פסק-דין בתיק עפ 2673/07

בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט יעקב בכר) מיום 2.10.07 בת"פ 200/07.

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירות של התפרצות לדירת מגורים בכוונה לבצע עבירה (לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן "החוק") ונסיון לגניבה (לפי סעיפים 25+ 384 לחוק).

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 25.9.07 התפרץ המשיב לדירת מגורים , באופן שפתח את דלת הרשת ולאחר מכן את דלת הפלדלת, ונכנס לתוך הדירה. המשיב עלה לקומה השניה, לחדר השינה של ההורים, פתח את המגירות וחיטט בהן על מנת לבצע גניבה. הדבר נמנע ממנו עקב תפיסתו על ידי המתלוננת.

המאשימה הציגה בפני בימ"ש קמא גליון הרשעות של המשיב וטענה כי לחובתו עבירות רבות של סמים ורכוש, כאשר בגין העבירה האחרונה בימ"ש נתן אמון במשיב והטיל עליו צו מבחן שהוארך. לטענתה, המשיב מעל האמון שניתן בו ובכווונתה לעתור לביטול הצו. בתיק שבפני בימ"ש קמא ביקשה המאשימה למצות את הדין עם המשיב ולהטיל עליו עונש מאסר מרתיע.

הסניגור ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשם ולהסתפק במאסר על תנאי מרתיע. לטענתו,  העבירה לא הביאה לתוצאה רכושית חמורה, מדובר בנסיון גניבה בלבד , הנאשם שיקם חייו ונגמל מסמים והחזרתו אל בין כתלי הכלא עשויה לדרדר את מצבו. באשר להפרת אמונו של בית המשפט טען הסניגור כי הדבר צריך להלקח בחשבון בתיק האחר בו המאשימה מבקשת להפקיע את צו המבחן ולא בהליך זה

בימ"ש קמא גזר על המשיב, בשים לב לטיעוני הצדדים ובהתחשב בהודאתו של המשיב ועברו הפלילי, מהות העבירה ונסיבות ביצועה, ובהתחשב בכל שאר הנסיבות (כאמור בגזר הדין) - קנס בסך 1,300 ש"ח או 13 ימי מאסר תמורתו, מאסר לתקופה של 30 יום , חתימה על התחייבות כספית בסך 3,000 ש"ח ומאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים למשך שנתיים, שלא יעבור בתקופה זו עבירה בה הורשע.

גזר דין זה הינו נשוא ערעור המאשימה בפנינו, כאשר לטענתה העונש שהושת על המשיב קל ביותר, לא הונחו בפני בימ"ש קמא כל נימוקים אשר הצדיקו עונש שכזה ובתיק קיימות נסיבות כבדות משקל המצדיקות התערבות ערכאת הערעור, חרף העובדה שהמשיב כבר סיים לרצות את עונש המאסר בפועל שהושת עליו.

בדיון בפנינו שבה באת כח המאשימה וציינה בפנינו את עברו המכביד של המשיב, שלחובתו 7 הרשעות קודמות, הכוללות 15 עבירות שמתוכן 9 עבירות הן של התפרצות וגניבה, את העובדה שהעבירות בוצעו כאשר המשיב נתון לפיקוח שירות המבחן ואת הצורך בהרתעה.

ב"כ המשיב חזר וטען כי המאסר אינו הדרך הראויה לטפל בבעיית הסמים של המשיב וכי נסיבות ביצוע העבירה אינן חמורות.

כמו המערערת - גם אנו סבורים כי העונש מופרז לקולא. עבירות הרכוש מהוות "מכה חולה" בחברתינו, במיוחד כאשר הן מבוצעות על רקע השימוש בסמים.  בעניינו של המשיב שבפנינו עבירות הרכוש מהוות גם "מכה חולה" מבחינתו הוא, והוא לא נרתע מלשוב  ולבצען, אפילו כאשר כבר ניתנה לו הזדמנות על ידי בית המשפט והוא הועמד לפיקוח קצין מבחן.

לא מצאנו  נסיבות המעידות כי הנאשם עושה צעדים לשיקומו וגם אם על בית המשפט לשקול סיכויי השיקום, אין זה השיקול היחידי שיש להביא בחשבון בעת גזירת העונש ויש לקחת בחשבון את החובה להגן על שלום הציבור ובטחונו ולהרתיע מפני הישנות העבירות (רע"פ 4765/06 מרקוס נ. מדינת ישראל - לא פורסם - פסק דין מיום 20.9.06).

ערים אנו לעובדה כי המשיב סיים לרצות את עונש המאסר שהושת עליו על ידי בית משפט קמא וכי הכלל הוא כי:

"לא על נקלה ימהר בית המשפט להשיב לבית הכלא ולהושיב מאחורי סורג ובריח אדם שכבר ריצה את העונש שנגזר עליו בערכאה הראשונה" ( המ' 5/74 לינצר נ. מ"ד, פ"ד כח(2) 53).

 ואולם סייג לכלל זה הוא כי:

"אין מקום ליישומו של כלל זה, כאשר בית המשפט של הערכאה הראשונה מטיל עונש אשר בשל קולתו מחטיא את מטרת הענישה לחלוטין. אין גם לשכוח, שבית המשפט למעשה לא הטיל על המשיב, עם מתן גזר הדין, כמעט כל עונש מאסר בנוסף , שכן קבע, כי יש להפחית משלושת חודשי המאסר אותם השית על המשיב את 86 הימים בהם היה הלה נתון במעצר. בנסיבות אלה , אין להימנע מהגדלת העונש בשל הסיבה בלבד, שיש בכך כדי להחזיר את הנאשם לבית הכלא" (ע"פ 652/88 מ"י נ. סעידה, פ"ד מב(4) 523).

ובענייננו - אנו סבורים כי יש מקום לתחולת הסייג.

בהתחשב בכל האמור, וכאשר אנו לוקחים בחשבון גם את העובדה כי אין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם נאשם, אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את עונש המאסר על 7 חודשים, מתוכם ינוכו 30 הימים שכבר ריצה בפועל בהתאם לגזר דינו של בית משפט קמא.

ניתן היום י"ז בשבט, תשס"ח (24 בינואר 2008) במעמד הצדדים.