העותר מבקש כי אורה למשיבה לחדש את רשיונו לשאת נשק לפי חוק כלי הירייה, התש"ט-1949 (להלן:
"החוק").
בתאריך 29.04.03 החליט פקיד הרישוי המוסמך לכלי ירייה בלשכת רמלה - מחוז המרכז (להלן:
"פקיד הרישוי") להורות על ביטול רשיון הנשק של העותר. החלטה זו ניתנה בהתאם להמלצת המשטרה מיום 31.03.03 (נצ"מ ישראל אברבנאל), שנומקה בפתיחת חקירה פלילית נגד העותר.
בתאריך 14.05.03 הודיע העותר למשיבה כי בכוונתו להגיש ערר בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק, ולצורך כך בכוונתו לפנות לגורמים המוסמכים במשטרת ישראל, על מנת שיהיו בידיו הנימוקים עליהם נסמכת המלצת המשטרה. כמו כן, ביקש העותר כי עד לסיום הטיפול בערר לא יועבר נשקו ולא יימכר לצד ג'.
בתאריך 17.08.04 נתקבלה עמדתה הסופית של משטרת ישראל (סנ"צ זאב גוטמן), בה חזרה על עמדתה כי
"עקב הרישומים המשטרתיים כנגד מרשך בעבירות אלימות לא יומלץ למשרד הפנים לאשר למרשך רישיון נשק". בעקבות זאת החליט העותר להגיש ערר לממונה כהגדרתו בסעיף 12(ג1)(1) לחוק (להלן:
"הממונה"). יוער, כי הצדדים חלוקים בדעותיהם בשאלת מועד הגשת הערר ואופן טיפולה של המשיבה בו, ואף שטחו טענותיהם באריכות בעניין זה. מכל מקום, בתאריך 15.02.06 התקבלה החלטת ועדת הערר שדחתה את בקשת העותר מהנימוקים הבאים:
"א. תיק בו נידון ללא הרשעה ב 3/04 - בהיזק לרכוש במזיד בו קיבל 70 שעות לתועלת הציבור.
ב. 3 תיקים משטרתיים שנסגרו ב 2003, בעבירות איומים והחזקת נכס חשוד כגנוב.
ג. קיומו של חומר חסוי שלא ניתן לפרטו המבסס את עמדתה.
אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק סדרי המנהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958".
משניתנה החלטת ועדת הערר, ברי כי הסעד החילופי שנתבקש - זירוז הטיפול בערר - התייתר, ולכאורה, אין צורך להידרש לטענות הצדדים בעניין זה. ברם, לטענת העותר השתלשלות הדברים מעידה על
"חוסר תום לבה של המשיבה ופקידיה, שרירות לבה בעניין וחוסר הסבירות של החלטות המשיבה ודרך טיפולה בעניין"; ואף המשיבה, מצידה, מלינה על כך ש
"התנהלות העותר לא הייתה ראויה, כאשר הגיש את הערר לאחר שיהוי ניכר, אך מיהר להגיש עתירה מנהלית מבלי שניתנה לרשות הזדמנות ראויה לבחון את טענותיו וליתן החלטה ראויה". לפיכך, אדרש לסוגיה זו כעת.
לטענת העותר, הגיש את הערר ביום 08.09.04, ועל כן נפל שיהוי ניכר בפעולת המשיבה, שכן חובת הממונה ליתן החלטתו בערר בתוך 45 ימים וזאת בהתאם להוראות סעיף 12(ג1)(3) לחוק. לטענת המשיבה, הערר הוגש רק ביום 26.10.05, וזאת לאחר חליפת מכתבים ארוכה בינה לבין בא-כוחו של העותר, ממנה ניתן ללמוד כי השיהוי בטיפול בפנייתו של העותר נובע ממחדלו הוא, שכן לא מילא את הטפסים הנדרשים
"וכל עוד לא הוגש טופס ראוי בהתאם להנחיות משרד הפנים - הערר של העותר כאילו לא הוגש". בתשובה לדברים אלו טוען העותר כי
"הערר הוגש - למעשה - שנה קודם לכן, ועוד במהלך חודש
ספטמבר 2004 (!!!), אלא שבשל קטנוניותם של פקידי המשיבה ובהעדרו של טופס ערר פשוט וסטנדרטי, נמנעה המשיבה מלטפל בערר עד שהוגש בשנית (ביום 17.08.05) בצירוף הטופס המבוקש" (ההדגשה במקור, ש.ד.).
