המערערת היא "עוסק", כמובנו של הביטוי בחוק מס ערך מוסף תשל"ו-1975 [להלן - החוק]. היא מנהלת עסק של מוסך לרכב דיזל בכפר זרזיר. היא חולקת על שומה שהוציא המשיב לשנות המס 1998 עד 2001 על פיה לא הוכרו תשומות בסכום של 201,611 ש"ח. בהחלטה הדוחה את ההשגה ציין המשיב כי לא הכיר בניכוי התשומות, מאחר שהעוסק הרשום על גבי החשבוניות לא מכר למערערת חלקי חילוף למכוניות, החשבוניות אינן חתומות על ידי מוציאן ואין קשר בין העוסק הרשום בחשבוניות לבין מכירת חלקי החילוף למערערת.
בכתב התשובה טוען המשיב כי החשבוניות נשוא הערעור הוצאו, כפי שנראה על פניהן, בידי אדם בשם עווד חאתו [להלן - הספק], שעיסקו הוא "חלקי חילוף - נחושת - גרוטאות" המתנהל באזור התעשיה ארז. המשיב חשד כי חלקי החילוף שנרכשו על פי החשבוניות נשוא הערעור הם סחורה גנובה וכי החשבוניות הוצאו שלא כדין. עובר להוצאת השומה נבדקו עדויות שמסר הספק במסגרת הליכים פליליים שהתנהלו נגדו, וכן נגבו ראיות נוספות, בין השאר ממנהל המערערת עצמו ומקרובי משפחתו של הספק. טענת המשיב היא כי מן העדויות ויתר הראיות עולה כי הספק הינו שליח בלבד ואינו בעל עסק משלו; הוא איננו מנהל ספרים כחוק ואין לו עסק במחסום ארז. נמצא כי בעל המגרש בו נמצאים חלקי החילוף הוא אדם בשם האשם חאתו, שהוא בן דודו של הספק. הלה מסר כי הם עבדו יחד עד לשנת 1997 לערך ואז חדלו. נקודה נוספת שעוררה את חשדו של המשיב היא כי בכרטיסו של הספק אצל המערערת, לשנת 1999, מופיעה יתרת חוב של כ- 100,000 ש"ח אשר לא סולקה עד למועד סיום הביקורת בשנת 2002. יתרה מתמשכת זו עוררה סימני שאלה אצל המשיב. עוד נמצא מבדיקת ספרי המערערת כי פרטי הרישום של חלקי החילוף לא נרשמו כדין בספריה. ולבסוף, ההמחאות שנרשמו על ידי המערערת לפקודת העוסק נפדו, משום מה, בבנקים בעזה, למרות שהחשבון העסקי של הספק מתנהל בבנק הדואר.
בהודעה שנגבתה ממנהל המערערת, מר אמין מוסטפא [להלן - אמין], ביום 6.12.01 הוא הודה כי אינו מכיר באופן אישי את הספק, מעולם לא שוחח איתו. את החשבוניות היה מקבל מנהג המשאית, שבה סופקו החלפים. היו אלה חשבוניות ריקות של הספק והוא, אמין, מילא אותן בעצמו.
על יסוד כל אלה החליט המשיב להשתמש בסמכותו על פי סעיף 77 לחוק והוציא שומה לפי מיטב השפיטה בכל הנוגע לניכוי מס תשומות של המערערת.
חזית המחלוקת הובררה לאחר שהמערערת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, לקראת שמיעת ההוכחות בערעור. מתצהירו של אמין, כמו גם מחקירתו הנגדית בבית המשפט, עולה כי המערערת נהגה לרכוש מעת לעת חלקי חילוף משומשים כדי להשתמש בהם במוסך שלה שהוא, לטענתה, המוסך הגדול ביותר במזרח התיכון לתיקון משאיות. הצורך להשתמש בחלקי חילוף משומשים גבר בעת האחרונה נוכח דרישות בעלי המשאיות להקטין את עלויות התיקון. באשר לעסקיו עם הספק מוסר אמין בתצהירו כי תחילת ההיכרות היתה דרך אדם בשם רבאח חאתו, שהוא סוחר משאיות משומשות המתגורר בעזה ולאחר מכן הכיר גם את ילדיו, בהם האשם חאתו. כל בני משפחת חאתו הפעילו יחד מגרש או מחסן לחלקי חילוף משומשים למשאיות באיזור התעשיה בארז. אמין מודה כי הקשר שלו עימם היה מאז ומעולם אך ורק טלפוני. הוא נהג להזמין מהם סחורה, שהיתה מגיעה במשאית עם מנוף אל המוסך שם היו פורקים אותה ובודקים אותה. הנהג שהביא את הסחורה למוסך היה מצוייד בפנקס חשבוניות. אמין עצמו היה ממלא את הפרטים על גבי החשבוניות וכנגד החשבונית היה מוסר לנהג שיקים בתמורה לסחורה. הנהג לא היה קבוע ולרוב גם לא ידע קרוא וכתוב עברית. ההסבר מדוע חשבונית המס לא הגיעה כשרשומים בה פירוט הציוד והטובין, הוא שהרכישה מסתיימת בפועל בחצר המוסך, לאחר שהסחורה נבדקת. המערערת אינה רואה בהתנהלות זו שום בעיה שהרי בעל החשבוניות הרשה לאמין למלאן, לחתום עליהן ולמסור אותן לעצמו.
