השופט ר. שפירא:
1.
הרקע לערעור:
בפנינו ערעורם של מרכז רפואי חיפה - חורב בע"מ (להלן: "חורב") ושל ד"ר ברוס בן דוד (להלן: "ד"ר בן דוד") על הכרעת הדין מיום 16.6.04 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ג. כנפי-שטייניץ) בתיק פלילי 5196/98. בנוסף, מערער ד"ר בן דוד על גזר הדין מיום 14.7.04.
המערערים הורשעו בהכרעת הדין האמורה לעיל בעבירה של גרימת מוות ברשלנות על פי סעיפים 304 + 29 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). על ד"ר בן דוד נגזר עונש של מאסר מותנה וקנס כספי. על חורב נגזר עונש של קנס כספי.
בהכרעת הדין שניתנה על ידי בימ"ש קמא נקבע כי המערערים אשמים בגרימת מותה ברשלנות של גב' נאוה שמילוביץ ז"ל (להלן: "המנוחה"). המנוחה נפטרה בעקבות ניתוח לכריתת בלט דיסק, אשר נערך במרכז רפואי חורב ביום 18.2.94. בימ"ש קמא קבע כי המערערים גרמו למותה של המנוחה בשל רשלנות בטיפול הרפואי שניתן לה לפני הניתוח ובמהלכו.
בימ"ש קמא קבע כי מהלך האירועים שהביאו לפטירתה של המנוחה, כפי שתוארו על ידי העדים, היה כך: ד"ר חנן ויסברוד אבחן את המנוחה ביום 14.2.94 כסובלת מפריצת דיסק בין חוליות L4-L5. המנוחה סבלה וביקשה להנתח במהרה. על כן, תואם למנוחה מועד לניתוח במרכז רפואי חורב ליום שישי 18.2.94. ד"ר ויסברוד ניתח את המנוחה ולידו עזר ד"ר דוד פרץ. המערער, ד"ר בן דוד, שהוא גם המנהל הרפואי של מרכז רפואי חורב, השתתף בניתוח כרופא מרדים. עם סיום הוצאת הדיסק, בשעה 09.30 לערך, נשמעו צפצופי התראה של המוניטורים בעקבות ירידה בלחץ הדם של המנוחה וירידה של הסטורציה (הרוויה) של דו תחמוצת הפחמן. ד"ר בן דוד חשד בקיומו של תסחיף אויר והורה על השהיית הניתוח. הוא ביקש מד"ר ויסברוד להציף את שדה הניתוח בנוזלים. משלא נצפה כל דימום, ולאחר המתנה של כעשר דקות, אישר את המשך הניתוח. זה נמשך עד תומו, כולל תפירת החתך הניתוחי. עם תום הניתוח, הועברה המנוחה משולחן הניתוחים למיטת חולים תוך כדי הפיכתה מתנוחת שכיבה על הבטן לשכיבה על הגב. מיד עם העברתה, גילה ד"ר בן דוד שהמנוחה שרויה בהלם, ככל הנראה בשל דימום. דיקור בטן שנעשה על ידי ד"ר פרץ גילה דימום בחלל הבטן, מצב חירום הדורש התערבות דחופה ומיידית. בשלב זה החל הצוות הרפואי והמנהלי לחפש כירורג לשם ביצוע פתיחת בטן ועצירת הדימום.
ד"ר קונדריאה, רופא גיניקולוג שניתח בחדר הסמוך, נקרא בדחיפות לחדר הניתוח לשם ביצוע פתיחת בטן. עם פתיחת הבטן גילה דם חופשי בחלל הבטן. הוא לחץ באגרופו על אבי העורקים לשם עצירת הדימום. בשלב זה נכנס לחדר הניתוח רופא בשם ולדימיר. לאחר קבלת אישורו של ד"ר בן דוד פינה ד"ר קונדריאה את מקומו לולדימיר וזה ניסה לעצור את הדימום באמצעות הנחת קלמים במקומות שונים בבטן המנוחה. אחריו הגיע לחדר הניתוח פרופ' קראוס, אז מנהל המחלקה הכירורגית של בית חולים כרמל, ונטל לידיו את ניהול המשך הטיפול הרפואי. פרופ' קראוס מצא בבטן המנוחה כמויות גדולות מאוד של דם. הוא תיקן את מיקומם של הקלמים שהונחו ומשראה שאין בכך כדי לעצור את הדימום, לחץ על אבי העורקים באמצעות מרפדים על מנת לעצור את הדימום.
