השופט א' א' לוי:
תמצית העובדות
1. במסגרת חקירה בעניין פלילי המתנהלת בקנדה, נתבקשה ישראל להעביר לקנדה העתקים ממסמכי בנק שיש בהם כדי לקדם את החקירה. בקשה זו התבססה על הסכם שנחתם בין שתי המדינות, שנועד לאפשר עזרה הדדית בעניינים פליליים (Treaty between the Government of the State of Israel and the Government of Canada on Mutual Assistance in Criminal Matters (ראו כתבי אמנה 1321, כרך 45). בעקבות כך, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בירושלים בקשה להורות לבנק הפועלים, להציג בפניה מסמכים מחשבונו של המבקש בהם מעוניינת הרשות הקנדית, והכוונה לאלה: "כל המסמכים הנוגעים ל-10 העברות בנקאיות ע"ס 25,000 $ ארה"ב שבוצעו בסניף בתאריך... ומספרם ... וכן כל הפרטים הנוגעים להעברות אלו, לרבות כל חשבונות הבנק הנוגעים להעברות אלו ושמות הפקידים שטיפלו בהם לרבות כל פרט אחר הדרוש לחקירה". בתאריך 11.12.02 נעתר בית המשפט לבקשה, במעמד צד אחד, ומשנודע הדבר למבקש הוא ביקש להצטרף להליך במטרה למנוע את מה שהגדיר כפגיעה בזכות החיסיון המוקנית לו. הוא הוסיף וביקש כי תינתן לו רשות לעיין בבקשתה של הרשות הקנדית, כדי שיוכל למצות את זכותו לטעון נגדה.
בית משפט השלום (כב' השופט נ' סולברג) לא נעתר לבקשת ההצטרפות של המבקש, אולם בית המשפט המחוזי, בפניו הביא המבקש את השגותיו, קיבל את הערעור, הורה על צירופו של המבקש להליך, והנחה את הערכאה הראשונה לבחון את השאלה הנוספת, היינו, אם עומדת למבקש הזכות לעיין בבקשה הקנדית על צרופותיה עובר לטיעון. משהתחדש הדיון טען בא-כוחו של המבקש, כי משהוחלט לצרף את שולחו להליך, נגזרת מכך גם זכותו לעיין בבקשתה של הרשות הקנדית, הואיל וללא עיון טיעונו ילקה בחסר. לקושי זה בפניו ניצב המבקש היה ער גם בית משפט השלום, אולם הוא סבר כי מתן זכות לעיין במסמכי בקשתה של הרשות הזרה, תהיה כרוכה בשיבוש הליכי החקירה, ומטעם זה נקבע בדין בישראל כי זכות העיון קמה רק משנסתיימה החקירה והוגש כתב אישום לבית המשפט.
המבקש הוסיף וטען, כי שגויה היא ההשקפה לפיה מעמדם של הבקשה ונספחיה כדין "חומר חקירה" במובן סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982, הואיל ובישראל לא מתקיימת חקירה כלשהי נגד המבקש. על כך השיב בית משפט השלום, כי חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק העזרה המשפטית"), נועד להבטיח שיתוף פעולה בין-מדינתי לשם לחימה בפשיעה החוצה גבולות, ועל כן אם תאומץ הפרשנות המצומצמת אותה הציע המבקש למונח "חומר חקירה", תסוכל מטרת החוק. בית המשפט הוסיף וקבע כי מניעתו של העיון מהמבקש מתחייבת גם מחובתה של הרשות המוסמכת בישראל לשמור על סודיות הבקשה של הרשות הקנדית, ולעניין זה הוא הפנה לסעיף 11(א) לחוק העזרה המשפטית ולסעיף 16 לאמנה.
בעקבות החלטתו של בית משפט השלום, חזר המבקש ופנה בערעור לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורו נדחה. בית המשפט הניח כנקודת מוצא, כי למבקש "יש מושג בדבר החשדות שבבסיס הבקשה, ומטעם זה אין לתאר את מצבו המשפטי כמי שמגשש באפלה". בית המשפט הוסיף, כי שיקולי חקירה ואינטרס הציבור מצדיקים מתן פירוש מצמצם לזכות העיון.
הבקשה לרשות לערער
2. המבקש, שלא השלים עם תוצאתם של ההליכים בפני ערכאות קמא, עתר לקבלתה של רשות לערער. לגרסתו, מעלה עניינו שאלות כבדות משקל הנוגעות לנושאים שונים, וביניהם: היחס בין זכות העיון על פי חוק העזרה המשפטית, לבין אותה זכות על פי הדין הכללי והפלילי בישראל; מהי התשתית הראייתית אשר תצדיק צמצומה של זכות העיון כאשר עולה חשש לשיבוש הליכי חקירה; מהו האיזון הראוי בין זכות העיון לצורך לשמור על תקינותה של החקירה; מהן ההשלכות הכרוכות בחשיפתם של מסמכי בנק על של זכות המבקש לפרטיות ולחיסיון יחסי בנק-לקוח. המבקש הוסיף וטען, כי הפנייתו של בית משפט השלום להוראתו של סעיף 11 לחוק העזרה המשפטית, לעניין חובת הסודיות החלה על הרשות בישראל, היא הפנייה שגויה, באשר כוחה של השמירה על סודיות יפה רק כלפי מי שהנו זר להליך, ולא כלפי מי שהוכר כבעל זכות ליטול בו חלק.