עד שנת 1997 נהגה המערערת לקבל חשבוניות מס שהוצאו על ידי העוסק האשם חאתו, הרשום ברשות הפלסטינית. החל משנת 1998 החלו להימסר לידיה חשבוניות מעוסק מורשה אחר הרשום בישראל. העוסק הזה הוא אדם בשם עווד חאתו, שכתובתו, כאמור, אזור התעשיה ארז. השוני בשם הספק ובצורת החשבוניות לא עוררו שום שאלות או ספקות אצל אמין, בעיקר משום שלא חל שוני בצורת ההתקשרות ואספקת המוצרים. העובדה שגם הספק החדש לא היה מוכר אישית לאמין לא נראתה לו בעייתית והוא מנמק זאת בכך שעסק שנים רבות עם משפחת חאתו ורכש ממנה חלקי חילוף למשאיות ולגביו היינו הך אם מדובר בהאשם חאתו או בעווד חאתו, מה גם שעווד הוא קרוב משפחתם של בני משפחת חאתו המוכרים לו. מבחינת המערערת החשבונית סופקה על ידי מי שעימו נעשתה העסקה, דהיינו עווד חאתו, ולא היתה לה כל אפשרות או צורך לדעת מה הם היחסים הפנימיים בקרב בני משפחת חאתו.
בשומה עצמה נטען כי החשבוניות נפסלו משום שלא הוכחו הקניות הרשומות בהן אולם אמין דוחה טענה זו באומרו כי הטובין נרכשו על ידי המערערת ממי שרשום בהן, התמורה שולמה לפקודת הספק הרשום, עווד חאתו, בשיקים שחלקם היו למוטב בלבד. בכך, סבורה המערערת, יש ראיה כי נהגה בתום לב מלא. במהלך כל השנים בהן רכשה המערערת סחורה מהספק לא התעורר אצל אמין שום חשד או ספק ביחס לכשרות העסקאות איתו. לדעתו, ההתקשרות עם האשם חאתו נמשכה ולא הופסקה, שהרי את החשבוניות נשוא הערעור הוא קיבל לאחר שהיה מתקשר אל העסק בו עבד האשם ולדעתו, העוסק האשם חאתו פשוט מנסה להרחיק את עצמו ואת העסק המשפחתי שלו מהספק, עווד חאתו. ואכן כדי לוודא זאת לקראת שמיעת הערעור נסע אמין לאזור התעשיה בארז שם מצא מחסן גרוטאות וחלקי חילוף המתנהל תחת השם "אל חאתו".
באשר לטענה כי בכרטיס הספק אצל המערערת מופיעה מזה כמה שנים יתרת חוב בלתי מסולקת של כ- 100,000 ש"ח, טוען אמין בתצהירו כי אין מדובר בחוב אמיתי שכן היתרה הזו קוזזה כנגד אספקת חלקי חילוף בלתי תקינים ש"חאתו סיפקו" [בגוף רבים - נ"מ] למערערת.
