1. התובע מס' 1 (להלן: התובע) יליד 7.6.89. התובעים מס' 2 ומס' 3 הם הוריו. ביום 13.6.08 נפגע התובע קשות בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק). נכותו 100% לצמיתות והוא שרוי במצב וגטטיבי, ומאושפז בבית החולים "אלישע" בחיפה. הנתבעת חייבת בפיצוייו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, והמחלוקת בין הצדדים נסבה על שיעורם.
השאלה העיקרית שבמחלוקת היא האם יש להעריך את הפיצויים על בסיס ההנחה כי עד תום חייו יישאר התובע מאושפז בבית החולים, או שמא, כטענת התובעים, ראוי לאפשר להוריו ובני משפחתו, להעבירו מבית החולים לביתם בכפר מנדא, ולטפל בו שם, תוך חיוב הנתבעת לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכך.
2. התובע היה כבן 19 שנה בעת שנפגע בתאונה, רווק, שהתגורר בבית ההורים בכפר מנדא. בתאונה נגרמו לתובע שברים פתוחים בעצמות הגולגולת ונזק מוחי קשה עקב דימום נרחב. היה צורך בפיום הקנה ובהנשמה, בפיום הקיבה ובהזנה ישירה לתוכה ובהחדרת צנתר סופרה-פובי לניקוז השתן. הוא נזקק לניתוחים ולטיפולים קשים, הכל כמתואר בחומר הרפואי המונח בפניי ובחוות דעתו של מומחה השיקום, ד"ר לנגר, מיום 20.10.09. הוא נותר, לאחר מכן, במצב וגטטיבי ומבחינת שיקומו, כותב הרופא, הפרוגנוזה אינה טובה.
בבדיקה מצא המומחה את התובע ישוב בכסא גלגלים עם הטייה לאחור, פסיבי ונתמך, מנותק מהסביבה. הנשימה שטחית ואינה סדירה והוא נזקק לתוספת חמצן מדי פעם. הדופק מהיר ולא סדיר; העיניים פקוחות אך ללא מיקום המבט; אינו מבצע פקודות, אינו מגיב לרעש ולכאב, אינו מגיב לגירוי ואינו מפיק קול.
בשלב זה של ההתדיינות, טענה הנתבעת כי ראוי להעביר את התובע למוסד אחר, בו עלויות האשפוז והטיפול נמוכות יותר מאלה שבבית החולים אלישע. המומחה שלל עמדה זו, וסיכם: "בהתחשב עם מצבו הרפואי של מר זידאן, מקומו במחלקה לסיעוד מורכב עם ניסיון בטיפול במונשמים, מומחים רפואיים בעניין ומעבדה מתאימה. ... בי"ח אלישע מטפל בצעירים, הנכה כבר שם והצוות מכיר אותו היטב. לכן אני ממליץ לא לשנות מקום אשפוזו בתקופה הקרובה. המלצה זאת היא לשנה הקרובה. לאחר מכן, אם מצבו יתייצב יהיה אפשרות לשקול זאת מחדש."
עוד קבע ד"ר לנגר בחוות דעתו זו כי התובע במצב וגטטיבי ממושך, כי מצבו זה סופי ואין לצפות לשינוי לטובה בעתיד וכי התובע אינו יציב מבחינה נשימתית והמודינמית. התובע, כך ציין המומחה, "זקוק לאשפוז סיעודי מורכב והשגחה רפואית מתמדת לכל ימי חייו". מעבר לנוכחותם של רופא כללי ואחות באופן קבוע, כמקובל אצל נכים במצב וגטטיבי, זקוק התובע גם לרופא מומחה ולמעבדה זמינה משך כל שעות היממה.
3. ד"ר לנגר נחקר ביום 28.6.11 על חוות דעתו, וקודם למתן עדותו ביקר שוב את התובע בבית החולים. הוא מצא כי לא חל שינוי במצבו של התובע מאז הבדיקה הקודמת. התובע נזקק לשאיבות רבות של נוזלים מדרכי הנשימה, מדי יום; מקבל אינהלציות, נזקק לחמצן לפי הצורך, ועוד, כמפורט בפרוטוקול. "ברור" אומר הרופא, "שהחולה במצב הזה עם אטרופיה מוחית, נשאר במצב וגטטיבי. ... כאן הדינמיקה (לשיפור) לא קיימת ... אפילו אם הוא מוציא קול אין אצלו את האפשרות להגיב בשום צורה. אני ראיתי אותו באותו מצב כפי שהיה בעבר. ... אין שינוי" (עמ' 46-47 לפרוטוקול). בעדותו אמר עוד כי "מכל המקרים שבמצב וגטטיבי שראיתי, הוא מהקשים, בגלל שהנשימה שלו ממש לא מסתדרת טוב, ... הנשימה שלו לא מספיק יציבה, בריאות יש לו המון הפרשות, ... צריך יד מקצועית שמישהו יטפל בו. ... הענין של דרכי השתן לא מסודר מספיק טוב ... הוא בטיפול אנטיביוטי. אני חושב שלא נראה לי מציאותי לשים אותו בבית. ... אני לא רואה אותו מתקשר ... (ולגבי הוצאתו מבית החולים) הוא לא בקשר, זה יכול רק לסבך אותו, ברגע שאני מוציא אותו משם, אני שם אותו במגע עם אוכלוסיה כללית שאני לא הייתי רוצה, הייתי מעדיף שהוא יקבל את הטיפול של המשפחה וזהו." (עמ' 53 לפרוטוקול).
