1. לפני תביעת נזיקין שהגיש התובע, אוחיון שמעון, יליד 1968, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת עבודה שארעה ביום 21.3.06, בעת שהועסק כעובד כללי בשירות הנתבעת 1, מנרב תעשיות (1983) בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" או "מנרב"), ואשר כתוצאה ממנה, נקטעה ידו הימנית, עד מתחת למרפק.
2. התאונה, אשר התרחשותה תפורט בהרחבה בהמשך, אירעה בעת שהתובע נשלח מטעם הנתבעת 1 לאולפני הרצליה, היא הנתבעת 2, לצורך הקמת תפאורה, שכללה לוקרים, מקלחות ותאי-שירותים, שהיו אמורים לשמש כרקע לצילומי סדרה בשם "אגדת דשא". במקום נכח גם צוות עובדים מטעם חב' ארגונית, הנתבעת 3, שהיתה אמונה על הקמת התפאורה הנ"ל, וברשותה היה המסור בו עשה התובע את השימוש, נשוא התביעה הנוכחית.
3. הנתבעת 1, מנרב, היתה מעסיקתו של התובע, החל משנת 1988, ובמשך 18 שנים, עד לקרות התאונה, במפעל "אמבין" באשקלון, אשר היה בבעלותה.
הנתבעת 2, אולפני הרצליה בע"מ, הינה חברה אשר הפעילה והחזיקה אולפני טלויזיה, ובשטחי האולפנים שלה, ברעננה, אירעה התאונה. זו התקשרה עם הנתבעת 3 לביצוע התפאורה לסדרה, ועם הנתבעת 1 לצורך התקנת הלוקרים וחדרי השירותים לאותה התפאורה. יצוין, כי ההתקשרות האחרונה, עם הנתבעת 1, היתה ללא תמורה, וכנגד מתן קרדיטים בכתוביות הסיום שישודרו.
הנתבעת 3, ארגונית עיצוב תפאורות בע"מ, עסקה בבנייה ובפיקוח על בניית תפאורות ובעיצובן, ועימה התקשרה הנתבעת 2 להקמת תפאורת חדר הלבשה לסדרת הטלויזיה. כמו-כן, המסור נשוא תביעה זו, בו עשה התובע שימוש ונפגע, היה בבעלותה, והותקן במקום על ידה.
הנתבעת 4, מנורה חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת 3 בפוליסה מסוג חבות נזקי צד ג'.
4. התאונה לא דווחה למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ע"י מי מהנתבעים, ועל כן לא נחקרה ע"י מפקח עבודה, כנדרש במקרים מסוג זה. בנוסף, לטענת התובע, מיד לאחר קרות התאונה, "הועלם" המסור מהמקום ולא נמצא עוד לשם בדיקתו או הצגתו כראיה.
5. על נסיבות התאונה נמצאנו למדים, ראש וראשונה, מגרסת התובע ומעדותו בביהמ"ש. זו, היוותה למעשה את מכלול ראיותיו, פרט לחוות הדעת שהגיש לעניין הנזק. בנוסף, נלמד הדבר ממארג הראיות שהוגש ע"י הנתבעות, ובו עדויות וחוו"ד, כדלקמן: מטעם הנתבעת 1 העידה מי ששימשה מנכ"ל החברה בעת הרלוונטית, הגב' רונית אבנון, מטעם הנתבעת 2 - המנכ"ל, מר יואב פרץ, ומטעם הנתבעת 3, העיד מר אורי שוורץ, אשר שימש קבלן עצמאי מטעמה. הנתבעת 4 הצטרפה לכתבי הטענות וראיות הנתבעת 3.
6. גרסת התובע, כפי שהובאה בכתבי טענותיו ובעדותו, מתארת את פועלו בשני ימי עבודתו באולפנים. לדבריו, הגיע לאתר ביום 20.3.06, קיבל סקירה אודות מה שעליו לבצע, ובדק את השטח. בשלב זה, פגש במעצב תפאורות ואחראי העבודה מטעם הנתבעת 2, בשם פיני משה - ממנו ביקש, וקיבל, רשות להשתמש במסור אשר היה במקום. מטעם הנתבעת 3 נכח במקום, ופיקח על צוות העובדים, מר אורי שוורץ. ביום העבודה השני, 21.3.06, חל עיכוב בעבודת הצוותים במקום, ובשל כך החל התובע עבודתו רק בסביבות השעה 13:00, כאשר הובהר לו שלמחרת היום עליו ללכת לבצע עבודה בבית מעסיקו. מאחר והיה צריך לחתוך קרש עץ לקוביות, על מנת לחזק את הקונסטרוקציות, הפעיל את המסור החשמלי, מסוג פנדל, שהיה מונח על משטח עבודה, ובשעה שמדד את העץ, בזמן שהמסור עובד, שלח את ידו וחש מכה איומה מלהב המסור. כתוצאה מכך - נגדעה ידו, עד מתחת למרפק.
