המשיב, מנהל מחלקת דוורים בסניף בני-ברק של רשות הדואר, הואשם בכך שהטריד מינית עובדת שעבדה בסניף והתנכל לה. בגין מעשים אלו הועמד המשיב לדין משמעתי לפי סעיפים 17(1), (2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת). בכתב התובענה נטען שהמשיב הפר את הוראות סעיפים 3(א)(2), (3) ו-(4), בשילוב עם סעיף 3(א)(6)(ג), לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית) וכן את הוראות סעיפים 43.421 ו-43.431 לתקשי"ר.
לאחר שמיעת הראיות זיכה בית הדין את המשיב מהאישומים הקשורים בהטרדה המינית ובהתנכלות. עם זאת, ראה בית-הדין להרשיע את המשיב בהתנהגות בלתי הולמת לפי סעיפים 17(1), (3) ו-(4) לחוק המשמעת, בשל אופיה של מערכת היחסים האינטימית שקיים עם עובדת הכפופה לו וכן בשל ניסיונו למנוע את הגשת התלונה כנגדו.
לאחר שניתנה הכרעת הדין הגיעו הצדדים להסדר ביחס לאמצעי המשמעת שיוטלו על המשיב והציגו את ההסדר בהסכמה בפני בית הדין. בית הדין אימץ את ההסדר ובגזר הדין הוטלו על המשיב אמצעי המשמעת עליהם הוסכם בהסדר: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת והורדה בדרגה אחת לפרק זמן של שנה.
על פסק דינו של בית הדין הוגש ערעור המדינה שבפניי. יודגש כבר עתה כי הערעור אינו מופנה כנגד הממצאים העובדתיים שקבע בית הדין אלא כנגד המסקנות המשפטיות שנקבעו על יסוד ממצאים עובדתיים אלו. לטענת המדינה, המסקנה העולה מהממצאים העובדתיים שנקבעו היא כי המשיב הטריד מינית את העובדת ועל כן יש לקבוע שהמשיב הפר את ההוראות הרלוונטיות בחוק ובתקשי"ר ולהרשיעו בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת. כן טוענת המדינה כי, אם יתקבל ערעורה, יש מקום להחמיר באמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב באופן משמעותי.
עיקרי העובדות
1. המשיב, יליד שנת 1958, הועסק בתקופה הרלוונטית לתובענה כמנהל מחלקת דוורים בסניף דואר בבני-ברק. המתלוננת, ילידת שנת 1978 (להלן: המתלוננת), החלה במאי 2000 לעבוד בסניף הדואר בו עבד המשיב כעובדת זמנית מטעם חברת כוח אדם. ביום 4.7.02 הוגשה כנגד המשיב תובענה בה נטען כי הטריד מינית את המתלוננת עת עבדה בסניף הדואר. על פי הנטען בתובענה, החל מחודש אפריל 2001 נהג המשיב לבקר את המתלוננת בדירתה השכורה ושם קיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה. בתובענה נטען כי המשיב ביצע מעשים אלו תוך שהוא מבטיח למתלוננת שיעזור לה לקבל מעמד של עובדת ארעית בשירות המדינה, מעמד המהווה שלב בדרך לקבלת מעמד של קביעות. המתלוננת, שהרגישה מושפלת ומנוצלת, החליטה לאחר מספר חודשים לשים קץ למערכת היחסים ובתגובה לכך, כך נטען, החליט המשיב שלא לקבל את המתלוננת כעובדת ארעית לשירות המדינה. בשל כל אלה, נטען בתובענה כי המשיב הטריד מינית את המתלוננת והתנכל לה.
