עתירה המבקשת להורות על ביטול החלטת המשיב לדחות את בקשת העותרת למתן מעמד זמני מטעמים רפואיים ולהורות למשיב לבחון את בקשת העותרת לעומקה אל מול הגורמים הרלוונטיים.
הרקע לעתירה וטענות הצדדים
1. העותרת, נתינת ניגריה, נכנסה לישראל באשרת תייר מסוג ב/2 ביום 29.03.09 לתקופה של שלושה חודשים. בחודש מרץ 2009 נחבלה העותרת בקרסולה הימני. לאחר מכן התברר כי מדובר בשבר פריקה של מפרק הקרסול. ביום 3.01.10 הופנתה העותרת על ידי ד"ר אמיר דגן למרכז הרפואי בלינסון, שם היא אובחנה ביום 31.01.10 על ידי ד"ר שי ברנס כמי שסובלת משבר ומנפיחות בקרסול. בהמשך, ביום 13.04.12 חיווה האורטופד ד"ר גונן חבה דעתו כי העותרת מתהלכת בצליעה עם תומך קרסול, כשסביב הקרסול ניכרת נפיחות והעותרת סובלת מבצקת, כאב והגבלה בתנועה. במסקנתו ציין ד"ר חבה כי העותרת נפגעה משמעותית במפרק הקרסול וכי היא נדרשת לטיפול ניתוחי באופן מיידי לשם העמדה מדויקת של השבר ושיקום הליכתה ותפקודה. מאוחר יותר, ביום 24.05.12 קבע גם ד"ר נחשון שזר, מומחה בכירורגיה אורטופדית אליו פנתה העותרת, כי העותרת זקוקה לניתוח בקרסול כשבהעדר ביטוח רפואי לעותרת עלות הניתוח היא כ-10,000 ש"ח.
2. בין לבין, ביום 22.04.12 פנתה העותרת למשיב בבקשה לקבלת מעמד זמני בישראל מטעמים רפואיים. ביום 29.07.12 דחה המשיב את הבקשה בציינו כי אין מדובר במקרה חירום רפואי כפי שנדרש בנוהל מס' 5.2.0038 "נוהל הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים" (להלן: "הנוהל"), כתנאי למתן אשרה. ערעור שהגישה העותרת ביום 14.08.12 נדחה אף הוא ביום 5.09.12 מאותם נימוקים. כנגד החלטות אלו מכוונת עתירה זו.
3. לטענת העותרת, החלטות המשיב בטעות יסודן, שכן מצבה הוא אכן בגדר מקרה חירום רפואי בהגדרתו בנוהל. "מצב חרום רפואי" מוגדר בסעיף 2 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 כנסיבות שבהן "אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה מיידית כי תגרם לאדם נכות חמורה, בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טיפול רפואי דחוף". חוות הדעת הנזכרות המצדדות בניתוח מיידי תומכות במסקנה זו. למצער, היה על המשיב לבדוק את האפשרות לקיום הניתוח במדינת מוצאה של העותרת בטרם שילח אותה לביצוע הניתוח במדינתה. לטענתה, אין כיום בניגריה רופאים המומחים בניתוחים מסוג זה שהיא נדרשת לעבור, ובכל מקרה הטיפול בניגריה נופל ברמתו מזה שבישראל. היא הוסיפה כי יש לבטל את החלטת המשיב גם מהטעם כי היא ניתנה מבלי שנתבקשה חוות דעת רפואית עובר למתן ההחלטה בבקשה. היא ציינה כי אין בכוונתה להמשיך ולהתגורר בישראל, ולאחר הניתוח, אותו היא מעריכה תוכל לעבור בתום 12 חודשים בהם תגייס את הכסף לביצועו, היא תשוב למולדתה. לדבריה אין מקום לגירושה מבלי שעניינה הועבר כלל לדיון בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים הפועלת אצל המשיב.
4. במסגרת עתירתה ציינה העותרת כי העתירה הוגשה רק בחלוף חודשיים וחצי ממתן החלטת המשיב מפני שבאת כוחה הקודמת השתהתה בהעברת החלטת המשיב אליה. היא קיבלה את ההחלטה שניתנה כאמור ביום 5.09.12 רק ביום 24.09.12, והשיהוי בהגשת העתירה גם נגרם בשל הקושי בהשגת המימון להגשתה.
