1. במועדים הרלוונטיים לערר, היתה העוררת הבעלים הרשום של רכב מס' 7155427 (להלן: "
הרכב").
2. המשיבה, בעלת הזיכיון עפ"י חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995 (להלן:
"החוק") חייבה את העוררת בחיובי פיצוי והחזר הוצאות (להלן:
"פו"ה"), כמשמעותם בס' 12 לחוק, ובהתאם לתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 (להלן:
"תקנות האכיפה"), עקב אי תשלום במועד של חיובים בגין ארבע נסיעות שבוצעו ברכב בכביש האגרה במהלך תקופה של מחצית השנה בין דצמבר 2007 ועד מאי 2008.
3. בכתב הערר, שהוגש ביום 14.07.08, מבקשת העוררת ביטול חיוב פו"ה בו חוייבה בגין אי תשלום במועד של החשבונית הכוללת את חיוב האגרה בגין אותן ארבע נסיעות - סומנה כנספח י' לתגובת המשיבה לערר. החשבונית המגלמת את חיוב הפו"ה סומנה כנספח יא', והיא שולמה ע"י העוררת כך שלמעשה היא עותרת להשבת הכסף ששילמה.
4. טענת העוררת בעררה הינה, כי חשבונית י' נתקבלה אצלה לאחר המועד האחרון לתשלומה ומשכך האיחור בתשלום היה בלתי נמנע. את האיחור בקבלת החשבונית תולה העוררת בשביתה בשירותי הדואר, במסגרתה לא חולק דואר ביישובים המקבלים דואר באמצעות "דואר נע".
5. העוררת עתרה, מעבר לביטול חיוב הפו"ה, גם ל"כיסוי ההוצאות שלי לטיפול בביטול הקנס, ביטול זמן, הוצאות דואר וטלפונים, והוצאות נסיעה במידה וידרשו", וכן "פיצוי על עוגמת נפש שנגרמה לי עקב אטימות המטפלים בעניין מטעם חברת כביש חוצה ישראל". כמו כן עותרת העוררת לקבלת תביעתה כמייצגת את כללי נפגעי השביתה בדואר ישראל ו- "אכיפת הפסק על חברת כביש חוצה ישראל לגבי כלל הנפגעים" ולסיום הינה דורשת גם קבלת מכתב התנצלות מאת המשיבה.
6. בקשה לעיכוב הליכים שהגישה העוררת בד בבד עם עררה (וטרם תשלום החשבונית שבמחלוקת) נדחתה ע"י יו"ר הוועדה לנוכח סכומו הנמוך של חיוב הפו"ה שבמחלוקת - 92.4 ש"ח.
7. תגובת המשיבה לערר נושאת כותרת "בקשה למחיקה על הסף" ועילתה כי כבר ביום 30.07.08 הוצע לעוררת ביטול מלא של חיוב הפו"ה, ברם העוררת סירבה להצעה זו. המשיבה סברה כי נובע מכך שהערר מתייתר ואין לו עילה. בהמשך, ומחמת הזהירות, הגיבה אף לגוף הערר וטענה כי שלחה את החשבוניות לכתובת העוררת כרשום במשרד הרישוי. עוד מוסיפה המשיבה כי העוררת לא המציאה כל ראיה לטענתה בדבר שביתת הדואר ובכל מקרה - יכולה היתה העוררת, כך לשיטת המשיבה, ליצור קשר טלפוני עם המשיבה ולברר חיוביה באופן יזום. המשיבה לא צירפה לתגובתה מסמכים שיש בהם משום הוכחת משלוח חשבונית האגרה נספח י' הנ"ל, שלטענתה נשלחה בדואר רגיל.
8. דיון בערר התקיים ביום 08.07.09. לדיון התייצב מטעם העוררת מר אדם רובינשטיין, בן זוגה (להלן: "רובינשטיין"). בתשובה לשאלת הוועדה מדוע עמדה העוררת על קיום דיון בערר לאחר שהמשיבה כבר ניאותה לבטל את חיוב הפו"ה הציג רובינשטיין שני נימוקים: האחד - "ציבורי", משמע העוררת ורובינשטיין רואים עצמם נציגי ציבור שלם שנפגע כתוצאת השביתה בדואר הנע והתנהלות הכוחנית של המשיבה ובהמשך לכך אף הצהיר את הסכום שיפסק לעוררת - תתרום למטרות צדקה. השני - אישי - "מסע היסורים" שעבר רובינשטיין מול המשיבה עד כדי סיכון חייו בהיותו סובל ממחלת לב. בהיבט העובדתי עלה, כי בעבר כבר חוייבה העוררת בחיובי פו"ה - האחד בוטל ואילו השני שולם, וע"פ עדות רובינשטיין היה זה כיוון ש"הקנס היה על פי הכללים" והאיחור בתשלום היה נעוץ בבן העוררת שהוא "קצת מפוזר". עוד הוסכם בין הצדדים כי לעוררת הוצעה תחילה פשרה בשיעור של 50%, כנגד הצטרפות למנוי - הצעה שרובינשטיין סירב לה. בסיום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם. בסיום דבריו הצהיר ב"כ המשיבה: "למען הסר ספק הצעת המשיבה (לביטול מלא של חיוב הפו"ה, הוועדה) איננה על הפרק".