מדברים אלו, וכן מחליפת המכתבים הארוכה שבין הצדדים, נראה כי הן העותר והן המשיבה משחיתים זמנם לריק בדקדוקי עניות, ותרומתם להתארכות ההליכים וכתוצאה מכך לעיכוב במתן החלטת ועדת הערר משותפת היא. מעיון בתשובת העותר עולה כי פנייתו הראשונה מיום 08.09.04 אכן נעדרה "טופס סטנדרטי" כשם שטענה המשיבה לאורך כל הדרך. ברם, אף הנחיותיה של זו לא תמיד היו ממין העניין, ואפשר שמכאן נבעה אי ההבנה בעטיה לא הגיש העותר "טופס סטנדרטי" כנדרש.
כך למשל, במכתבה של רע"נ כלי ירייה מיום 11.11.04 (להלן: "
המכתב הראשון") נדרש העותר
"למלא
את טופס הבקשה המצ"ב ולצרף מכתב הסרת התנגדות מסממ"ר משטרת ישראל מרחב יפתח ת"א". דא עקא, עררו של העותר הוגש בהמשך לסירובה של משטרת ישראל ליתן המלצה כאמור, ולפיכך כלל לא יכול היה להיענות לדרישה זו.
בהמשך, במכתב מיום 31.07.05 (להלן:
"המכתב השני") נדרש העותר להמציא טופס ערר וכן טופס בקשה לחידוש, ונראה כי אף הנחיה זו לא הייתה מובנת די צרכה לעותר, שכן במכתב תשובה הסביר כי ביקש להגיש ערר ולא בקשה חדשה. בנוסף, במכתב השני צוין כי
"... טרם התקבל ערר. ב 9/9/04 בפנייתך למשרדנו נשלח מכתב תשובה מצ"ב", ויש להניח כי בכך כיוונה הרשות למכתבה הראשון, שלדרישה שהועלתה בו, כפי שהוסבר לעיל, כלל לא יכול היה העותר להיענות.
מכל מקום, נוכח מכתבה של הרשות מיום 17.08.05 הנושא את הכותרת
"אישור קבלת ערר" נראה כי עררו של העותר הוגש באופן המניח את דעתה של המשיבה במועד זה לכל המאוחר, ועובדה זו מקבלת חיזוק נוסף במכתבה של הרשות מיום 10.10.05. לפיכך, יש לדחות את טענת המשיבה כאילו הוגש הערר רק ביום 26.10.05, משום שרק במועד זה התקבל טופס הערר חתום ע"י ב"כ העותר. אשר על כן, ונוכח השתלשלות העניינים הנ"ל, אין לומר כי העתירה - שהוגשה ביום 18.12.05 - היא מוקדמת, וכן אין לומר כי הערר הוגש באיחור. משבא עניין זה על פתרונו, נסללה הדרך לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין.
בדיון שהתקיים בפני בתאריך 13.03.06 הסכים ב"כ העותר כי בית המשפט יתייחס לעתירתו, שמלכתחילה הוגשה בשל אי מתן ההחלטה בועדת הערר, כאילו מתייחסת היא להחלטת ועדת הערר שניתנה בינתיים. כאמור לעיל, התבססה החלטת ועדת הערר על שלושה נימוקים, להם השיב העותר במסגרת העתירה, הדיון והתגובה לתשובת המשיבה.
לטענת העותר, המשיבה מסתירה עובדות מהותיות ומנסה להשחיר את פניו ולהציגו כאדם אלים ומסוכן לציבור; בעוד שבפועל, הוא אדם נורמטיבי ללא הרשעות, ששירת בצבא והוכר כנכה צה"ל בשיעור של 85%. העותר מדגיש שהנשק דרוש לו לצרכי הגנה עצמית, שכן הוא מתגורר בכרמי יוסף, ולטענתו זהו אזור בעייתי מבחינה בטחונית.
בתגובה לנימוק הראשון הנזכר בהחלטת ועדת הערר (להלן:
"עניין ההיזק לרכוש") מסביר העותר שיש לבחון את נסיבות האירוע המלמדות כי היה, למעשה, קורבן בעצמו. על נסיבות אלו ניתן ללמוד מהעובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן בת"פ 2065/03, בהן הודה העותר במסגרת הסדר טיעון:
"בתאריך 27.8.02 בסמוך לשעה 12:30 בצומת ישרש, הזיק הנאשם לרכבו של גדעון ורטהים (להלן: "המתלונן") בכך שעקר מוט המשמש לתליית וילון באוטובוס בו נהג המתלונן. וזאת לאחר שהמתלונן גרם לרכבו של הנאשם לסטות לשוליים והנאשם ביקש לקבל את פרטי המתלונן והאחרון סרב".
בהחלטתו מתאריך 08.03.04 הטיל בית משפט השלום ברמלה על המערער לבצע 70 שעות שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. המשיבה גורסת, כי בית המשפט הקל עם העותר משום שההליך הסתיים במסגרת הסדר טיעון. לכך משיב העותר, כי התובע המשטרתי כמו גם בית המשפט סברו כי בנסיבות העניין הסדר הטיעון היה נכון וראוי.