5. עם הגשת העתירה, נתבקשה תגובתו המקדמית של המשיב. בתגובתו טען המשיב כי יש לדחות את העתירה על הסף ולו בשל השיהוי בהגשתה, שכן ההחלטה כנגדה הוגשה העתירה ניתנה ביום 5.09.12, שעה שהעתירה הוגשה רק בחלוף חודשיים וחצי, ביום 20.11.12. טענת העותרת כי באת-כוחה הקודמת העבירה לה את ההחלטה באיחור, אין בה כדי לרפא את הפגם שבשיהוי. מה גם, אף לטענתה של העותרת, ההחלטה נתקבל אצלה ביום 24.09.12 וגם ממועד זה ישנו שיהוי בהגשת העתירה.
6. לגופו של עניין טען המשיב כי ככלל אין לאזרח זר זכות קנויה לשבת בישראל וישיבתו מותנית במתן אשרת שהייה הניתנת לו על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: "החוק"). סמכות מתן רישיונות ישיבה מסורה בידי שר הפנים, ושיקול דעתו בעניין זה הוא רחב ונובע מאופי הסמכות ועיקרון ריבונות המדינה. ככלל, מדיניות המשיב היא שלא להעניק אשרות ישיבה לזרים, אלא במקרים חריגים המקיימים שיקולים הומניטאריים מיוחדים. במסגרת זו, בא הנוהל להסדיר את אחד מאותם מקרים חריגים ומטרתו היא עיכוב הרחקתם של שוהים בלתי חוקיים הנתונים במצב חירום רפואי כהגדרתו בסעיף 2 לחוק זכויות החולה. בהתאם להוראת סעיף 1 לנוהל, עיכוב ההרחקה או מתן מעמד זמני במקרים הנופלים לגדריו של הנוהל ניתן עד לייצוב מצבם הרפואי של הזרים במסגרת אשפוז במוסד רפואי מוכר. על מנת שמצבו של אדם יוגדר כמצב חירום רפואי לצורך הנוהל, אין די בכך שיהיה במצב הרפואי בכדי להעמיד את האדם בפני סכנת חיים או נכות חמורה ובלתי הפיכה, אלא על הסכנה להיות מיידית וכזאת המצריכה טיפול רפואי דחוף.
7. לטענת המשיב, בעניינה של העותרת אין צורך בחוות דעתו של איש מקצוע כדי להיווכח שהעותרת אינה עומדת בפני סכנה מיידית לחייה או לגרימת נכות חמורה ובלתי הפיכה, ושהיא אינה זקוקה לטיפול רפואי דחוף. מדובר בפגיעה שנגרמה לפני זמן רב ובמהלך תקופה ארוכה לא נגרם לעותרת נזק רפואי כלשהו מעבר לפגיעה עצמה. מה גם, שבמהלך שהותה בארץ, העותרת לא פעלה כלל לקבלת טיפול דחוף, מעבר לאיסוף חוות דעת בעניינה. למצער, העותרת לא הוכיחה כי מדובר בצורך רפואי דחוף כשנטל ההוכחה רובץ לפתחה. עיון בחוות הדעת שהגישה העותרת מלמד כי הטיפול לו נדרשת העותרת הוא ניתוח אורטופדי וטיפולי פיזיותרפיה ונהיר כי אין מדובר בטיפול דחוף שאינו סובל דיחוי. עוד נטען כי מהמסמכים שצרפה העותרת לעתירתה עולה כי היא הייתה צפויה לעבור את הניתוח המבוקש ביום 20.08.12, ומאותו מועד חלפו למעלה מחמישה חודשים, כך שלמעשה, מבוקשה של העותרת כבר ניתן לה. באשר לטענה אודות מתן ההחלטה מבלי קבלת חוות דעת, נטען כי לפי הוראת סעיף 3.2.3 לנוהל, במקרים בהם עולה כי אין מדובר במצב חירום רפואי, תועבר הבקשה לגורם הרלוונטי בלא צורך בקבלת חוות דעת רפואית. מה גם, שההחלטה בעניינה של העותרת ניתנה על סמך בחינת המסמכים הרפואיים שצורפו לבקשתה, לרבות חוות הדעת של ד"ר חבה מיום 13.04.12.