בפי המערערת טענה כללית הנוגעת להתנהלותה של המדינה בפרשה זו. אמין טוען כי המדינה לא טרחה לפעול כנגד משפחת חאתו, על אף מידע שהיה בידיה, ולא טרחה להזהיר מפניה את העוסקים הפועלים מולה ולכן לא יעלה על הדעת כי תטיל על המערערת את תוצאות מחדלה. עוואד חאתו עצמו הוא עוסק הרשום במדינת ישראל. מחזור העסקאות שלו לשנת 2001 היה כ- 2 מיליון ש"ח. הוא אכן היה חשוד בעבירה של השמטת מס עסקאות אך הדבר נעשה, רובו ככולו, לפני שהוצאו החשבוניות נשוא הערעור. יוצא שאוצר המדינה לא הפסיד מעצם ההתחשבנות בין המערערת לבין הספק. בנקודה זו מוסיפה המערערת וטוענת כי המדינה הסתירה ממנה, למעשה עד שלב מתקדם של שמיעת הערעור, את העובדה כי קיימת ברשותה הודעה שמסר עווד חאתו לחוקרי מע"מ. המערערת טוענת כי הודעה זו היא בעלת חשיבות לצורך הכרעה בערעור, שכן ניתן להסיק ממנה, לדעתה, כי עווד חאתו הינו עוסק מורשה בארץ הסוחר בחלקי חילוף באופן גלוי ויש לו לקוחות ישראליים רבים. עוד מבקשת המערערת להסיק מההודעה כי עווד חאתו לא נחקר כלל בעניין החשבוניות שמסר למערערת, הן נשוא הערעור. דבר זה מלמד כי לדעת חוקרי מע"מ ומנהל מע"מ אין בהן כל פגם, שאילו היה - לא רק שהיו חוקרים את עווד חאתו עליהם אלא גם מעמידים אותו לדין באשמת הפצת חשבוניות פיקטיביות. לעניין זה עונה ב"כ המשיב כי ההודעה לא הוסתרה במכוון מהמערערת ולמעשה אין לה חשיבות רבה. בחקירה הסתבר, והדבר לא הוסתר מהמערערת, כי עווד חאתו למעשה חזר בו מההודעה כי הוא עוסק מורשה כדין וטען בבית המשפט כאשר הובא לצורך מעצר כי הוא למעשה אך שליח של עוסק אחר, "יהודי", שעבורו הוא פועל.
בסיום תצהירו טוען אמין כי משנודע לו "שיש בעיות בתשלום המע"מ של משפחת חאתו" הפסיק את ביצוע העסקאות איתם.
כנגד תצהיר זה, שהיה הראיה היחידה מטעם המערערת, הוגשו לבית המשפט תצהירו של אלברטו רוזנמן, מבקר חשבונות במשרדי המשיב, וכן תצהירים של עדים נוספים אשר גבו ראיות במהלך החקירה מפי אנשים שונים הקשורים לפרשה זו. מתצהירו של העד רוזנמן עולות העובדות הטכניות הנוגעות לחשבוניות עצמן, סכומיהן התשלומים ששולמו בגינן וכו', אך גם עובדות נוספות שמקורן בחקירת המעורבים בפרשה בידי חוקרי מע"מ. אחד הנחקרים העיקריים הוא אותו האשם חאתו שנזכר בעדותו של אמין ואשר עימו עבד אמין בעבר. האשם חאתו מוסר בהודעתו מיום 26.10.00 כי העסק באזור התעשיה ארז שייך לו בלבד וכי לא אחיו ולא בן דודו עווד חאתו עובדים איתו שם. דברים ברוח זו מסר גם אדם בשם חילו נאהד שהוא אחד העובדים אצל האשם חאתו בארז.
לאחר שסקרתי בהרחבה את טענותיהן העובדתיות של הצדדים אוכל לומר כי גרסתה של המערערת, כפי שהושמעה מפי מנהלה, לא שכנעה אותי כי פעלה בתום לב ולכל הפחות מוכן אני לומר כי היא עצמה את עיניה מלראות את העובדות האמיתיות. המציאות שהמערערת ביקשה להתעלם ממנה היא שלמעשה עווד חאתו, גם אם הוא רשום כעוסק מורשה בישראל, איננו באמת מוכר סחורה למערערת, והוא אינו אלא איש קש או שליח של גופים אחרים שזהותם לא התבררה. העסקאות עצמן נראות אך לכאורה עסקאות אמת, ולדעתי יש חשש סביר כי מדובר באספקת סחורה שמקורה לוט בערפל.
