם האחרון שהסעתי לקחתי מאיזור הצומת 20, 30 מטר אחרי הצומת והתחלתי לנסוע ולא נסעתי מהר כי הנוסע היה צריך לשבת ואיך שהוא בטח ישב קרתה התאונה ככה שאני חושב שלא יכול להיות שנרדמתי". לשאלה כמה נתיבים יש במקום התאונה השיב המערער "שלוש אם אני לא טועה, ואני לא זוכר אם יש רכבים חונים מצד ימין אין לי בזיכרון כלום".

באמרה הנוספת שנגבתה מהמערער טען המערער "אני לא זוכר מה קרה בתאונה, אני קמתי בשעה 04:00 בבוקר נהגתי ברכב פורד הסעות עשיתי איסוף באשקלון בהתחלה, ואח"כ עברתי לאשדוד לקחתי עוד אנשים ברכב ובן אדם אחרון אני לקחתי ברחוב בני ברית וזהו, משם אני כבר לא זוכר שום דבר. אני פתחתי עיניים מתי כבר היו אמבולנסים וכיבוי אש משטרה אני לא זוכר שהיתה. הוציאו אותי מהאוטו לקחו אותי לקפלן...". לשאלה מה היתה הסיבה לתאונה השיב המערער "אני לא יודע לומר אני לקחתי בן אדם אחרון בבני ברית ואח"כ לא זוכר מה קרה". לשאלה האם לאחר שנלקח נוסע אחרון הכביש היה ריק עד למקום התאונה השיב "מהנקודה שבה לקחתי את הנוסע האחרון אני לא זוכר". גם בהמשך אמרתו טען המערער כי אינו זוכר דבר מהתאונה.   

8. בעדותו בבית המשפט טען המערער כי אינו זוכר כיצד ארעה התאונה, ולשאלה מה הזיכרון האחרון שלו, השיב "... שאדם האחרון שהעיד הלך לרכב (צ"ל עלה לרכב - ר.א.) סגרתי את הדלת, וסימיון המנוח שישב לידי, מלמל לעצמו מילה ברוסית לעברו, אף שהוא לא שמע את זה". המילה היתה "תיש" המערער שאל את סימיון "למה הוא עצבני הרי הוא לא עשה לו דבר, אין ביניהם דבר, ..." ולטענת המערער זה היה הדבר האחרון שהוא זוכר, הוא אפילו לא זוכר שסימיון ענה לו. המערער ציין כי אינו זוכר באיזה נתיב נסע ולא זוכר אם ראה את המשאית. (ישיבה מיום 12.10.09 עמ' 39). לשאלה מה היה הדבר הראשון שהוא זוכר אחרי התאונה השיב המערער "פתחתי את העיניים כשאני עדיין יושב במושב הנהג באוטו. וכבר ראיתי שאיזה בן אדם מנסה לפתוח את הדלת שלי, בן אדם עם בגדים מיוחדים, עם פסים על החולצה, אולי מישהו מהמכבי אש" (עמ' 40 לפרוט'). המערער טען כי לא יכול היה לפתוח את דלתו, וכן הוסיף שאחת מרגליו היתה תקועה ליד הדוושות והוא לא יכול היה להוציאה. לשאלה מה עשה לאחר שיצא מהרכב השיב כי לקחו אותו לקפלן באמבולנס. לשאלה מה היה באמבולנס השיב "שהאדם מהאמבולנס שאל אותי מה קרה ואם איבדתי את ההכרה, ואמרתי להם שאני לא זוכר מה קרה ושרק עכשיו פתחתי את העיניים" (עמ' 40 לפרוט').

המערער הכחיש כי בשימוע שנערך לו, בטרם נשלל רישיונו שלילה מינהלית, אמר את שרשום בשימוע כי פתח את עיניו בבית החולים (עמ' 41 לפרוט'). המערער כאשר נשאל מדוע בביקור אצל נוירולוגית ביום 15.2.08 נרשם כי סיפר לה שהתעורר במד"א כשהיה באמבולנס, טען "שאולי גם היא לא הבינה טוב. אולי אמרתי שהתעוררתי בדרך לאמבולנס" (עמ' 42 לפרוט').

המערער טען שכשהוציאו אותו מהרכב הגיע האמבולנס (שם). כאשר נאמר למערער שעל פי דו"ח מד"א הוא נראה מסתובב במקום ולא נלקח מיד לאמבולנס, השיב כי אינו "יכול להסביר זאת" (עמ' 42 לפרוט'). לדבריו "... אולי הסתובבתי אני לא יודע. קיבלתי מכה קשה כי קשה לזכור" (שם). המערער ציין כי נפגע בראשו.

המערער חזר וטען כי לא ייתכן שרשלנותו גרמה לתאונה מאחר והוא נהג מקצועי. את מסקנתו זו הסביר הנאשם בכך שעל פי הבנתו נהג מקצועי עושה תאונות רק במצבים מורכבים.

9. לנוכח טענתו האמורה של המערער, כי אינו זוכר דבר, וסברתו כי איבד את ההכרה, הגישה ההגנה, כאמור, את חוות דעתו של פרופ' מרדכי רביד. בסיכום חוות דעתו הביע פרופ' רביד את דעתו, כי "בנסיבות המקרה, האפשרות הסבירה ביותר היא כי אירוע של אובדן הכרה קצר קדם לתאונה. האפשרות שאדם נרדם בעת הנהיגה איננה מתקבלת על הדעת". פרופ' רביד הביע את דעתו כי קיימת בענייננו האפשרות של syncope, אובדן הכרה רגעי, בשל כך כי מכלול הנסיבות אינו מתאים לאפשרות של הירדמות, וזאת משום שהמערער העלה נוסע פחות מדקה לפני אירוע התאונה ולא היה עייף, וכן משום שהמערער לא זכר את פרטי התאונה. בנוסף, פרופ' רביד ציין כי "העובדה שנמצא ע"י צוות מד"א מתהלך ליד הרכב כשאינו זוכר מה ארע אופיינית למצב שלאחר אובדן הכרה (סינוקופה) ואינה אופיינית להירדמות". כמו כן הוסיף פרופ' רביד ".. צירוף הנסיבות הוא שגרם לרופאי המחלקה הפנימית לכתוב syncope כאבחנה ראשונה ואף לא לדון באפשרות שנרדם ליד ההגה". בסיכום שבו כאמור ציין פרופ' רביד כי האפשרות של אובדן ההכרה הוא הסביר מבין שתי האפשרויות - הירדמות או אובדן הכרה - הוסיף פרופ' רביד "הוא לא זכר את פרטי התאונה ולא את יציאתו מהרכב. אף שבבדיקות לא נמצאה כל עדות לזעזוע מוח".
10. בעדותו בבית המשפט העיד פרופ' רביד:

"לשאלתך האם טענתי לאבדן הכרה , אני משיב שלא , ציינתי שהסיכוי שהיה ארוע של סינקופה , כלומר לא מדובר בארוע הדרגתי אלא פתאומי . סינקופה זה יחידה קלינית של אובדן הכרה פתאומי שיכול להימשך שניות ויכול להימשך דקות , ובחלק מהמקרים רק בשליש מהמקרים , כשהאנשים נבדקים אז עולים על הסיבה . בשני שליש איננו יודעים מה הסיבה .  זה יכול להיות הפרעות קצב שמפריעות ונגמרות מהר , ידוע לנו על מקרים כאלה .  זה יכול להיות בעיה בכלי דם במוח , יש תיאוריות רבות ומעט עובדות .