1.
כללי
לפניי עתירת הנאמן בפשיטת רגל של יוסף סייג לביטול הענקה לפי סעיף 96א' לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן:
"פקודת פשיטת הרגל"). בית המשפט מתבקש להורות על ביטול העברת רכוש של החייב בחברה שבבעלותו לפי הסכם מכר מיום 17.11.99, שכן לעמדת הנאמן עסקינן בהענקה ללא תמורה, ומשכך יש לבטלה. בנוסף התבקש בית המשפט לחייב את המשיבים במסירת דוחות כספיים, ובהשבת מלוא הכספים והרווחים שנצברו על ידם מהרכוש המועבר, והמוערכים על ידי הנאמן בסך של כ-10 מיליון ש"ח.
2.
תמצית העובדות הדרושות לעניין
המחלוקת שמונחת לפתחי, מתבררת מספר שנים, ולפני ערכאות שונות. אציין את העובדות הרלוונטיות להכרעה:
מר יוסף סייג הינו עורך דין לשעבר, שנקלע לקשיים כספיים ובסופם הוכרז כפושט רגל (להלן:
"סייג" או "
החייב"). סייג יזם בשנת 1998 הקמת אתרים באינטרנט למתן מידע משפטי, וזאת באמצעות חברה שהקים בשם "
לאו דטה מידע בזמן אמת בע"מ" (להלן:
"לאו דטה"). מניות לאו דטה נרשמו על שם אחותו של סייג, הגב' דינה בטאט ז"ל (להלן:
"דינה"). מאחר שבאותה עת היה צורך בשני בעלי מניות לפחות, נרשמה מניה אחת על שם ידידה של סייג, הגב' נרגסי (להלן: "
נגרסי"). לאו דטה הקימה שני אתרי אינטרנט שנתנו מידע משפטי למנוייה (להלן:
"אתרי אינטרנט"). במקביל, התקשר סייג עם משקיע בשם איתי ריכטר (להלן:
"ריכטר"), ושני אלה יסדו את חברת "
לאו דטה מידע משפטי מקוון בע"מ" (להלן:
"לאו דטה מידע"). בלאו דטה מידע החזיק ריכטר ב-10% מהמניות ודינה ב- 90% מהמניות.
סייג ניהל מו"מ עם חברת דטה פקס בע"מ, המצויה בבעלות מר רמי אוזן, שעוסקת במתן שירותי מידע משפטיים באמצעות הפקס, וזאת להקמת מיזם משותף של שתי החברות, קרי של לאו דטה ושל דטה פקס (להלן בהתאמה:
"דטה פקס" ו-
"אוזן").
בחודש יוני 1999 הוגשה נגד סייג בקשת נושה למתן צו כינוס נכסים והכרזתו כפושט רגל. בהמשך, ביום 25.11.99 ניתן נגדו צו כינוס נכסים, ובעקבותיו הוא הוכרז כפושט רגל, ועו"ד בית און מונה כנאמן לנכסיו (להלן:
"הנאמן"). ביום 17.11.99, סמוך לאחר שהוגשה נגד סייג הבקשה לכינוס נכסים, וימים ספורים טרם הדיון בבקשה, נחתמו שני הסכמים:
האחד, המכונה: "
הסכם מייסדים להקמת החברה" (להלן:
"הסכם המייסדים"). הסכם המייסדים נכרת בעקבות המשא ומתן בין סייג לבין אוזן להקמת המיזם המשותף של שתי החברות. במסגרת ההסכם הוקמה החברה המשותפת שייסדו השניים, שנקראה תחילה "
לאודטה 1999 בע"מ" ובהמשך שונה שמה ל:
"דטה חוק ומשפט בע"מ" (להלן:
"דטה חוק"). מטרתה של זו היה להפיץ מידע משפטי באינטרנט למנויים בתשלום. הצדדים הפורמליים להסכם המייסדים הם דינה, ריכטר, ושושית כהן, שהם בעלי המניות של לאו דטה (שלושת אלה להלן: "
קבוצת לאו דטה"); דטה פקס, וכן בעל מניות שולי נוסף בשם שמואל זלאיט. בהסכם המייסדים נקבעו הוראות באשר לחלוקת מניות החברה, העמדת המימון הדרוש לה, אופן ניהולה של החברה, איסור תחרות בעסקיה על ידי הצדדים להסכם המייסדים, ועל כך בהמשך.
השני, הסכם מכר (להלן: "
הסכם המכר"), בין לאו דטה לבין דטה חוק (בשמה הקודם). בהסכם המכר העבירה לאו דטה לדטה חוק - החברה החדשה שנוסדה לפי הסכם המייסדים - את פעילותה, הכוללת את הזכויות באתרי האינטרנט, את לקוחותיה ואת רכושה הקבוע, ללא תמורה (להלן:
"הממכר"). פועל יוצא של האמור הינו שדטה חוק קיבלה למעשה את הממכר מבלי ששולמה ללאו דטה תמורה עבורו.
