פסק-דין בתיק עפ"ת 2580-10-12

השופט עודד גרשון:

1.         לפנינו ערעור שמלכתחילה  התייחס הן להכרעת דינו והן לגזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט שמואל יציב) בתיק ת"ד 30517/06.

2.         כתב האישום                   

א.         המערער הועמד לדין בפני בית המשפט קמא והואשם בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי הסעיפים 40 + 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 (להלן - "הפקודה"), בנהיגה ברשלנות ובקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62 לפקודה ובנהיגה ללא רשיון רכב, עבירה לפי הסעיפים 2 + 62 לפקודה.

ב.         בכתב האישום נטען כי ביום 17.11.2005 , בשעה 16:08 או בסמוך לכך נהג המערער ברכב פרטי מסוג יונדאי (להלן - "הרכב") בשד' ההסתדרות בחיפה מכיוון כללי הקריות (להלן - "הכביש").

            הכביש במקום הוא כביש דו-סיטרי ובו ארבעה נתיבים לכל כיוון כאשר הנתיב הימני הינו נת"צ, והמהירות המותרת בו היא 70 קמ"ש.

            באותה עת חצתה שושנה בורנשטיין ז"ל (להלן - "המנוחה") את הכביש בצומת וולקן (להלן - "הצומת") כשהיא חוצה אותו מימין לשמאל כיוון נסיעת המערער, שלא במעבר חצייה ובסמוך לקו העצירה בצומת.

            בהתקרב המערער לצומת הוא נסע בנתיב השני משמאל, כשבדרך בכיוון נסיעתו הרמזור האיר ירוק, המערער נסע במהירות של 70 קמ"ש כשאין מסביבו כלי רכב נוספים הנוסעים באותו כיוון. באותה עת, החלה המנוחה לחצות את הכביש בהליכה מהירה. המערער התקרב לצומת, לא הגיב באופן כלשהו על נוכחות המנוחה על הכביש ופגע בה לאחר שהספיקה לחצות מרחק של 6.7 מטר משפת אי התנועה ממנו ירדה (להלן - "התאונה").

            בכתב האישום נטען שכתוצאה מן התאונה נגרם מותה המיידי של המנוחה וכי הנאשם עצמו נחבל.

            עוד נטען בכתב האישום כי המערער נהג ברכב האמור בלא שהיה לו רישיון רכב בר-תוקף.

3.         הכרעת דינו של בית משפט קמא

בית המשפט קמא שמע את עדויות הצדדים ואת סיכום טענותיהם וביום 6.12.2011 נתן את הכרעת דינו שבה הרשיע את המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז -  1977 (להלן - "החוק") + הסעיפים 62 + 64 + 40 לפקודה.  

בין היתר קבע בית המשפט קמא כי המערער כלל לא ראה את המנוחה עד אשר פגע בה.

בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי אילו היה המערער מבחין במנוחה (וכאמור לעיל בית המשפט קבע כי הוא לא הבחין בה עד לפגיעה בה) כי אז היתה התאונה נמנעת. בית המשפט קבע כי על נהג רכב להיות מודע לכך שהולכי רגל אינם מתנהגים תמיד באופן הגיוני והוא חייב לצפות התנהגות בלתי הגיונית של הולכי רגל. "כאשר נהג רכב מבחין בהולך רגל המתחיל לחצות את הכביש במקום שהחצייה בו עומדת בניגוד לכל כללי ההגיון, עליו לעצור רכבו".

בית המשפט קמא התייחס למידת רשלנותה של המנוחה ולשאלה אם רשלנות זו נתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המערער לתוצאה. לגבי עצם קיומה של רשלנות מצד המנוחה, קבע בית המשפט כי "אין ספק כי התקיימה רשלנות כזו". עם זאת, בית המשפט קמא היה נחרץ בקובעו באופן חד משמעי כי רשלנותה של המנוחה לא ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער לתוצאה.  את מסקנתו זו סמך בית המשפט קמא הן על הוראת סעיף 309(5) לחוק והן על ע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פד"י נז(5) 506. בהסתמכו על האמור בסעיף 518 לפסק הדין הנ"ל כתב השופט קמא כי "(...) אפילו מעשה התאבדות של נפגע אינו שולל את הקשר הסיבתי - משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת".

כאמור לעיל, בסופו של דבר החליט בית המשפט קמא להרשיע את המערער בעבירות שפורטו לעיל.

בית המשפט קמא גזר על המערער את העונשים שלהלן:

            (1)        14 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

(2)        הפעלת עונש מאסר מותנה לתקופה של 6 חודשים שנגזר על המערער בת"פ (קריות) 1002/02 בחופף לעונש הנ"ל.