מסקנתי זו מתבססת על מכלול השיקולים והנתונים הבאים: אמין הודה כי מעולם לא פגש את עווד חאתו באופן אישי, וספק אם דיבר איתו אי פעם בטלפון. אכן, העד רוזנמן, נשאל במהלך החקירה הנגדית [בעמ' 12 לפרוטוקול] האם, לדעתו, פסולה עיסקה רק בשך כך שהצדדים לה אינם מכירים באופן אישי זה את זה והוצגה לו דוגמא בעניין זה. תשובתו היתה שאם מדובר בעסקה חד פעמית אין בעיה בכך שהצדדים לה אינם מכירים זה את זה. לא כן הדבר, לדעתו, כאשר מדובר בעסקה מתמשכת בסכומים גדולים, שגביה כל בר דעת יבין כי הכרת הצד השני היא יסוד הכרחי. גישה זו מקובלת עליי. דווקא דברי אמין בנקודה זו, כי פעל מול המשפחה באופן כללי, מצביעה על כך כי השתדל להימנע מלברר מיהו בעל דברו האמיתי. העמימות הכרוכה בזהותו של הצד שכנגד מעוררת חשד שהצד שכנגד אינו קיים כלל או שהוא מהווה מסתור לגוף אחר בלתי ידוע. אמין לא הצליח להסביר כיצד ניהל משא ומתן עם האשם חאתו וקיבל חשבוניות של עווד חאתו. בעמ' 19 לפרוטוקול לא היתה בפיו תשובה מדוע לא הזכיר את עווד חאתו כאחד האנשים שעימם פעל טלפונית ברכישת חלקי חילוף משומשים. הוא צרף לתצהירו חשבונית משנת 1997 שהוצאה בידי האשם חאתו כעוסק ברשות הפלסטינית וביקש להסיק ממנה ראיה לתקינות העסקאות עימו. חשבונית זו אינה עומדת על הפרק אולם אמין לא שאל את עצמו ולא הסביר לבית המשפט כיצד זה לפתע פתאום ובלי כל הסבר במקום חשבוניות של עוסק הרשום ברשות הפסלטינית הוא מקבל חשבונית של אחד עווד חאתו.
אמין ניסה להגן על גישתו באומרו [בעמ' 15 לפרוטוקול] כי יש לו 225 ספקים שונים שלא את כולם הוא מכיר באופן אישי, ואינו מבין מדוע דווקא הספק עווד חאתו ייפסל בשל אי הכרות אישית. אין מקום להשוואה הזו. התנהלותו של אמין ביחס לאותם 225 ספקים שונה בתכלית מהתנהלותו ביחס לעסקאות עם עווד חאתו. משום מה, וללא כל סיבה מובנת, מעורבותו האישית ברכישת חלקי החילוף מעווד חאתו היתה חריגה ומקסימלית. הוא לא נהג כן ביחס לאותם מאות הספקים האחרים העובדים מולו. הספקים המסודרים אינם שולחים שליחים בלתי ידועים עם חשבוניות ריקות אלא מוסרים את הסחורה יחד עם חשבוניות ממוחשבות מוכנות מראש. עווד חאתו, לעומתם, שלח את הסחורה ללא חשבוניות מוכנות, ללא תעודות משלוח, ללא קביעת מחיר. הכל נקבע ונעשה במחסני המערערת, במשא ומתן בלתי ברור בין אמין ובין השליח. לכן, מובן, אולי, מדוע אמין, והוא בלבד, טיפל באופן אישי בקבלת הסחורה של עווד חאתו, בקביעת המחיר ובהוצאת החשבוניות. לא השתכנעתי שיש משהו מיוחד בסחורה הזו שפקידה או מכונאי מבין עשרות העובדים המועסקים על ידי המערערת אינם יכולים לעשות. העובדה שאמין טיפל בכך באופן אישי אינה סבירה כלל וכלל ומצביעה על חוסר תום הלב בעיסקה. הוסף לכך את העובדה שמדובר בחלקי חילוף משומשים שכידוע קשורים לעיתים בגניבות כלי רכב וכן את העובדה שלא נערכו תעודות משלוח ולא נרשמו בחשבוניות המספרים הקטלוגיים של החלפים או מחיר היחידה הנמכרת, והרי לך ביסוס נוסף למסקנה כי העסקאות חשודות עד מאוד. זה עשוי להסביר את ההתייחסות שונה של המשיב לחשבוניות של עווד בהשוואה לחשבוניות של הספקים האחרים. בנקודה זו הסכים מר רוזנמן [בעמ' 14 לפרוטוקול] כי עקרונית אין בעיה בכך שהשליח חותם על החשבונית או מוציא אותה אך מיד הוסיף שדבריו תקפים רק אם יתר נתוני העסקה סבירים ומקובלים, מה שלא התקיים במקרה שבפנינו.
