1. התובע יליד 1.10.1972, נ +2, תושב קרית מוצקין. משך כמעט 4 שנים (מאז 25.3.97) עבד התובע בשרות הנתבעת, כמפעיל מיתקן במפעלה בחיפה, עד אשר נפגע בתאונת עבודה ביום 30.12.01, כאשר טיפל במיתקן במסגרת עבודתו ועל פלג גופו התחתון נשפכה חומצה.
2. התובע עבד כמפעיל המיתקן, ומדובר במיתקן המכיל חומרים מסוכנים בטמפרטורה גבוהה ובלחץ. נגרמה סתימה באחד הצינורות והתובע היה צריך לשחררה. הוא קרא למנהל העבודה האחראי (מנהל המשמרת) מר סייף עג'אג', אך הלה לא היה במקום, ואז החל התובע לפתוח ברז (פילטר), כפי שעשה פעמים רבות בעבר, אך הפעם השתחררה מן המיתקן החוצה כמות גדולה של תמיסה לוהטת שניתזה על רגליו וגרמה כוויה קשה.
לאחר התאונה הוסף ברז ניקוז נוסף למיתקן, ושונו נוהלי העבודה כך שלרשות העובדים הועמד מוט ברזל ארוך בהרבה מזה הקודם, על מנת לאפשר גישה בטוחה יותר לאותו פילטר.
ארוע התאונה ונסיבותיה, כשלצד אלה חובת זהירות מוגברת המוטלת על הנתבעת כלפי עובד המועסק על ידה בעבודה במיתקן מסוכן או בקרבת חומרים מסוכנים, מביאים למסקנה כי סביר יותר שהיתה בארוע התאונה התרשלות של הנתבעת המעבידה, ולפיכך אני קובע כי היא אחראית בנזיקין כלפי התובע בגלל פגיעותיו בה.
3. סייף עג'אג' העיד כי התובע היה מיומן ומנוסה, ולדעתו נהג התובע שלא כהלכה בכך שלא חיכה עד אשר הוא ישוב למקום מחדר הבקרה. התובע, לטענתו, לא היה רשאי לבצע את הטיפול במיתקן מבלי לקבל הנחיות מדויקות ממנהל המשמרת, ועשה זאת מבלי להשתמש באמצעי הגנה ובטיחות שסופקו לו. אך הוא העיד כי התובע "פתח את הפילטר הזה עשרות פעמים והחליף פילטר - זו העבודה שלו וזו העבודה שאנו עושים כל יום או כל יומיים" (עמ' 41). עוד העיד כי נעזרים במוט אשר צריך להיות ארוך "כדי להיות רחוק מהפילטר כי אתה לא יודע מה יכול לקרות. ברגע שיש סתימה יש לחץ וזה מסוכן לכן אתה עושה את המקסימום כדי לא להיפגע". לאחר הארוע, כך העיד, "שיפרנו הרבה דברים .. שמנו כמה ברזים לפני ואחרי (המקום בו ארעה התאונה) כדי לדאוג טוב יותר לניקוז." באשר לאמצעי הבטיחות אמר: "כל מה שסופק לו מבחינת בטיחות - היה עליו ביום המקרה" (עמ' 43).
התובע העיד כי קרא למר עג'אג', המתין, אך לא שמע תגובה ממנו. היה עליו לתקן את הנדרש כדי שלא ייגרם נזק למיתקן, ובנסיבות אלה, אין לומר כי היה בו אשם תורם בכך שנטל יוזמה והחל לתקן את התקלה בעצמו. כזכור, הוא עשה זאת בעבר כחלק משיגרת עבודתו, הרבה פעמים והשתמש בציוד ההגנה שניתן לטו.
בנסיבות אלה אני דוחה את טענת הנתבעת שלפיה יש לייחס לתובע אשם תורם בגרימת התאונה.
4. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, ולתובע נקבעה נכות בשיעור של 50 אחוזים, שהועמדה על 75 אחוזים, לאחר שימוש בתקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. המוסד משלם לתובע תגמולים בגין פגיעתו בתאונה, והסכום המהוון של התגמולים בגין נכות עבודה הוא 1,195,756 ש"ח ליום 31.8.06 (ר' נ/5 מאת שי ספיר).
לטענת התובע, נזקיו עולים על הסכום הנ"ל, ויש לחייב את הנתבעת לשלם לו את יתרת הפיצויים המתחייבת מכך. עמדת הנתבעת היא כי התביעה נבלעת.