9. ראשית נתייחס לבקשת המשיבה למחיקה על הסף. הבקשה אינה מבוססת. הצעת המשיבה לביטול מלא של החיוב שבמחלוקת הועלתה לאחר הגשת הערר והעוררת סירבה להצעת המשיבה. גם אילו היתה העוררת מקבלת את ההצעה לביטול החיוב, עדיין זכאית הייתה לעמוד על חיוב המשיבה בהוצאות משפט. לא זו אף זו - בא כוח המשיבה עצמו הודיע בדיון כי ההצעה אינה בתוקף, כאמור, וממילא נשמט הבסיס שתחת בקשת המשיבה.
10. הצדדים הרחיבו מאוד את גדר המחלוקת והטיעונים, הרבה מעבר לנדרש וגם מעבר לסמכותה של הוועדה.
11. ראשית, לעניין עצם חיוב הפו"ה - דינו של הערר להתקבל ועל חיוב הפו"ה שבמחלוקת להתבטל. עוד קודם שנידרש לסוגיית השביתה בדואר הנע עלינו להשתכנע כי המשיבה מצידה שלחה את חשבונית י' ומבעוד מועד, ואין בפנינו כל ראיה כזאת.
כפי שכבר נקבע על ידנו לא פעם בעבר (ראה למשל ערר 1352/04 בעניין מוריס סבג), מקום בו מכחיש העורר קבלתן של החשבוניות שנשלחו בדואר רגיל, או טוען כי הן נתקבלו באיחור, וטענתו זו אינה מופרכת, ספק אם יכולה המשיבה להסתמך על החזקה הקבועה בתקנות האכיפה בדבר מסירתן של החשבוניות.
המשיבה לא הציגה בפנינו כל ראיה לגבי מועד משלוח החשבוניות שנשלחו בדואר רגיל. היות וכך לא ניתן לקבוע את תחולתה של החזקה הקבועה בתקנה 5 (ב) לתקנות האכיפה שעל פיה
"חשבון שנשלח בדואר רגיל ... ושולמו בעדו, מראש, דמי הדואר, יראו כאילו הגיע לתעודתו ביום הרביעי שלאחר תאריך הוצאת החשבון". על פי לשון התקנה, ראש לכל על החשבון להיות "חשבון שנשלח" וכיצד נדע על כך שהחשבון נשלח אם כל שבפנינו בעניין זה הוא טענה בעלמא במסגרת כתב התשובה של המשיבה ואמירה כללית של נציגתה לפיה
"על פי הרישומים הקיימים במערכת המשיבה, החשבוניות הנ"ל נשלחו" (ס' 5 לתצהיר שצורף לתגובת המשיבה). נוסיף שבעבר כבר הבהרנו (ראה למשל בערר 306/04 בעניין מכוניות מוריה) שבתצהיר שצורף לתגובת המשיבה אין כדי להוות ראיה לכך שדברי הדואר אכן נשלחו. אופן משלוח החשבוניות פורט באוזננו במקרה אחר על ידי מנכ"ל המשיבה ולפיו החשבוניות נשלחות על ידי בית דפוס ממוחשב ולא על ידי עובדי המשיבה. המצהירה מטעם המשיבה, עם כל הכבוד, אינה יודעת מידיעה אישית דבר על משלוחה בפועל של חשבונית זו או אחרת אלא לכל היותר את הנתונים המופיעים במחשבי המשיבה.
לעניין זה מתאימים דברי בית המשפט השלום בתל אביב ( הפ (ת"א) 200811/07
שוורץ
אבי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר נבו) שנאמרו אמנם בהקשר של דיני הביטוח ברם הם יפים גם לעניינינו:
"אמנם, הוצג תדפיס מחשב של המשיבה, על-פיו נשלחו התראות למבקש (נספח ג3 לתשובה), אך תדפיס זה אינו יכול להוות ראיה לכך, שההתראות אכן נשלחו בפועל למבקש, וכל-שכן שהוא אינו מוכיח את מסירתן בפועל למבקש."
יש על כן לבטל את חיוב הפו"ה שבמחלוקת, הכלול בחשבונית נספח יא' לתגובת המשיבה.
12. כעת נתייחס לשאר הסעדים שביקשה העוררת. הוועדה אינה ערכאה מתאימה להגשת תובענות יצוגיות. כמו כן אין הוועדה מוסמכת או רואה עצמה צריכה להורות למשיבה "להתנצל" - שכן זו סוגיה שירותית ולא משפטית. הסוגיה הנוספת היחידה שהוועדה סבורה שיש לדון בה נוגעת להוצאות המשפט בגין הגשת הערר וניהולו.
13. מחד, אין מחלוקת כי לאחר הגשת הערר וקודם לדיון שנערך המשיבה ניאותה לבטל את חשבונית הפו"ה ואילו היתה העוררת מקבלת הצעתה זו היה מתייתר הדיון אשר עולה בממון רב לקופת המדינה ואשר רובינשטיין עצמו הגדיר אותו כמוקדש לא לחשבונית שבמחלוקת אלא לסוגיות ציבוריות ועקרוניות. ויודגש, התנהלות המשיבה, שלאחר הגשת הערר החליטה לשפר את הצעתה לעוררת לעומת הצעתה הקודמת להגשתו הינה התנהלות לגיטימית ומקובלת בכל הליך משפטי וטרום משפטי. מדובר על שיקולים פנימיים של המשיבה שמן הסתם כוללים שיקוליים כלכליים כגון "ערך מטרד" וכו'. מאידך, לא ניתן להתעלם מכך שמנקודת מבטה של העוררת שעררה למעשה נמצא מוצדק, המשיבה אילצה אותה לטרוח ולהגיש את הערר לצורך מיצוי זכויותיה, והיא לא היתה מחוייבת לקבל כל הצעת פשרה מטעם המשיבה.