נקודה נוספת הפועלת לחובת גרסתה של המערערת היא קיומו של חוב בן כ- 100,000 ש"ח המתגלגל ואינו נפרע מזה כמה וכמה שנים. מחזור העסקאות שבין המערערת לעווד חאתו היה בן כמה מאות אלפי שקלים בשנה, ולא ניתן לומר כי סכום של כ- 100,000 ש"ח אשר תלוי ועומד ללא דורש הוא זניח באופן שאפשר להתעלם ממנו. שום ספק בר דעת לא היה מוכן להשאיר חוב כזה ללא דרישה, ללא בירור, כל שכן ללא תביעה בסופו של דבר. מי שמוכן להזניח סכום כזה, למעשה מעיד על עצמו כי העסקה שמכוחה נוצר "חוב" שכזה, אינה עסקה כדין. זאת ועוד, אמין לא הצליח להוכיח כיצד נוצר החוב, מהי החשבונית שניתנה בגין הסחורה, אילו חלקי חילוף נפסלו, מה היה מחירם, מה נעשה בהם לאחר שנפסלו וכו'. למעשה, אין לתמוה על כך; במערכת יחסים שבה הקונה למעשה קובע את המחיר ומוציא לעצמו את החשבונית - אין פלא שהוא מרשה לעצמו לא לשלם 100,000 ש"ח בלי הסבר או צידוק.
הוכח כי שיקים רבים מבין השיקים שמסרה המערערת לשליחיו של עווד חאתו הוסבו בידי אדם אחר והופקדו רובם ככולם בבנק פלסטין בעזה. בחלק מהם נמחק הכיתוב "למוטב בלבד". המערערת טוענת כי אין זה מחובתה לברר מה עלה בגורלם של השיקים שמסרה ומצידה, יכול הנפרע לעשות בהם כראות עיניו. אני מוכן להסכים עימה בנקודה זו ואילו בה בלבד היה תלוי גורל הערעור לא הייתי אומר כי יש לפסול את העסקאות. אולם, גלגולם של השיקים, ההסבות הבלתי שלמות, הופעת חתימות של אנשים זרים במקום עווד על גב השיקים והפקדתם בחשבון שלכאורה אינו שייך לעווד חאתו, כל אלה הן נקודות רלבנטיות לבחינה האובייקטיבית של העסקאות והן מעוררות חשד המצטרף למה שעולה מהנקודות הגלויות לעין שהמערערת מנסה להתעלם מהן. כך גם לגבי העובדה שאמין מעולם לא ביקש מעווד חאתו, או מכל אדם אחר ממשפחת חאתו, לדעת מהו מקור הסחורה שהם מספקים לו. גם זה לבדו אינו נימוק לדחיית הערעור אולם הוא מצטרף כאמור ליתר הנימוקים.
על יסוד נסיבות אלה נראה לי כי לא יקשה להגיע למסקנה שהמערערת לא הצליחה להוכיח כי העסקאות עם עווד חאתו הן אמיתיות או כי העוסק שהוציא אותן הוא באמת האיש שעשה את העסקה. המערערת טענה כי המדינה לא נקטה בשום הליכים פליליים כנגד עווד חאתו בגין הוצאת חשבוניות פיקטיביות, למרות שהודה במהלך דיון משפטי כי הוא למעשה שליח של אדם אחר ואינו "עוסק" בזכות עצמו. יתכן שהיה מקום להעמיד אותו לדין גם בעוון הפצת חשבוניות פיקטיביות אולם נקודה זו, לכשעצמה, איננה מכריעה את הערעור ואיננה מביאה להכרה בתשומות שדרשה המערערת.
לאור מסקנתי זו מתייתר, למעשה, הצורך לדון בשאלת נטל ההוכחה כיוון שהוכח לשביעות רצוני הוכח כי המערערת לא היתה זכאית לדרוש את ניכוי מס התשומות נשוא הערעור. אומר בכל זאת את הדברים הבאים בעקבות הפסיקה האחרונה, ובכלל זה ע"א 3758/96
סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נגד מנהל מכס ומע"מ
פ"ד נג[3], 493:
א. אין שינוי בפרשנות הדין הכללי לפיה המערער בערעורי מס הוא התובע, הנחשב כמי שמוציא מחברו;