בשעה 11.20-11.25 לערך הגיע לחדר הניתוח ד"ר רון כרמלי, מנהל היחידה לכירורגיה של כלי דם בבי"ח כרמל, אשר הוזעק למקום. החולה הייתה מצויה במצב של הלם עם לחץ דם נמוך בשל איבוד דם רב ואישוניה היו מורחבים, ממצא היכול להעיד על אפשרות לנזק מוחי. בבטנה נמצאו מספר קלמים אשר לא הונחו על אבי העורקים ולא הועילו לחסימתו. ד"ר כרמלי חשף את אבי העורקים באיזור הפגוע ופעל לחסימתו. כן זיהה חור בדופן האחורית שמאלית של אבי העורקים ופעל לתפירת החור ולסגירת הבטן. בשלב זה, ובשל איבוד הדם הרב, נכנסה החולה למצב של הפרעות קרישה וכתוצאה מכך סבלה מדימומים מכלי דם פריפריים רבים ומצבה התדרדר. בהתייעצות בין הרופאים המטפלים הוחלט להעבירה ליחידה לטיפול נמרץ בבית חולים כרמל.
המנוחה התקבלה, יחד עם הצוות הרפואי ממרכז רפואי חורב, ביחידה לטיפול נמרץ של בית חולים כרמל בשעה 15.30, במצב של חוסר הכרה, ללא תגובה ומונשמת, עם הפרעה בתפקודי קרישה ואי יציבות המודינמית. על אף מנות הדם הרבות ותרופות מעודדות קרישה שניתנו לה, המשיך מצבה של החולה להתדרדר ובניסיון נואש להציל את חייה הוחלט על ביצוע ניתוח נוסף. בשעה 20.00 לערך הוחל בביצוע הניתוח, אף הוא על ידי ד"ר כרמלי ובו נכרת קטע באורך כחמישה ס"מ מאבי העורקים, והוכנס שתל על מנת לגשר בין קצוות אבי העורקים. למרבה הצער לא היה גם בניתוח זה כדי להציל את חיי המנוחה והיא נפטרה בשעה 22.00 על שולחן הניתוחים.
טענותיה של המשיבה/המאשימה בפני בימ"ש קמא באשר לד"ר ויסברוד היו: כי ד"ר ויסברוד טעה באיתור המרווח הבינחולייתי בין חוליות L4-L5 וניתח שלא במקום הנכון; כי בעת ביצוע הניתוח גרם ד"ר ויסברוד ברשלנות באמצעות מכשיר הניתוח לחתך באבי העורקים; כי ד"ר ויסברוד לא וידא, טרם ביצוע הניתוח במרכז רפואי חורב, כי קיימים בו סידורים מספיקים המבטיחים מתן עזרה דחופה במהירות וכי קיימים סידורים מתאימים להבטחת זמינותם המיידית של כירורג וכירורג כלי דם; כי ד"ר ויסברוד לא וידא כי יש במרכז רפואי חורב מנות דם ותחליפי דם זמינים בכמות מספקת, לא פעל להכנת דם ספציפי עבור המנוחה טרם ביצוע הניתוח ולא פעל לביצוע בדיקות לקביעת סוג הדם והצלבה של דם המנוחה בטרם הניתוח; כי ד"ר ויסברוד התרשל גם בכך שעם גילוי הדימום "זז הצידה" ואיפשר לגניקולוג ולמתמחה שהזדמנו באקראי לטפל במנוחה עד שהגיע פרופ' קראוס.
באשר למערערים טענה המשיבה בפני בימ"ש קמא כי חורב וד"ר בן דוד, הן כמנהלו הרפואי של המרכז והן כרופא המרדים בניתוח, לא הביאו בחשבון סיכון של פגיעה בכלי דם בניתוח, אף שמדובר בסיכון ידוע. בהתאם, ניאותו לבצע את הניתוח ללא סידורים מספיקים המבטיחים מתן עזרה דחופה במהירות; כן נטען כי המערערים לא פעלו טרם הניתוח להכנת מנות דם ותחליפי דם זמינים בכמות מספקת, לא הכינו דם ספציפי עבור המנוחה ולא פעלו לביצוע בדיקות לקביעת סוג הדם והצלבה של דם המנוחה בטרם הניתוח; המערערים לא הבטיחו זמינותם של כירורג וכירורג כלי דם למרכז הרפואי בעת הניתוח; המערערים אפשרו ביצוע הניתוח מבלי שוידאו תקינותם של מכשירים רפואיים החשובים למעקב אחר מצב החולה.
המערערים טענו בפני בימ"ש קמא כי במרכז הרפואי חורב היו מנות דם מספיקות וכי המנות לא הגיעו באיחור לחדר הניתוח. כן נטען כי הרופאים הכירורגים הוזעקו לחדר הניתוח והגיעו במהירות ועל כן מות המנוחה לא נגרם לא בשל איחור באספקת הדם ולא בשל איחור בהגעת הרופאים הכירורגים לחדר הניתוח.
