המערער הורשע בבית משפט השלום בנצרת (פ' 3023/04), על פי הודאתו, בהחזקת סם מסוכן מסוג קנבוס, במשקל נטו של 5,750 גרם. הסם הוחזק במשאיתו של המערער.
על פי הודאתו, הרשיעו בית המשפט קמא (כב' הנשיא ת. כתילי) בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, וגזר עליו 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח.
הערעור מכוון כנגד חומרת גזר הדין, בנוגע לרכיב המאסר בלבד.
המערער הודה בעובדות כתב האישום ביום 11/01/05.
בטרם הטיעונים לעונש, ביקש הסניגור להפנות את המערער לשרות המבחן לשם קבלת תסקיר. ב"כ המאשימה לא התנגד לכך והצהיר באותה הזדמנות, כי אם התסקיר יהא חיובי יוטלו על המערער 6 חודשי עבודות שירות, תנאי, פסילה בפועל והתחייבות, ואם התסקיר יהא שלילי, הטיעון לעונש יהא פתוח.
ב"כ המערער קובל בהודעתו על כך שבית המשפט קמא אימץ את "הרף העליון" של ההסדר, בקובעו מאסר בפועל של 12 חודשים.
ראשית, פרט למוצהר מפי ב"כ המאשימה, כאמור לעיל, לא מצאנו כל הסדר טיעון שהודע לבית המשפט, והדברים גם לא נטענו מפורשות ע"י המערער. אם אכן נערך הסדר טיעון, מן הראוי היה כי הצדדים ידאגו שהדבר יובא בצורה מדויקת בפני בית המשפט ויבוא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון.
שנית, מתוך הפרוטוקול ניתן ללמוד כי התביעה הסכימה להגביל את עצמה בטיעוניה לרף הענישה המפורט לעיל, בכפוף לכך שיתקבל תסקיר חיובי, ולגישתה התסקירים שהתקבלו בעניינו של המערער לא היו חיוביים ולכן טענו הצדדים לעונש באופן החופשי.
בטיעוניה לעונש שנשמעו בפני בית המשפט קמא ביום 31/10/05, טענה המשיבה להעדר שיתוף פעולה מצד המערער עם שרות המבחן, וביקשה להטיל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת.
בית המשפט קמא לא הסתפק בתסקירים שהונחו בפניו, וביקש שיערך תסקיר מפורט יותר ויסודי.
בסופו של דבר, בטרם נגזר עונשו של המערער, עמדו בפני בית המשפט קמא מספר תסקירים שניתנו במהלך התקופה מ - 2/05 ועד 02/06, וכן חוות דעת פסיכיאטרית מיום 21/07/05, שהוגשה לבית המשפט על פי בקשתו, וזאת בשל מצבו של המערער, כפי שעלה מן התסקירים.
בטיעוניה לעונש, לאחר קבלת התסקיר המסכם, חזרה ב"כ המשיבה על טיעוניה לעונש מיום 31/10/05.
בטיעוני המשיבה ובטיעוני ב"כ המערער לא נטען דבר לקיומו של הסדר. אף שהמשיבה עתרה להטלת מאסר ממושך, לא העלה הסניגור טענה כלשהיא לכך שבקשה זו עומדת בניגוד להסדר שנערך בין הצדדים. יתירה מכך, הסניגור העלה נימוקיו להקלה בעונש, מבלי שטען כלל שהתסקירים בעניינו של המערער היו חיוביים.
אין פלא לפיכך כי בגזר דינו של בית המשפט קמא אין כל התייחסות להסדר טיעון.
המסקנה היא, כי בניגוד לנטען, לא היה הסדר טיעון בפני בית המשפט קמא, וככל שהיה, הוא הוגבל למקרה שבו יתקבל תסקיר חיובי משרות המבחן, ובפני בית משפט קמא לא היתה מחלוקת שהתסקיר לא היה חיובי, לכן ראו עצמם הצדדים משוחררים מן ההסדר.
כאמור, בפני בית המשפט קמא לא ביקש איש מהצדדים, לטעון כי התסקירים היו חיוביים, ומנימוקי גזר הדין ניתן לראות כי בית המשפט קמא אף הוא לא התרשם כי זהו המצב.
עיון בתסקירים מעלה כי המערער לא קיבל עליו אחריות מלאה לביצוע העבירה, לא שיתף את שרות המבחן במניעי ביצועה, ולא הביע חרטה על מעשיו. לאור זאת, נמנע שרות המבחן מכל המלצה טיפולית. יש לציין שלמערער ניתנו מס' הזדמנויות במפגשיו עם קצין המבחן להיפתח בפניו ולחשוף את מצוקותיו, כדי שניתן יהא לבחון את הדרכים לסייע לו, אך הוא בחר שלא לנצל אפשרויות אלו.
לאחר הגשת הערעור, ראינו לנכון לקבל תסקיר מעודכן, נוכח גילו של המערער, העדר עבר פלילי ומצוקתו הנפשית. תסקיר מעודכן ומשלים הונח בפנינו ביום 25/01/07, ממנו עלה כי המערער ביצע ביום מתן גזר הדין ניסיון התאבדות (נוסף על ניסיון קודם שנעשה בעת שנפתחו ההליכים כנגדו).
בפני קצין המבחן, הביע המערער כעס על המערכת הממסדית ואכזבה מכך שלא קיבל סיוע בעניין העונש. יחד עם זאת, לא ביטא המערער נזקקות טיפולית וציין כי איננו יכול לשער את התנהגותו אם ישלח למאסר.