5. כאמור לעיל, המוסד לביטוח לאומי קבע נכות של 50 אחוזים ולאחר שימוש בתקנה 15 העמיד את הנכות על 75 אחוזים. הנכויות שקבעו רופאי המוסד הן אלה: 20 אחוזי נכות בגלל צלקות מרובות; 30 אחוזים בגלל קשיון לא נוח בקרסול ימין; 10 אחוזים בגין קישיון בכף רגל ימין; 0 אחוזים בגלל הגבלה בברך הימנית וכן 0 אחוזים בגלל תגובה נברוטית קלה (יחד, לאחר שקלול - 49.6 אחוזים).
התובע מסתמך גם על חוות הדעת של הרופאים מטעמו: ד"ר צינמן וד"ר קירש. הנתבעת הסתמכה על חוות הדעת של ד"ר סלטי וד"ר פלד. כמו כן נבדק התובע על ידי מומחים של בית המשפט: ד"ר דוד אנג'ל בתחום האורטופדי וד"ר וייל - פסיכיאטר. את מצבו של התובע יש לקבוע על פי הערכתם של ד"ר אנגל ושל ד"ר וייל.
6. ד"ר אנג'ל מפרט בחוות דעתו כי התובע נפגע בשתי תאונות. הראשונה היא התאונה נשוא התביעה מיום 30.12.01, כאשר נתז של סודה קאוסטית חמה פגע באזור השוקיים וכפות הרגליים וגרם לו כוויות בדרגות שונות. התאונה השניה ארעה ביום 19.7.03 כאשר נפל בביתו, פגע בדלת זכוכית ונחתך באמת יד ימין ולדבריו "נפל עקב חוסר יציבות" ונגרם חתך בעורק ובעצב האולנארי וכן חתך בגוף השרירים המכופפים של האצבעות ושורש כף היד. ד"ר אנג'ל התלבט בשאלה, האם צורת החזקת כף הרגל היא תוצאה אורגאנית של הפגיעה ותוצאותיה, או שמא מדובר בתופעה רצונית/פסיכיאטרית. כמו כן התלבט ד"ר אנג'ל בשאלה, האם התאונה בבית קשורה בקשר סיבתי לפגיעה בתאונת העבודה. הוא קבע לתובע, נכויות אלה: 20 אחוזי נכות בגלל הפגיעה בכף יד ימין; 20 אחוזי נכות בגלל קישיון נוח של הקרסול; 10 אחוזי נכות בגלל הגבלה בתנועת מפרקי הטרסוס וכן 15 אחוזי "נכות אסטתית" בגלל הצלקות בשוק ובאמה מימין. הוא ציין כי "מר אמזלג אינו יכול לחזור לעבודתו או עבודה דומה. נכותו המשוקללת בתחום התפקודי הינה 42.4 אחוזים. יש מקום להפעיל את תקנה 15 ולהעלות את נכותו התפקודית ל 60%."
ד"ר וייל נתן חוות דעת מיום 3.3.04. הוא מסביר כי התובע הוא התשיעי מבין 10 ילדים במשפחתו, ואחד מאחיו סובל מהפרעה נפשית. מן המסמכים הצבאיים ניתן ללמוד שהתובע ביקש לקבל תנאי שירות של קל"ב ואף איים להתאבד. הפרופיל הורד ל - 35 על בסיס נפשי. בעת הבדיקה הסביר התובע לרופא, כי הוא סובל קשות בגלל השינוי במצבו אך היה מסודר בהופעתו, מוגבל בהליכה, משתף פעולה, אך מתוח ורוב הזמן היפנה את מבטו כלפי מטה. הוא נראה ממורמר ועצוב. בסיכום חוות הדעת כותב הרופא כי מדובר באדם שגדל בתנאים קשים. לאחר התאונה סירב תחילה להיבדק על ידי פסיכיאטר אך אח"כ החל לקבל טיפול. הוא התרשם "מפגיעה עמוקה בדימויו העצמי עם רגשי נחיתות... תמונה דיכאונית... הפרעות בשינה עם סיוטים ומחשבות אובדניות... מקבל טיפול... נוגד דיכאון." ד"ר וייל קיבל כי מדובר במצב פוסטטראומטי ו"התמונה הנפשית כוללת לא רק הפרעות בהסתגלותו במגבלות הגופניות שנשארות אלא גם לתגובה לחוויה קשה של התאונה עצמה ושל תקופת הטיפולים. לעומת זאת,", כתב הרופא, "התרשמתי שהנבדק אינו מנצל אל הפוטנציאל שלא נפגע בעקבות התאונה ושהתהליך השיקומי באוירה של שיתוף פעולה צריך להוריד את הנכות." לאור כל זה קבע הרופא נכות של 30 אחוזים למשך שנה ו - 20 אחוזים לצמיתות על פי 34(ג) למבחנים.