8. על כל אלו הוסיף המשיב כי מכלול הנסיבות במקרה זה מעמיד אף הוא בספק את טענות העותרת בדבר הצורך בטיפול רפואי דחוף. המשיב הוסיף לתשתית העובדתית את הרקע שקדם לבקשת העותרת - רקע שנשמט מתיאור העובדות על ידי העותרת בעתירתה. לדבריו, מיד לאחר כניסתה של העותרת לישראל היא הגישה בקשה לקבלת מקלט מדיני בטענה כי היא נרדפת במדינתה. במסגרת אותה בקשה היא לא הזכירה דבר אודות מצבה הרפואי. גם בשני ראיונות שקוימו לה, ביום 6.08.09 וביום 8.12.09, היא לא הזכירה דבר אודות מצבה הרפואי. רק ביום, 8.03.10, כשלושה שבועות לאחר שבקשתה לקבלת מקלט מדיני בישראל נדחתה, במסגרת בקשה לעיון מחדש היא הזכירה את דבר קיומם של כאבים ברגלה, וגם זאת רק על מנת להצדיק את העיון מחדש בבקשתה למקלט מדיני בטענה כי לא הייתה מרוכזת בזמן הראיון בשל כאביה. גם בקשתה זו נדחתה והודעה על כך נמסרה לעותרת ביום 2.04.12. או אז, ביום 22.04.12 פנתה העותרת בבקשה חדשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים רפואיים בשל החבלה שנגרמה לה שלוש שנים קודם לכן עם כניסתה לישראל. המשיב הדגיש בהקשר זה כי העובדה שהעותרת שהתה בישראל למעלה משלוש שנים ורק אז - ורק לאחר שבקשתה לקבלת מקלט מדיני נדחתה - היא ראתה לנכון להגיש בקשה לקבלת מעמד זמני מכוח מצבה הרפואי ממנו היא סובלת שנים רבות, והתנהלות זו מעבר לשיהוי הרב הטמון בה, מלמדת על כוונותיה האמיתיות להישאר בישראל בכל מחיר. בשל כל האמור נטען, יש לדחות את העתירה.
דיון והכרעה
דין העתירה להידחות על הסף.
9. הנוהל שמכוחו הגישה העותרת את בקשתה קובע בסעיף 1 שבו כי מטרתו היא "לקבוע אפשרות לעכב הרחקה/לתת מעמד זמני לשוהה בלתי חוקי, הנתון במצב חירום רפואי כהגדרתו בחוק, ועד לייצוב מצב רפואי, במסגרת אשפוז במוסד רפואי מוכר". בצדק נטען כי די נהיר שמצבה של העותרת אינו בא בגדרו של "מצב חירום רפואי" כהגדרתו בחוק זכויות החולה ואף רחוק מכך. מסקנה זו נלמדת הן מחוות הדעת והמסמכים הרפואיים שהגישה העותרת והן מהתנהלותה עד כה, בכלל זה מיום הגשת הבקשה הראשונה למשיב והערעור על החלטתו במסגרתו צוין כי הניתוח קבוע ליום 20.08.12. הנוהל מורה על עיכוב הרחקתו של אזרח זר עד לייצוב מצבו הרפואי במסגרת אשפוז במוסד רפואי מוכר, אך מצבה של העותרת כלל לא מצריך אשפוז. כפי שציין ב"כ המשיב בתגובתו המקדמית, סעיף 3.2.4 לנוהל מורה על העברת בקשה לחוות דעת רפואית מבית החולים שאושר לכך, במקרים בהם לא ברור האם המצב הרפואי הינו מצב חירום. במקרה זה לא היה צורך בכך, ובהתאם להוראת סעיף 3.2.3 לנוהל ניתן היה להעביר את הבקשה להחלטת מנהל תחום אשרות וזרים מבלי לקבל חוות דעת. המשיב גם צודק כי העותרת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שאין לה אפשרות לקבלת טיפול רפואי ראוי במדינת מוצאה (ראו עת"מ (ת"א) 2288/06
קרמינסקי נ' משרד הפנים, 8.01.07).