4. התרשמתי כי רצון משפחת התובע להחזיר את התובע אל ביתו ולחיק משפחתו הינו כן. חרף מצבו הרפואי של התובע והקביעות הרפואיות לגביו, האב מאמין בכל ליבו כי "בכל רגע הוא יתעורר" (עמ' 42 לפרוטוקול). הוא הסביר כי בתחילה היה מעוניין שבנו ימשיך ויהיה מטופל בבית החולים אלישע, אך עת ראה את השיפור במצבם של מטופלים אחרים שנלקחו לביתם, אף הוא מבקש להחזיר את בנו הביתה. זאת משום שיש לו הרגשה שהתובע "יקום על הרגליים. הוא שומע ומבין." (עמ' 43 לפרוטוקול). האב סבור כי התובע חזר להכרה (עמ' 57 לפרוטוקול). משפחת התובע מעניקה לו טיפול מסור. מאז התאונה אבי התובע כמעט ולא מש ממיטתו; הוא פוקד את בית החולים במשך 6 ימים בשבוע, למשך מספר שעות בכל יום; הוא רוחץ את התובע, מחליף לו בגדים, משמיע לו מוזיקה וכדומה.
5. מדובר, אם כך, באדם צעיר שנפגע קשות בתאונת דרכים שארעה לפני למעלה מ- 3 שנים. מאז הוא "צמח"; נזקק להשגחה וטיפול רפואי באופן רצוף, ומאושפז לצורך זה בבית חולים אלישע, בו מטופלים, בין היתר, חולים במצב סיעודי מורכב.
הוא אינו מגיב, אינו מתקשר, וכל העדויות, מפי האב, או אחרת, אינן משכנעות אותי כי יש בתובע הכרה מינימאלית או אחרת, לתפוס ולהבין את הנאמר לו; להכיר את קרוביו, להתעודד ולהתחזק מהימצאם לידו, וכדומה.
הוצאתו מבית החולים, לבית המשפחה, נראית לי לא ריאלית; לא יהיה אפשר להתמיד כראוי ולטפל בו בבית; הדבר אף יסכן את חייו, ומנוגד להתוויה הרפואית לגביו. רצוי, אמנם, ככל האפשר, שהנפגע בתאונה יחזור לחיק משפחתו ולקהילתו, לחיות חיים פרודוקטיביים ככל הניתן. אך לא כך באשר לנפגע כדוגמת התובע, אשר נמצא במצב כה קשה, כך שהוצאתו הביתה פוגעת בו וחושפת אותו לסיכונים של ממש, עד כדי סכנת חיים.
שאיפת המשפחה להחזיר את התובע אל ביתו ולהמשיך ולטפל בו משך כל תוחלת חייו ראויה להערכה, אך אין לפעול על פיה כאשר הדבר אינו מציאותי, מזיק לחולה ומסכנו.
6. בא כוח התובע ביקש במהלך ניהול המשפט כי ימונה מומחה נוסף של בית המשפט על מנת שיחווה דעתו בשאלת מקום השהייה הטוב ביותר עבור התובע, במצבו - מוסד או בית? על בקשה זו חזר בא כוח התובע בסיכומיו.
יש לדחות הבקשה. ד"ר לנגר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בין היתר על מנת לחוות דעתו לגבי מקום האשפוז המתאים ביותר לתובע. המומחה בדק את התובע פעמיים בבית החולים אלישע (באוקטובר 2009 וביוני 2011) ואף בדק מוסדות רפואיים נוספים על מנת לבחון התאמתם לאשפוז התובע. מחוות דעתו ועדותו - והדברים כבר פורטו לעיל - עולה שהתובע, במצבו, אינו יכול לשהות בביתו ומוסד רפואי הינו המקום הטוב ביותר עבורו במצבו כיום ונוכח הפרוגנוזה העתידית בעניינו.
בנסיבות אלה סבורני כי מצבו הרפואי של התובע הוברר דיו. גם שאלת המקום הטוב ביותר עבורו, בו ישהה עד תום תוחלת חייו, מוצתה, ואין צורך במינוי מומחה נוסף.
הפיצויים ייפסקו, אפוא, על בסיס ההנחה כי עד לתום תוחלת חייו, ימשיך התובע להיות מאושפז בבית החולים אלישע או במוסד דומה.
7. התאונה גרמה לקיצור משמעותי בתוחלת חייו של התובע. הערכת תוחלת החיים קשורה קשר בל ינותק בשאלת הדרך הראויה לפסיקת הפיצויים במקרה דנן, ועל כן אתייחס לסוגיות אלו במאוחד.
ד"ר לנגר מונה על מנת לחוות דעתו גם בשאלת תוחלת חיי התובע. בחוות דעתו מיום 10.4.10 הוא העריך, בהתבסס על הספרות המקצועית (Textbook של פרופ' Zasler ואחרים משנת 2006), כי תוחלת החיים של נכה בגילו ובמצבו של התובע (מצב וגטטיבי מתמשך) הינה כ- 11 שנים מיום התאונה. ברי כי נתון זה נסמך על ערכים ממוצעים של אוכלוסיית נכים בעלי פגיעות דומות ואין בו כדי לחזות במדויק את תוחלת חייו של התובע.
קיצור משמעותי בתוחלת החיים, כדוגמת המקרה נשוא תובענה זו, מהווה שיקול, אף אם לא יחידי ומכריע, בפסיקת הפיצוי על דרך של תשלום עיתי. אחד מיתרונות הפיצוי באופן זה הינו הענקת פיצוי לניזוק כפי צרכיו, כל אימת שיחיה, תוך נטרול ה"סיכון" שבפסיקת פיצוי חד פעמי - פיצוי בחסר לתובע אם יאריך ימים מעבר לממוצע, ומן העבר השני חיוב הנתבעת בפיצוי יתר, מעבר לנזק שגרמה. באופן זה מגשים הפיצוי העיתי, במקרים המתאימים, אחת מן התכליות המרכזיות שבדיני הנזיקין - השבת המצב לקדמותו.