1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שינמן) בתנ"ג 15430-07-12 מיום 27.12.2012 במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים, אזרחים זרים ללא אזרחות ישראלית, להורות כי לא בוצעה לגביהם המצאה כדין של הבקשה לאישור תובענה נגזרת שהגישו נגדם המשיבים.
עיקרי העובדות
2. ביום 12.7.2012 הגישו המשיבים בקשה לאישור תובענה נגזרת (להלן: הבקשה לאישור), בין היתר, נגד: בנק דקסיה ישראל בע"מ (להלן: החברה); Dexia Credit Local (להלן: בעלת השליטה); הדירקטורים שכיהנו בחברה במועדים הרלבנטיים ובהם גם המבקשים, אזרחים זרים ללא אזרחות ישראלית. בקשת האישור הופנתה נגד החלטות דירקטוריון החברה לאשר חלוקת דיבידנד שלא כדין.
3. במועד תחילת כהונתם של המבקשים כדירקטורים, פרסמה החברה ביחס לכל אחד מהם את מענם להמצאת כתבי בי-דין בהתאם לתקנה 26(א)(3) לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידים), התש"ל-1970 (להלן: תקנות הדיווח) המחייבת כל חברה ציבורית ישראלית לפרסם מען להמצאת כתבי בי-דין עבור כל אחד מהדירקטורים המכהנים בה. לגבי המבקשים 2-4 נמסר מענה של קבוצת Dexia בצרפת ואילו לגבי המבקש 1 צויין במפורש מענו בחו"ל כפי הרשום במרשם התושבים.
4. המבקש 1 כיהן כדירקטור בחברה מיום 26.2.2001 ועד יום 3.5.2001 וכיו"ר הדירקטוריון מיום 3.5.2001 ועד יום 17.11.2005; המבקש 2 כיהן כדירקטור בחברה מיום 19.8.2008 ועד יום 6.7.2010; המבקש 3 מכהן כיו"ר הדירקטוריון בחברה מיום 27.5.2009 ועד למועד הגשת הבקשה לאישור; המבקשת 4 מכהנת כדירקטורית בחברה מיום 27.5.2009 ועד למועד הגשת הבקשה לאישור.
5. בסמוך לאחר הגשת הבקשה לאישור, המציאו המשיבים בקשה זו, באמצעות חברת "UPS" עם אישורי מסירה, לידי המבקשים, באותו מען שנמסר על-ידם וכאמור פורסם על-ידי החברה לכלל ציבור המשקיעים. עוד צירפו המשיבים לבקשה לאישור מכתב מלווה בשפה האנגלית שבו הוסברה למבקשים מהות הבקשה לאישור, תוך הפנייתם לבאי-כוחה של החברה ובעלת השליטה בה. המשיבים המציאו בדואר רשום את בקשת האישור גם לבא כוחה בישראל של בעלת השליטה, עו"ד אריה דנציגר, וגם לבא כוחה של החברה עצמה, עו"ד אלון יואלי. המשיבים המציאו את בקשת האישור גם לגורמים נוספים (המשיבים הפורמאליים בבקשה זו) שמסרו את מענה של בעלת השליטה כמענם להמצאת כתבי בי-דין, ולגבי אחד מהם, מר Philippe Lamy, נשלחה הודעה מבעלת השליטה למשיבים כי אדם זה אינו מועסק עוד ב-Dexia. מכתב דומה לא נשלח על-ידי בעלת השליטה ביחס למבקשים בהליך זה.
ההליכים בבית המשפט המחוזי
6. ביום 30.10.2012 הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי להורות כי לא בוצעה המצאה כדין של הבקשה לאישור הגשת תובענה נגזרת. טיעונם הראשון של המבקשים התמקד בכך שמאחר ומדובר בנתבעים שהם אזרחים זרים, היה מקום לבקש היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א), הנתמך בתצהיר מתאים בהתאם להוראות תקנה 501 לאותן תקנות; טיעונם השני התבסס על תגובתו של בא כוחה בישראל של בעלת השליטה, עו"ד אריה דנציגר, מיום 17.7.2012, לפיה הוא אינו מהווה כתובת לקבלת כתבי תביעה נגד המבקשים וכי הוא איננו מחזיק בייפוי כוח מתאים לייצג מי מהם.
7. מנגד, בתגובתם מיום 19.11.2012 התמקדו המשיבים בטענתם כי המציאו את הבקשה לאישור לכל אחד מן המבקשים, בהתאם לכתובות שפרסמה החברה לפי הוראות תקנות הדיווח, וכן כי הבקשה לאישור הומצאה לבא כוחה של בעלת השליטה. עוד הוסיפו המשיבים וציינו כי בשים לב לעובדה כי המבקשים אינם מכחישים את עצם קבלת הבקשה לאישור בפועל, וכי במסגרת בקשתם לבית המשפט המחוזי להורות כי ההמצאה הייתה פסולה התייחסו לטענות שהועלו בבקשת האישור לגופה, הרי שיש להעדיף, בנסיבות אלה, את "כלל הידיעה" על-פני "כלל ההמצאה".