בהסכם המייסדים התחייבה דטה חוק, בין היתר, להלוות לדינה סך של 20,000 ש"ח (להלן:
"ההלוואה"). הואיל וההלוואה לא ניתנה, הגישה דינה, באמצעות עו"ד בית און, תביעה לבית משפט השלום בתל אביב יפו (ת.א. 44220/04) נגד דטה חוק, לחיובה של זו לשלם לה את סכום ההלוואה (להלן: "
תביעת דינה"). זמן קצר לאחר שהוגשה תביעת דינה, הגישה דטה חוק תביעה לבית משפט השלום בתל אביב יפו נגד דינה ונגד שושנה כהן, לשלם לה סך של 50,000 דולר, מחמת שלטענתה, הן הפרו את ההסכם ומשכך עליהן לשלם לה את הפיצוי המוסכם (ת.א. 72271/04). הדיון בשתי התובענות אוחד ונדון לפני כב' השופטת רביב (להלן שתי אלה:
"תביעות דינה").
ביום 11.3.07 ניתן פסק דין בתביעות דינה. בית המשפט קיבל את תביעת דינה ודחה את תביעת דטה חוק (להלן:
"פסק הדין בתביעות דינה"). בית המשפט קבע, בין היתר, שדטה חוק הפרה, ללא הצדק, את התחייבויותיה להלוות לדינה את סכום ההלוואה, וכן קבע שהעברת הממכר מלאו דטה לדטה חוק נעשתה מבלי שלאו דטה קיבלה תמורה עבור כך. על פסק הדין בתביעות דינה הוגש ערעור לבית משפט המחוזי בתל אביב יפו. בדיון בערעור ביום 10.1.08 (מב/1א'), טען עו"ד פרקש, בא כוחה דאז של דטה חוק, שמרשתו אינה יכולה להשלים עם הקביעה שבפסק הדין, שלפיה העברת הממכר מדטה לאו לדטה חוק, נעשתה ללא תמורה. בסופו של דבר נמחק הערעור ללא צו להוצאות (מב/1ב'), והקביעות שבפסק הדין בתביעת דינה, הן חלוטות.
ביום 3.1.05 הגיש הנאמן בקשה לבית המשפט של פשיטת הרגל למתן הוראות נגד דטה חוק, דטה פקס ואוזן (שלושת אלה להלן: "
המשיבים"). בית המשפט התבקש להורות על ביטול הסכם המכר, על יסוד סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל. הנאמן טען שסייג הוא הבעלים האמיתי של מניות לאו דטה, כי דינה ונגרסי רק הוו כסות להסתיר את סייג כבעל המניות של לאו דטה, וכי סייג הבריח את רכושה של דטה לאו מפני נושיה, זאת באמצעות התקשרות בהסכם המכר ובהסכם המייסדים. מאחר ולעמדת הנאמן לא ניתנה תמורה ללאו דטה עבור הממכר, יש לבטל את הסכם המכר ולהשיב את הממכר ללאו דטה. בית המשפט (כב' השופטת אלשיך), דחה ביום 28.3.05 את הבקשה מחמת שעל הנאמן היה לנקוט תחילה בהליך של קבלת פסק דין הצהרתי שלפיו, סייג הוא הבעלים של לאו דטה ולא אחותו ונרגסי, שהן אלה שעל שמן רשומות מניות החברה. בנסיבות אלה, הגיש הנאמן ביום 11.4.05 המרצה פתיחה [ה"פ (ת"א) 497/05] ובה התבקש בית המשפט ליתן פסק דין המצהיר על בעלותו של סייג במניות לאו דטה. ביום 18.5.08 ניתן פסק דין בהמרצת פתיחה (כב' השופטת ד"ר אגמון-גונן) (להלן:
"פסק הדין בהמרצת הפתיחה"). בית המשפט קיבל את תביעת הנאמן ודחה את עמדת דטה חוק ואוזן, קבע שסייג הוא הבעלים של מניות לאו דטה, וכי דינה ונרגסי החזיקו את המניות עבורו בנאמנות, על מנת ליצור חציצה בינו לבין לאו דטה. עוד נקבע, שאוזן ידע על כך שסייג הוא שעומד מאחורי לאו דטה. על פסק הדין בהמרצת הפתיחה הוגש ערעור לבית משפט העליון (ע"א 5851/08), אך הערעור נדחה. משכך, הקביעות בפסק הדין בהמרצת הפתיחה, הן חלוטות.