10. אכן, סעיף 3.2.9 לנוהל מתיר למשיב לשקול עיכוב הרחקה או פתרון אחר בהתקיים טעמים הומניטאריים מיוחדים. ואולם, לא זו בלבד שבהיות הנוהל חריג לכלל, לפיו לא ניתנות אשרות שהייה לאזרחים זרים, והחריגים לנוהל יהיו נדירים והרחבת השיקולים ההומניטאריים בגדרו תעשה במשורה, אלא שהעותרת כלל לא הצביעה על טעמים מיוחדים ויוצאי דופן מעבר למצבה הרפואי שאף אם אינו שפיר, אינו בא כאמור בגדרו של טיפול רפואי דחוף ואינו מצדיק העתרות לבקשתה. יש גם לזכור כי שיקול דעתו של שר הפנים הוא שיקול דעת רחב בהפעלת סמכותו לפי החוק למתן היתרי כניסה ורישיונות ישיבה בישראל, זאת בהתאם לעקרון הריבונות מכוחו יש למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים להיכנס לתחומה או להרחיקם כאשר אינם רצויים עוד (בג"ץ 758/88
קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505; בג"ץ 4156/01
דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289). מטבעם של דברים היקף הביקורת המנהלית על החלטות שר הפנים בעניין מתן מעמד בישראל לפנים משורת הדין במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו בתקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974, לפיה הוא יכול ליתן היתר לשהייה בישראל על בסיס טעמים הומניטאריים מיוחדים, מצומצם עוד יותר (בג"ץ 2629/03
איבשין נ' שר הפנים, 28.09.08). במקרה זה די נהיר כי לא נפל פגם בהחלטתו של המשיב ובכל מקרה ההחלטה בוודאי עומדת במתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה.
11. על כל אלו יצוין כי בצדק נטען גם כי הצגת התמונה במלואה - שעצם הסתרתה על ידי העותרת מצדיקה אף היא כשלעצמה את דחיית עתירתה - מותירה רושם כי הטענה בדבר צורך בטיפול רפואי דחוף נולדה רק לאחר שבקשת העותרת לקבלת מקלט מדיני בישראל נדחתה. העותרת נפגעה לפי טענתה בחודש מרץ 2009 וייתכן שאף בטרם כניסתה לישראל ביום 29.03.09. ברם, מאז ועד ליום 22.04.12, כשלושה שבועות ממועד קבלתה את ההחלטה בדבר דחיית בקשתה למקלט מדיני היא לא העלתה כלל בפני המשיב את בקשתה לקבלת טיפול ואף לא ציינה את דבר פגיעתה.
12. ולבסוף, גם צודק המשיב כי יש לדחות את העתירה על הסף ולו בשל השיהוי בהגשתה. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "התקנות") קובעת כי עתירה תוגש בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. העתירה הוגשה אך ביום 20.11.12, כשגם לטענת העותרת החלטת המשיב התקבלה אצלה כבר ביום 24.09.12. בהתאם להלכה הפסוקה ההיבט החשוב של טענת השיהוי הוא "ההיבט המהותי", הנבחן על בסיס שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי המתמקד בטיב התנהגות העותרים ובשאלה האם חלוף הזמן מלמד כי וויתרו על זכויותיהם; שיהוי אובייקטיבי שעניינו בשינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים של הרשות או של צדדים שלישיים שנגרמה עקב האיחור בהגשת העתירה; ומידת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המנהלי שהוא נשוא העתירה (עע"מ 8283/11
מהא רפיק עלי חסן אלדר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, 18.04.12). במקרה זה, השיהוי בהגשת העתירה, ממלא אחר שלושת היסודות, ונוכח הנסיבות שפורטו לעיל, השיהוי בו נקטה העותרת מלמד כשלעצמו גם לגופה של העתירה, שכן השתהותה של העותרת אינה עולה בקנה אחד עם הטענה בדבר דחיפות הטיפול הרפואי הנדרש. מצופה היה כי העותרת, הטוענת לצורך רפואי דחוף, לא תזניח את הטיפול בעניין ותפעל בזריזות מרבית. די אפוא, בשיהוי בו נקטה העותרת כדי לדחות את עתירתה, וכאמור, יש לדחות את העתירה גם לגופה.
נוכח כל האמור, דין העתירה להידחות על הסף לפי תקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000.
העותרת תשא בהוצאות המשיב בסך של 8,000 ש"ח.
ניתן היום, כ' שבט תשע"ג, 31 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.