8. בהחלטתו מיום 27.12.2002 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטה נקבע כך: "מעיון בבקשה עולה כי המבקשים אינם מכחישים כי בקשת האישור התקבלה אצלם בפועל ובמסגרת הבקשה התייחסו המבקשים גם לטענות שהועלו בבקשת האישור לגופה... ובשל כך אני סבור כי יש להחיל ביחס אליהם "כלל הידיעה" אודות ההליך המתנהל נגדם" (פסקה 4 להחלטת השופט י' שינמן). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור הנדונה ביום 16.1.2013.
טענות המבקשים
9. בבקשה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקיבל את טענת המשיבים בדבר החלת החריג ל"כלל ההמצאה" וזאת על-אף שלא נקבע כל ממצא עובדתי ביחס לתום ליבם של המבקשים. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שנטל השכנוע רובץ לפתחם של המשיבים אשר כלל לא טענו כי הבקשה לאישור אכן תורגמה לשפתם של המבקשים, אזרחים זרים שאינם דוברי השפה העברית, או לחלופין לשפה האנגלית.
10. לטענת המבקשים, "דרך המלך" בהמצאת כתבי בי-דין לנתבע זר היא באמצעות הגשת בקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקנות סד"א, הנתמכת בתצהיר מתאים בהתאם להוראות תקנה 501 לאותן תקנות. לדידם, בנסיבות אלה, בהן המשיבים כלל לא טרחו לקבל היתר זה, אין מנוס מהמסקנה כי לא בוצעה כלל המצאה, כנדרש בדין, של הבקשה לאישור. עוד טוענים המבקשים כי החלת "כלל הידיעה" צריכה להעשות בנסיבות חריגות בלבד ובמצבים קיצוניים של התנהגות חסרת תום-לב מצד בעל הדין שמנגד, שיש בה כדי להצדיק סטייה מן הכלל הנוהג. לעמדתם של המבקשים, אין בנמצא כל ממצא המוכיח חוסר תום-לב בהתנהלותם בכל הקשור לטענה בדבר ידיעתם על הבקשה לאישור וכי בהתייחסותם לגופן של הטענות המצויינות בבקשה לאישור אין כדי להעיד על חוסר תום-לב, שכן אחרת היה בכך כדי לפגוע בזכויות יסוד בסיסיות, כגון: זכות הטיעון וזכות הגישה לערכאות.
11. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי יש להחיל את חריג "כלל הידיעה" בהתבססו על העובדה כי המבקשים אינם מכחישים את קבלת הבקשה לאישור, וזאת על-אף שלא הוכחה ידיעה מלאה וברורה של המבקשים על אודות האמור בה, נוכח השוני בין שפתם (צרפתית) לבין השפה שבה נוסחה הבקשה לאישור (עברית).
טענות המשיבים
12. בתגובתם מיום 5.3.2013 טוענים המשיבים כי יש לדחות את ניסיון המבקשים לערער על הקביעה העובדתית לפיה הם קיבלו את בקשת האישור בפועל והכירו את תוכנה. לדידם, מדובר בטענה חדשה שלא נטענה בבית המשפט המחוזי, ועל-כן יש לדחותה על הסף, הגם שלעמדתם אין כל ספק כי המבקשים למדו את תוכנה של בקשת האישור וכי הגרסה העובדתית הנטענת בגדרה מוכרת להם היטב. עוד מוסיפים המשיבים וטוענים כי הקביעה לפיה קיבלו המבקשים בפועל את בקשת האישור והבינו את תוכנה היא קביעה שבעובדה, ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בה.
13. לטענת המשיבים, התנהלותם של המבקשים היא חסרת תום לב בעיקר נוכח החלטתם להסתתר מאחורי טענות טכניות, וכן לאור העובדה שהם מושתקים מלטעון נגד ההמצאה בכתובות שבהן הומצאה בקשת האישור משום שמדובר בכתובות אשר הם עצמם מסרו לחברה לצורך פרסומן כ"מען להמצאת כתבי בי-דין". המשיבים גורסים כי ההמצאה למבקשים בוצעה כדין גם בשל שני טעמים נוספים: האחד, החשש מריקון מתוכן של הוראות תקנות הדיווח; השני, ביצוע המצאה נוספת באמצעות באי-כוחם של בעלת השליטה והחברה שבה כיהנו המבקשים כדירקטורים.
דיון והכרעה
14. לאחר עיון בטענות הצדדים ושקילת טענותיהם, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, בהתאם לתקנה 410 לתקנות סד"א. כזאת עשיתי חרף התנגדות המשיבים, משום שאינני סבור כי תיפגע זכותם כבעלי דין. לגופו של עניין, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. השאלה העומדת לדיון היא זאת: האם יש בפרסום המען של המבקשים לצורך המצאת כתבי בי-דין מכוח תקנות הדיווח כדי לאפשר סטייה מהוראות תקנה 500 לתקנות סד"א המסדירה את המסלול הדיוני להמצאת כתבי בי-דין לנתבעים זרים.