בעקבות פסק הדין בהמרצת הפתיחה, הגיש הנאמן בקשה נוספת לבית המשפט של פשיטת הרגל לביטול ההענקה. בית המשפט (כב' השופטת אלשיך), שב ודחה את הבקשה בהחלטתו מיום 16.2.09, וזאת מאחר שהנאמן לא רשם את המניות של לאו דטה על שם סייג. בעקבות זאת, העביר הנאמן את המניות בלאו דטה לשם החייב באמצעותו. לאחר מכן, ביום 6.4.09 הגיש הנאמן בקשה שלישית לביטול ההענקה ובה חזר על טענותיו. זו הבקשה נשוא הכרעה זו.
במסגרת הדיון בבקשה ביום 15.2.11, התעוררה מחלוקת בשאלה מהו הפורום המתאים לברר את הבקשה. זאת, לאור טענת ב"כ המשיבים שעסקינן בטענה להברחת רכוש בין שתי חברות סולבנטיות, ומשכך אין מקום שהמחלוקת תתברר בבית המשפט של פשיטת הרגל, ומקומה בבית משפט אזרחי. כב' השופטת אלשיך, קבעה בתום הדיון, כי תינתן החלטה בסוגיה האמורה על יסוד החומר שבתיק. ביום 11.5.11 ניתנה החלטה בבקשה, המקבלת גם את הבקשה לגופה ולא רק בשאלת הפורום שבו יש לדון בבקשה (להלן:
"ההחלטה מיום 11.5.11"). המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה (רע"א 4592/11). ביום 14.3.13 ניתן פסק הדין של בית משפט העליון, שקיבל את בקשת רשות הערעור, דן בערעור, קיבל את הערעור, וביטל את ההחלטה מיום 11.5.11. עיקר קביעתו של בית משפט העליון הינה שלא היה מקום להכריע בגוף הבקשה לביטול ההענקה, אלא רק בשאלת הפורום שבו יש לברר את הבקשה. לעיצומם של דברים, קבע בית המשפט העליון שבשים לב לזמן הרב שחלף, אין מקום להידרש למחלוקת באשר לפורום שיש לברר את הבקשה, והיא תבורר בבית המשפט של פשיטת רגל, מבלי שיש בכך כדי לקבוע ממצא לגוף הטענות בהקשר הפורום המתאים. עוד קבע בית המשפט העליון, שמותב אחר של בית משפט זה ידון בבקשה. לאור פסק הדין של בית המשפט העליון, הורתה כב' הנשיאה, כי הבקשה תידון לפניי.
בדיון שהתקיים לפניי ביום 2.7.13 נחקרו המצהירים: סייג, אשר הגיש תצהיר התומך בבקשה, ואוזן שהגיש תצהיר התומך בתגובה. במועד נדחה נשמעו סיכומים בעל פה.
3.
עיקר עמדת הנאמן ובא כוח סייג
הנאמן ובא כוח סייג טוענים שעסקינן בהענקה אסורה של הממכר, ומשכך על בית המשפט להורות על ביטולו והשבתו לנאמן על יסוד סעיף 96א' לפקודת פשיטת הרגל. בהקשר זה נטען, בין היתר, שסייג הבריח למעשה רכוש מנושיו באמצעות הסכם המכר והסכם המייסדים, בידיעת ובהסכמת אוזן ודטה פקס. לעמדת הנאמן וסייג, התקיימו היסודות הנדרשים על פי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל לביטול המכר. נטען שהוברח נכס של החייב שהינו רכוש של לאו דטה לדטה חוק, ומבלי שניתנה כל תמורה. הנאמן וב"כ סייג משתיתים את עמדתם על קיומם של השתקי פלוגתא, קרי הקביעות החלוטות שבפסק הדין בהמרצת הפתיחה ושבפסק הדין בתביעות דינה. בין אלה: קביעת בית המשפט בהמרצת פתיחה שלפיה, סייג הוא בעל המניות של לאו דטה ותוך ידיעת אוזן על כך, ומשכך סייג והנאמן שבא בנעליו זכאי לקבל את הרכוש של לאו דטה, וכן קביעת בית המשפט בפסק דין בתביעות דינה שלפיה, לא ניתנה תמורה ללאו דטה עבור מכירת הממכר לדטה חוק.
בית המשפט אף הופנה לכך שבמסגרת הערעור שהוגש על פסק הדין בתביעות דינה נטען במפורש, כי הקביעה שבפסק הדין האמור שלפיה לא שולמה תמורה, הינה קביעה שדטה חוק אינה יכולה להשלים איתה, הגם שלאחר מכן נמשך הערעור, וזאת כראיה לכך שאכן לא שולמה תמורה. עוד מופנה בית משפט לכך שהממכר כלל לא רק את הזכויות באתרי האינטרנט אלא גם את כל הפעילות של לאו דטה, לרבות הספרות והמדיה של לאו דטה, וכמפורט בהסכם המכר ונספחיו.
נטען בנוסף, כי לצורך סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל, לא נדרשת הוכחת קיומה של כוונה, ודי בכך שנעשתה העברת הרכוש ללא תמורה.