בימ"ש קמא קבע בהכרעת הדין כי לא הוכחה טענת המשיבה כי ד"ר ויסברוד טעה באיתור המרווח הבינחולייתי וניתח שלא במקום הנכון. כן נקבע כי ממכלול הנסיבות והעדויות עולה כי ד"ר ויסברוד גרם באמצעות מכשיר הניתוח לקרע באבי העורקים של המנוחה. עם זאת, נקבע כי ד"ר ויסברוד לא גרם ברשלנות לקרע באבי העורקים. כן נקבע כי הגורם המכריע שהביא למותה של המנוחה היה חוסר היכולת לעצור בעוד מועד וכראוי את הדימום. נקבע כי לא הוכחה רשלנותו של ד"ר בן דוד בכל הנוגע לאבחון תסחיף האוויר ואבחנתו הייתה סבירה לשעתה. נקבע כי לאור נדירותו של הסיכון לפגיעה בכלי דם גדול במהלך ניתוח מסוג זה, לא חלה על הנאשמים החובה לצרף לצוות הרפואי מומחה לכלי דם או לפעול לזמינותו ככונן, אך היה על המרכז הרפואי חורב לפעול, לכל הפחות, להבטחת זמינותו של כירורג כללי אשר ניתן יהיה להזעיקו במידת הצורך לחדר הניתוחים. על כן, נקבע כי המרכז הרפואי חורב ומנהלו הרפואי התרשלו בכך שלא פעלו להסדרי כוננות נאותים אשר יאפשרו מתן עזרה רפואית מתאימה למנוחה במהירות הראויה ובכך גרמו למותה של המנוחה.
באשר לטענת המשיבה בנושא זמינות מנות הדם נקבע כי בשל נדירותו של הסיכון לדימום בניתוח דיסקטומיה לא היה צורך בהכנת מנות דם ספציפיות המיועדות למנוחה וגם אם היה צורך בביצוע בדיקת סוג דם וסקר נוגדנים, לא הוכח כל קשר סיבתי בין אי עריכת בדיקות אלו לבין מותה של המנוחה. באשר למהירות אספקת מנות הדם נקבע כי מנות הדם הגיעו באיחור רב וכי לא הוגשה למנוחה העזרה הרפואית הנדרשת בדחיפות הראויה. נקבע כי על המרכז הרפואי חורב וכן על ד"ר בן דוד, הן כמנהלו הרפואי של מרכז רפואי חורב והן כמרדים בניתוח, חלה החובה לפעול להבטחת אספקת מנות דם, לכשאלה ידרשו, במהירות וביעילות ולכן חובתם של המערערים הייתה לנקוט צעדים ולעשות מראש את כל הדרוש לשם אספקת מנות דם במלוא המהירות האפשרית לחדר ניתוח, משיתגלה הצורך בכך. נקבע כי המערערים הפרו חובתם זו ובכך גרמו למות המנוחה.
באשר למכשיר לבדיקת גזים בדם, נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין הקלקול במכשיר ובין מותה של המנוחה.
בסיכומו של דבר, זוכה הנאשם 1, ד"ר חנן ויסברוד, מן העבירה המיוחסת לו. נפסק כי המערערים (נאשמים 2 ו-3) לא עמדו בחובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהם בנסיבות המקרה וכתוצאה מכך לא הוגשה למנוחה העזרה הרפואית שנדרשה לה בדחיפות בשלב שהיה בעזרה זו כדי להציל את חייה. נקבע כי מחדליהם הרשלנים של המערערים הביאו למותה של המנוחה. המערערים הורשעו בגרימת מותה ברשלנות של המנוחה. כאמור, על המערערת הוטל קנס ועל המערער הושת מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים וקנס.
יצוין, למען הסדר, כי המדינה אינה מערערת על זיכויו של ד"ר ויסברוד.
2.
טענות הצדדים בערעור:
המערערים טוענים כנגד קביעותיו של בימ"ש קמא לפיהן הייתה קיימת חובה על המרכז הרפואי חורב ועל ד"ר בן דוד לדאוג לזמינותו של כירורג כללי ככונן לצורך הניתוח להוצאת בלט דיסק, כי החובה הופרה וכי קיים קשר סיבתי בין העדר הסכם כונן פורמאלי ובין מות המנוחה. כן מערערים הם כנגד מסקנות בימ"ש קמא לפיהן היה איחור באספקת מנות הדם לחדר הניתוח וכי קיים קשר סיבתי בין האיחור באספקת מנות הדם לבין מות המנוחה. ד"ר בן דוד מערער גם על העונש שהושת עליו בגזר הדין.