על-פי הראיות והעדויות שהובאו בפניו, קבע בית-הדין כי המשיב היה ממונה באופן עקיף על המתלוננת ובידיו היו סמכויות המלצה והחלטה ביחס אליה. עוד קבע בית הדין כי בין המשיב למתלוננת נוצרו יחסים בין-אישיים טובים וכי "אותו קשר של סימפטיה הדדי בין-אישי הצמיח בחלוף הזמן קשר מיני עם הנאשם...קשר שהיה רצוי גם למתלוננת". (עמוד 37 להכרעת הדין). אשר לאופי הקשר בין המשיב למתלוננת ונסיבותיו, אימץ בית הדין את עדות המתלוננת ודחה את גרסת המשיב. בית הדין דחה את טענת המשיב לפיה המתלוננת היתה היוזמת של הקשר המיני והיא זו שחיזרה אחריו. כן קבע בית הדין כי מערכת היחסים המינית הסתיימה ביוזמת המתלוננת ולא ביוזמת המשיב כפי שטען. בית הדין קבע גם, בניגוד לגרסת המשיב, כי בין המשיב למתלוננת התקיימו יחסי מין מלאים. בענין זה ציין בית הדין כי במעשים המיניים שבוצעו היתה מידה של שיתוף פעולה מצד המתלוננת הגם שהיו רגעים שבהם המשיב והמתלוננת "הרגישו שלא בנוח, במהלך מימושו של הקשר, או אם לאחריו" (עמוד 38 להכרעת הדין).
באשר לטיבו ומהותו של הקשר בין המתלוננת למשיב שוכנע בית הדין שהמתלוננת ראתה זיקה בין הבטחתו של המשיב לקדמה לבין מערכת היחסים ביניהם וכי הקשר המיני היה שזור בתקוותה של המתלוננת שהמשיב יטפל בענייני קידומה טיפול מיוחד. בית הדין קבע כי המתלוננת אכן זכתה לפתיחתו של צינור קשר אישי אל המשיב בכל הנוגע לבקשותיה להפוך לעובדת ארעית של רשות הדואר ואולם, משבושש הקידום להגיע, החליטה המתלוננת לשים קץ ליחסים.
על יסוד ממצאים עובדתיים אלה ביקש בית הדין לבחון את השאלה העיקרית שעמדה בשורש המחלוקת בין הצדדים והיא, האם בנסיבות העניין ביצע המשיב עבירה של הטרדה מינית. לאחר שבחן את הראיות והעדויות שבפניו קבע בית-הדין כי המשיב "היה מעוניין בהמשך קיומו של הקשר המיני, וניסה לשמרו על בסיס הקידום, שאותו ביקש לממש" (עמוד 38 לפסק הדין). יחד עם זאת, פסק בית הדין כי אין בידו לקבוע שבבסיס היחסים בין המשיב למתלוננת היה טמון פחד וחשש של המתלוננת שמא תיפגע במקום עבודתה אם תמאן לממש את הקשר המיני. לפיכך, נקבע כי קיים ספק אם אכן היה ניצול מרות מצידו של המשיב. נוכח מסקנות אלה, פסק בית הדין כי אין להרשיע את המשיב בהטרדה מינית. עם זאת, בשל העובדה שהמשיב קיים קשר אישי עם כפופה לו הרי שבנסיבות העניין סבר בית הדין שהמשיב התנהג באופן שאינו הולם את תפקידו כעובד מדינה ולכן הרשיעו בעבירות משמעת של התנהגות בלתי הולמת לפי סעיפים 17(1) ו-(3) לחוק המשמעת.
באשר לאישום בהתנכלות הרי שבית הדין לא מצא כי הונח בסיס עובדתי מספק להוכחת אישום זה. לעומת זאת, קבע בית הדין על-בסיס חומר הראיות שהונח בפניו, כי המשיב ניסה למנוע את הגשת התלונה מצד המתלוננת. המשיב עשה כן באמצעות הפעלת לחץ על עובד שהיה מקורב למתלוננת ואשר, לדעת המשיב, בכוחו היה לשכנעה לוותר על תלונתה. על אף שהמשיב לא הואשם במעשים אלה בכתב התובענה מצא בית הדין כי ניתנה למשיב הזדמנות נאותה להתגונן מפני הרשעה בהם ועל כן ניתן להרשיעו. בשל ניסיונו למנוע את הגשת התלונה הרשיע בית הדין את המשיב בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1) ו-17(3) לחוק המשמעת.
2. באשר לאמצעי המשמעת הרי שבעניין זה, הגיעו הצדדים להסדר לאחר מתן הכרעת-הדין ולפיו יוטלו על המשיב אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת והורדה בדרגה למשך שנה. בית הדין בחן את ההסדר ועל אף שסבר כי הוא נוטה במידה מסוימת לקולה ראה לאמצו. לפיכך, הוטלו על המשיב אמצעי המשמעת האמורים לעיל.