טענות התובע ביחס לתקינות המסור, וליתר דיוק, אי-תקינותו, עברו שינויים אחדים. בתחילה, נטען על ידו, כי עם חיבור המסור לחשמל, הוא החל לפעול ללא הרף, וזאת כתוצאה מנטרול מתג ההפעלה המובנה בו. בשלב מאוחר יותר, מיקד התובע את טענותיו, לכך שמדובר במסור, שפרט למתג הפעלה לא היתה לו ניצרה, אשר בלחיצה עליה מופסקת כליל פעולת המסור. בנוסף טען, כי מרגע הפעלתו, פעל המסור באופן רציף, גם בין ניסור לניסור, וזאת כאשר יש לו מגן בצורת חצי סהר רק בחלקו העליון, וחלקו התחתון חשוף, מבלי שגודר כנדרש וללא מעקפים והגנות, דוגמת תא פוטואלקטרי, אשר גורם לכך שפעולת המסור תופסק ברגע שמתקרבת אליו יד אדם, או גוף זר אחר.
בעדותו, הסביר כי:
"המפסק זה כמו שאני מפעיל בלנדר של מעבד בשר והוא ממשיך לעבוד ואני יכול לשים חלקים והמסור ממשיך לעבוד" (פרוטוקול מיום 13.12.11, עמ' 6). בשלב זה, הטעים כי שרוולו הוא שנתפס בלהב המסור, ומשך את ידו פנימה.
התובע רואה בנתבעות כולן אחראיות, במידה זו או אחרת, לנזק שהוסב לו.
לגבי הנתבעת 1, מעבידתו, טוען כי לא הודרך כראוי באשר לסיכונים הכרוכים משימוש במסור, וכי זו לא העמידה לרשותו את הציוד הנדרש לו לביצוע העבודה שאותה שלחה אותו למלא, אלא הסתמכה על כך שהוא ישתמש במסור שהיה במקום, מבלי שנבדקה תקינותו. לגבי הנתבעת 2, טוען כי כמחזיקת המקום ובעליו, לא העמידה לרשותו סביבת עבודה בטוחה, ולא פיקחה כראוי על המתרחש בתחומה, ואשר לנתבעת 3, טוען כי בהיות המסור מכשיר חשמלי מסוכן, שלא גודר לבטח, ולא הותקנו בו אמצעי בטיחות שעשויים היו לגרום להפסקת פעולת הלהב, יש להטיל עליה אחריות לנזק.
התובע טוען כי בהתנהגות הנתבעות יש לראות הן משום הפרת חובה חקוקה, והן משום רשלנות.
כמו-כן, לשיטתו, בנסיבות המקרה, מתקיימים הכללים להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", ולכן יש להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעים להוכיח שלא התרשלו. לחילופין, יש לראות במסור "דבר מסוכן", ולהעביר הנטל מטעם זה.
את עוולת הרשלנות הוא מבסס על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ובעיקר על היעדר הדרכה, גידור ופיקוח, ואת העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה, הוא מבסס על
הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970, סעיפים 38,37 ו-39, הקובעים חובת גידור של מכונות, וכל חלק מסוכן בהן, וכן על
תקנות בטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997,
ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשכ"ט-1999, סעיפים 7,6 ו- 8, שעניינם מתן הדרכה לעובד.
בסיכומיו, הוסיף התובע, כי יש לראות בעבודה שביצע, כמי שחוסה תחת הגדרת "עבודות בניה", כפי מובנן
בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 וב-
צו הבטיחות בעבודה (עבודות בניה הנדסית), התשכ"ב-1961, ולפיכך לראות בנתבעת 2 ו-3 מזמינות העבודה, שעליהן היתה מוטלת החובה למנות מנהל עבודה.
7. הנתבעת 1 כופרת באחריותה לתאונה, וטוענת כי נסיבות האירוע אינן מגלות כל אחריות מצידה לנזק. לשיטתה, התובע הוא שהחליט, מיוזמתו, לחתוך צינור פלסטיק עם המסור שהיה במקום, ולא טרח לקחת מסור אחר שהיה במפעל הנתבעת 1 או להזמין לעצמו מסור המתאים לצרכיו מהאחראי הממונה על כך אצלה. מבחינתה, היא סיפקה לו את כל הציוד וכלי העבודה שהיו נחוצים לו לעבודתו. עוד היא טוענת, כי בהיעדר חוו"ד מומחה בטיחות מטעם התובע, לא הורם הנטל להוכחת טענתו כי מדובר במסור תקול, או כזה שאינו מתאים לייעודו או שאינו בטיחותי. לטענת התובע כי לא קיבל, במסגרת עבודתו אצלה, כל הדרכת בטיחות פורמאלית, היא משיבה, כי יש לדחות טענה זו, על רקע היותו של התובע עובד מקצועי, מיומן וותיק, כפי שאף הוא העיד על עצמו.