טענות המשיבה
3. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה לרשות לערער, הואיל וזו אינה מעוררת אף אחת מהעילות בהן הכירה הפסיקה כמצדיקות קיומו של הליך זה. כן נטען, כי למבקש ניתן יומו בשתי ערכאות, והעובדה שהשגותיו כנגד בקשתה של המשיבה נדחו, אינה מהווה עילה לקיומו של ברור נוסף בפני ערכאת ערעור שניה. לגופו של עניין נטען, כי הקביעה לפיה מדובר ב"חומר חקירה" נכונה היא, ובמצב זה אין להקנות למבקש זכויות-יתר לעומת חשודים הנחקרים בישראל. המשיבה סבורה עוד, כי ההחלטה למנוע מהמבקש לעיין בבקשה וצרופותיה נובעת הן מהרצון למנוע שיבוש הליכי חקירה, והן ממחויבותה של ישראל כלפי קנדה לשמירה על סודיות המעוגנת באמנה שבין שתי המדינות וגם מהחוק לעזרה משפטית. באשר לטענה בדבר חיסיון בנק-לקוח, סבורה המשיבה, כי חיסיון זה אינו חזות הכול, ואין הצדקה לסכל בגינו חקירה פלילית, ולאיין את יכולתן של רשויות האכיפה למצות את הדין עם מבצעיהן של עבירות.
דיון
4. בהסכמת הצדדים החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
כידוע, עבריינים שוב אינם תוחמים את פעילותם למדינת מושבם, ולעתים קרובות עבריינותם חוצה גבולות. מצב זה חייב שיתוף פעולה בין-מדינתי, במטרה להפוך את המלחמה בפשיעה ליעילה יותר. למאמץ זה נרתמה גם מדינת ישראל, אשר נטלה על עצמה להושיט "עזרה משפטית" למדינות זרות, כאשר מושג זה כולל את אלה (ראו סעיף 2 לחוק העזרה המשפטית): "המצאת מסמכים, גביית ראיות, פעולות חיפוש ותפיסה, העברת ראיות ומסמכים אחרים, העברת אדם להעיד בהליך פלילי או לקחת חלק בפעולת חקירה, פעולת חקירה, העברת מידע, חילוט רכוש, מתן סעד משפטי, אימות מסמך ואישורו או ביצוע פעולה משפטית אחרת, הכל בקשר לענין אזרחי או לענין פלילי". באשר לדין שיחול על בקשה לעזרה משפטית, נקבע בסעיף 8 לחוק:
"(א) פעולה בישראל על פי בקשה לעזרה משפטית של מדינה אחרת, תיעשה בדרך שנעשית פעולה מסוגה בישראל, ויחולו עליה הוראות הדין החלות בישראל על פעולה מסוגה, אלא אם כן נקבע אחרת בחוק זה או על פיו.
(ב) לא תיעשה פעולה בישראל על פי בקשה לעזרה משפטית של מדינה אחרת, אלא אם כן הפעולה מותרת על פי הדין בישראל.
(ג) הפעולה המבוקשת תיעשה בדרך התואמת את בקשתה של המדינה המבקשת, כל עוד מותרת הפעולה על פי הדין בישראל.
(ד) היתה הפעולה המבוקשת בקשר לענין פלילי יחולו הוראות חוק זה כאילו העבירה שלגביה מבקשים את הפעולה נעשתה בישראל".
מטבע הדברים, גם בישראל הוכר הצורך לתת בידי גופי החקירה כלים לאיתורן של ראיות הדרושות לחקירתן של עבירות והעמדת מבצעיהן לדין, וכלי מסוג זה הוא צו לעריכתו של חיפוש הניתן מכוח סעיף 23 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. כלי נוסף מאותו תחום הוא זה בו עוסק סעיף 43 לפקודה, לאמור: "ראה שופט שהצגת חפץ נחוצה או רצויה לצרכי חקירה או משפט, רשאי הוא להזמין כל אדם, שלפי ההנחה החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו, להתייצב ולהציג את החפץ, או להמציאו, בשעה ובמקום הנקובים בהזמנה". הוראה ברוח דומה מצויה גם בחוק העזרה המשפטית עצמו, והכוונה לסעיף 29 לחוק:
"(א) הגישה מדינה אחרת בקשה לגילוי ראיה או חפץ, או לתפיסתם ולהעברתם אליה לצורך ענין פלילי באותה מדינה, רשאית הרשות המוסמכת, לשם גילוי הראיה או החפץ, לבקש מבית המשפט לתת צו להצגת החפץ, או לחיפוש במקום מסוים, או על גופו של אדם או בגופו של חשוד, וכן לתת צו לתפוס את הראיה או החפץ ולהעבירם כמבוקש; לבקשה לבית המשפט יצורפו העתק הבקשה של המדינה המבקשת וכל חומר או מידע הקשורים אליה.