7. מדובר איפוא בתובע שהוא כיום כבן 35 שנה, שנפגע בתאונת עבודה בעת שהיה כבן 29 שנים, ונגרמה לו פגיעה קשה ברגליו. כשנה וחצי לאחר מכן הוא נפגע בתאונה בביתו ונגרמה פגיעה נוספת בידו הימנית. הנכות הרפואית הכוללת (לרבות עבור הצלקות שהוגדרו על ידי ד"ר אנגל כ"נכות אסטתית") היא בשיעור של 61 אחוזים. מזה 20 אחוזים בגין התאונה השניה והיתר בגלל התאונה נשוא התביעה.
8. בכתב התביעה המתוקן שהוגש לאחר שעמדה בפני הצדדים חוות דעתו של ד"ר אנג'ל לא מאזכר התובע את התאונה השניה. הוא איננו טוען בכתב התביעה המתוקן, כי התאונה השניה היא תוצאת תאונת העבודה נשוא התביעה. גם הנתבעת נהגה בדרך דומה. בכתב ההגנה המתוקן, היא אינה טוענת מאומה בכל הקשור לתאונה השניה. גם תצהיר העדות הראשית של התובע אינו כולל טענה כי התאונה השניה היא תוצאת התאונה הראשונה, אם כי התצהיר מזכיר גם את הקביעה באשר לנכות ביד.
אולם, לכתב התביעה המתוקן צורפה חוות דעתו של ד"ר אנג'ל אשר בה הוא קבע את הנכות בעבור התאונה השניה. בעמ' 5 של חוות דעתו הוא הציב בפני הצדדים את השאלה "האם יש להכיר בתוצאות הפגיעה מיום 19.7.03 כקשורה לתאונה מדצמבר 2001?", ואף השיב: "אם הפגיעה היתה מנפילה עקב חוסר יציבות אזי יש קשר סיבתי בין תוצאות הפגיעה ביד ביולי 03 לתאונה מדצמבר 01. ... השאלה ראויה לבדיקה, חקירה או החלטה משפטית." הנושא עלה בהרחבה גם בעת חקירתו של ד"ר אנג'ל על חוות דעתו, ממנה השתכנעתי, וכך גם מחקירת התובע והעד מרדכי אמזלג, אחיו של התובע שסייע לו בעבודת הצביעה בעת ארוע התאונה השניה), כי אכן רבים יותר הסיכויים כי הנפילה בבית בעת תחילת העליה בסולם נגרמה מחמת חוסר היציבות בה לקה התובע עקב הפגיעה בתאונה הראשונה והמיגבלה ברגלו, בעקבותיה.
הנתבעת טענה כנגד הרחבת חזית, אך העניין לובן כהלכה בעדויות וחייב היה לעמוד לנגד עיני הצדדים בכל מהלך המשפט מאז הגשת כתב התביעה המתוקן.
ניתן ללכת בכמה דרכים בכל הקשור לתאונה השניה: אפשר להתעלם ממנה כאילו לא היתה. ניתן לראותה כתוצאת התאונה הראשונה, ולפיכך יש בה כדי להגדיל את הפיצויים. ניתן לחשוב שאין קשר סיבתי מספיק בינה לבין התאונה הראשונה, שאז היא מקטינה את הפיצויים, בגורעה מכושר השתכרותו של התובע, לעתיד, דבר אותו יש לקחת בחשבון בעת חישוב ראש נזק זה..
לאחר ששקלתי את נסיבות התאונה השניה, (נפילה בעת תחילת עליה בסולם שעה שקיימת פגימה של ממש ברגלו של התובע הגורמת לחוסר יציבות), הגעתי לכלל מסקנה כי הוכח במקרה דנן שהפגיעה ביד בתאונה השניה קשורה קשר סיבתי לתאונה הראשונה, ולאחר שכל הפרטים הנוגעים לכך לובנו בראיות, הן לגבי נסיבות התאונה והן לגבי תוצאותיה, ראוי ללכת בעקבות מסקנה זו גם באשר לחישוב הפיצויים שיגיעו לתובע מאת הנתבעת.