טענות הצדדים
3. טענתה העיקרית של המדינה היתה כי בית הדין שגה כשזיכה את המשיב מעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת. לטענת המדינה, המשיב הפר את הוראת סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית ובכך לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה על פי חוק. הנה כי כן, תכליתו של הערעור שהגישה המדינה הינה בהגדרת מעשיו של המערער כ"הטרדה מינית" והרשעתו בגין מעשי ההטרדה כמשמעותם בחוק, בעבירת משמעת עקב הפרת הוראה המחייבת אותו.
המדינה טענה בערעורה כי מסקנותיו של בית הדין אינן מתיישבות זו עם זו שכן קביעתו של בית-הדין כי המשיב לא ניצל את מרותו כלפי המתלוננת עומדת בסתירה לקביעתו האחרת לפיה המשיב ניסה לשמר את הקשר המיני באמצעות הקידום המקצועי שהבטיח למתלוננת. לטענת המדינה, יש להביא בחשבון את הקביעה כי המשיב היה ער לרצונה של המתלוננת להתקדם במעמדה ברשות הדואר והוא השתמש ברצונה זה וניצל את מעמדו הבכיר על מנת להשיג את הסכמתה לקיום יחסי המין. באת-כוח המדינה טענה כי נסיבות המקרה ובהן פער הכוחות בין העובדת הזמנית למנהל וכן פער הגילאים של כעשרים שנים ביניהם, תומכות אף הן במסקנה כי במקרה דנן התגבש היסוד של ניצול מרות ויש לקבוע כי התקיימה הטרדה מינית. עוד הוסיפה באת-כוח המדינה וטענה כי אף אם נעדר ממערכת היחסים יסוד של פחד וחשש מצידה של המתלוננת הרי שאין בכך כדי לשלול את קיומו של ניצול המרות וקיומה של הטרדה מינית. על יסוד האמור לעיל, טענה המדינה כי יש להרשיע את המשיב בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת וזאת, כאמור, בשל הפרת סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית.
לעניין אמצעי המשמעת טענה המדינה כי אם יתקבל ערעורה אזי יש להחמיר באמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב וזאת, חרף העובדה שבגזר הדין אומץ ההסדר אליו הגיעו הצדדים. לטענת המדינה, אין מקום להתחשב בהסדר משום שהמשיב לא הסתמך עליו במשפטו. בעת הדיון בפניי אישרה באת-כוח המדינה כי עמדה זו מעוררת קושי מסויים נוכח הציפייה של המשיב כי ההסדר עמו יקויים; עם זאת, עמדה על הטענה כי קיים אינטרס ציבורי להחמיר בענישת מי שנמצא אשם בהטרדה מינית.
מנגד, טענה באת כוחו של המשיב כי יש לדחות את הערעור. לטענתה, מסקנותיו של בית הדין מבוססות היטב בממצאים העובדתיים שנקבעו ואין מקום להתערב בהן. לשיטתה, לא התקיים במקרה דנן היסוד של "ניצול מרות" שכן נקבע כי מערכת היחסים היתה בהסכמה והמתלוננת השתתפה בה ללא פחד או חשש מפני המשיב.
באשר לערעור על גזר הדין הרי שבעניין זה טענה באת כוח המשיב כנגד החמרה כלשהי באמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב. לטענתה, המשיב הסתמך על ההסדר שהושג עם התביעה וויתר על זכותו להביא ראיות לעניין אמצעי המשמעת שיוטלו עליו. באת כוח המשיב טענה שניסיונה של המדינה לחזור בה מההסדר שערכה לעניין העונש אינו הוגן כלפי המשיב ומדובר בפגיעה קשה בו.
4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהובא בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ערעור המדינה להתקבל משום שהמשיב הפר את הוראות החוק למניעת הטרדה מינית ואת סעיף 43.421(ב) לתקשי"ר. להלן טעמיי לכך.
הערעור על הכרעת-הדין